מרצ'לו מזיז את הדלי עם הנוזל הירקרק הצידה, ובעזרת המגב מושך את המים במקצועיות. אחרי חמש שנים הוא כבר יודע להבדיל בין נוזל רצפות לנוזל ניקוי אחר.
הוא גם יודע, שרבינוביץ' אוהב לנקות את האבק בעצמו, כי לא אהב שנוגעים לו בשולחן, שושנה מהנהלת חשבונות אהבה שהוא מרוקן את הפח רק בסוף היום, כי תמיד חששה שאולי זרקה מסמך חשוב בטעות. שמואל - זה שישב בפינה ושאף פעם לא זכר במה הוא מתעסק - שנא את הריח של נוזל הרצפות, בגללו נאלץ לשפוך את כל תכולת הדלי, ולנקות את משרדו במים בלבד. אצל חנה תמיד היה ריח של תות שדה במשרד, ושלמה אהב את בטהובן.
ויש את קרן רוזנברג.
אהה, קרן רוזנברג המנכ"לית. היא היתה יפה. עדינה כזאת. בכל פעם שעברה לידו השאירה אחריה שובל של ניחוח מתקתק, שגרם לו תמיד לשאול את עצמו, איפה לעזאזל היא מזליפה את הבושם, עד כי נדמה שהוא אופף את כולה?
כשהיא נכנסת למסדרון הגדול הזה בצעדים קטנים ונחושים, תמיד נדמה לו שהכל מסביב קופא וכמו בהילוך איטי נעה מולו באותו חיוך מלבב שלה, ושערה הפזור נע לאחור בצורה סקסית ושובת לב. היא תמיד לבשה חצאיות שמרניות, כאלה שמגיעות עד הברך, ותפורות בקו ישר ונוקשה. חולצה לבנה מעומלנת, ומקטורן מחויט שאף פעם לא היה רכוס, כאילו התריסה כנגד המדים שהיה עליה ללבוש.
אבל זה לא פגם במראה שלה אף פעם, מרצ'לו בחן את החגורה העבה והמושלמת סביב מותניה, את הסיכה שעל דש חולצתה, ואת הגרבונים השקופים שעטפו בחינניות זוג רגליים מדהימות ביופין.
אחח, רגליים סקסיות, נזכר מרצ'לו בהתהוללות שלו עם דנוטה בקולומביה הרחוקה. אבל מאז עברו שש שנים, ואם חשב לחזור היה נתקל במשטר הנוקשה של המורדים, ומושלך לכלא. קולומביה סובלת מבעיות קשות, הוא ידע. מציאות קשה, חוסר שוויון כלכלי וחברתי עצומים, חוסר יציבות במבנה המדינה... אבל, למה לעזאזל הוא חושב על זה עכשיו, כשסניוריטה רוזנברג התהלכה לכיוון משרדה וישבנה המושלם נע מולו ב"פרפקטו" אמיתי.
"מרצ'לו!" סניוריטה רוזנברג קראה לו, וליבו הלם. קולה מצלצל כפעמונים, מתנגן כמו מלודיה ישנה ונעימה. וכשהיה עונה לה, "סי, סניוריטה." היה צחוקה מתגלגל ברכות שחיממה את ליבו. "אתה מזכיר לי טלנובלות במבטא שלך, מרצ'לו." ענתה, והוא חייך.
"איכפת לך לרוקן לי את הפח, מרצ'לו?" כל כך מנומסת, כל כך מכבדת, מסתכלת לו בעיניים כמו שהיתה מסתכלת לכל משקיע פוטנציאלי בחברה, כמו שהיתה מסתכלת על כל מליונר שהיה מכניס מליונים לחברה. ואיך יכול היה לסרב לה? מייד עזב את הדלי עם המים באמצע המסדרון הגדול, ונכנס אל משרדה המבושם. רוקן את הפח אל שקית שחורה גדולה, ובאותה הזדמנות ניקה במטלית את השולחן שלה.
"תודה, מרצ'לו." ענתה לו. "זה בסדר, אין צורך לנקות את..." ולפני שהצליחה לסיים את המשפט נשמע קול צווחה מהמסדרון.
"מ- ררר- צ'- ל- וווווו...!!!!!" ולאחריו קול חבטה עמומה.
"דיוס מיו.." מלמל מרצ'לו וטפח על מצחו. "תסלחי לי, סיניוריטה..!" השאיר את שקית האשפה על שולחנה ויצא החוצה מבוהל.
שושנה מהנהלת חשבונות שכבה על הריצפה. הדלי, שעד לפני שנייה היה מלא במים ונוזל רצפות, סיים לעשות את הגלגול האחרון שלו לפני שנעצר מול הקיר, והרטיב את חליפתה האפורה. רכבת ענקית פיארה את גרבוניה, והיא קיללה, "אתה מטורף!! איך אתה משאיר את הדלי באמצע המסדרון, איך...?!!" רק אז ראה את כל הניירות הפזורים מסביב בתוך שלולית של קצף סבון ריצפתי, ועצם את עיניו בחוסר אונים. "מטומטם שכמותך!!" צרחה, ניסתה ליצב את החצאית שלה, ולכסות את ירכיה שנחשפו בתאונה המצערת הזו.
מרצ'לו הושיט אליה יד בנסיון לעזור לה. "שלא תעז לגעת בי," הדפה את ידו ממנה. "אני אסתדר!!" אהה-דיוס, כמה שהיא "נרביוזה"... חשב. כמה שהיא מעוצבנת, וואיי דה מי..! איזה חוסר מזל! היא התרוממה בחוסר יציבות מהרצפה הרטובה, הידקה אליה את המקטורן הרטוב, ופסעה משם בראש מורם. מרצ'לו רצה לקבור את עצמו והסתכל חסר אונים מסביב, הניירות של הגברת שושנה היו חסרי ערך עכשיו, ובדמיונו ראה איך הוא תולה אותם ליבוש. כשהרים את מבטו פגש במבטה של סניוריטה רוזנברג, והיא צחקה בשקט, חייכה בשובבות משועשעת ומתוקה, שגרמה לו לחייך אחריה. היא הניחה יד על כתפו, "תסיים לנקות כאן, תייבש טוב טוב את הריצפה ותיכנס למשרדי." ביקשה.
זהו, זה הסוף שלו. חשב בתסכול. היא עומדת לפטר אותו ולגרש אותו משם.
ולאן ילך? בשנה האחרונה -מטעמי ביטחון- גר במקלט של בניין המשרדים הזה, ממש ליד המחסן שבו איחסן את הדלי והמגב, וכל חומרי הניקוי. אם תסלק אותו תיקח ממנו את המפתחות לכל המשרדים. גם את המפתח למקלט, והוא יזרק לרחוב.
איזו ברירה היתה לו? הוא ייבש טוב טוב את הריצפה, ניגב את ידיו על החולצה בתנועה החלטית משהו, ונכנס בהיסוס אל משרדה של הסניוריטה. היא דיברה בטלפון, וסימנה לו לשבת, מרצ'לו משך בכתפיו, והתיישב.
"מרצ'לו," פתחה בקול נעים. "שים לב, אתה תמיד שם את הדלי באמצע הפרוזדור..."
הוא חייך נבוך. "מצטער, סניוריטה."
"מישהו עלול לשבור את הראש." חייכה.
סי סי, כאילו שהוא לא יודע. ובאמת שהוא מקפיד לנקות כשכולם בהפסקת קפה בבוקר, ומשתדל לסיים לפני שהם חוזרים. הוא הצטער לשמוע על תקלות שלא היו תלויות בו, אך במקרה של שושנה מהנהלת חשבונות, זה פשוט הגיע לה.
"אבל לא בגלל זה קראתי לך." היססה. ועוד לפני שאמרה מילה נוספת, נפתחה הדלת, ושושנה מהנהלת חשבונות נכנסה בכעס.
"זהו, נמאס לי!!!" התלוננה והטיחה באמצע השולחן שקית אשפה שחורה, מלאה בניירת שכבר לא היתה בשימוש. "אני לא יכולה לסבול אותו, אני פשוט לא...!!"
דיוס מיו, נזכר מרצ'לו. ברגע האחרון התאפק לא לתפוח על מצחו, כשנזכר ששושנה לא אוהבת שמרוקנים לה את הפח באמצע היום, מהפחד שזרקה מסמך חשוב. איך יכל לשכוח דבר כזה. "האיש הזה לא מבין עברית!" התלהמה בכעס. "ביקשתי שלא ירוקן את הפח..." פור פאבור, למה צועקת ככה כמו פּוּתַנַה- איך אומרים בעברית- שרלילה? כל כך הרבה זבל יש לה בפח, שתגיד תודה. הישראלים האלה לא יודעים להיות מנומסים. "איך אני אשחזר עכשיו את המסמך, איך?" כמעט בכתה, והיא היתה מכוערת, מי קרידו דיוס.
"אנחנו נטפל בזה, שושנה." אמרה סניוריטה רוזנברג, אבל שושנה מהנהלת חשבונות לא רצתה לשמוע בכלל, היא נכנסה לתוך דבריה בכעס.
"תעיפי את המהגר הזה, קרן." צעקה. "אם את לא תעיפי אותו, אני אדאג שיעוף מפה לארגנטינה תוך שתי דקות."
"קולומביה.." מלמל מרצ'לו ספק לעצמו.
"מה?!" צעקה שושנה, וירתה מבט מופתע לעברו.
הוא שתק. בקולומביה, אם דנוטה היתה צועקת עליו ככה, היה משתיק אותה בנשיקה לוהטת ומשכיב אותה על המיטה הסתורה. מייד כל הכעסים היו נעלמים ואהבה היתה פורחת באוויר, אבל... דיוס מיו, לנשק את שושנה? No no ... רק למחשבה הצטמרר.
שקית האשפה השחורה היתה מונחת באמצע השולחן, וכולם הביטו בה בתשומת לב. "אני צריכה את המסמך כמה שיותר מהר," אמרה שושנה ושלבה את ידיה. "שימצא את המסמך, ומצידי שיחפש עד מחר." ובמילים אלה יצאה.
שקט השתרר במשרד של סניוריטה רוזנברג. "אין ברירה, מרצ'לו." אמרה לו ברכות.
קֶה, לוֹקַה. משוגעת! שושנה חושבת שאתחיל לחפש בכל הזבל הזה? No no, היא יכולה לחלום.
דף אחרי דף הוא עבר. בודק תאריכים ומספרים אותם לא הבין, בקושי קרא עברית, אז למה שיבין מה היא מחפשת במסמכים האלה. חיפש בדיוק כמו שביקשה הלוֹקַה הזאת. עשה את זה למען הסיניוריטה, הרי לא יכל לסרב לה כשרוקנה את תכולת השקית על הרצפה. אבל מה לעשות שהוא לא מצא את המסמך? וואיי דה מי, שוב צעקות?
לפני שתבקש ממנו לחזור על החיפוש המייגע, קודם עליו להיפטר סופית מהשקית הגדולה הזאת. מרצ'לו קשר אותה בקשר כפול, וגרר את השקית החוצה דרך הכניסה האחורית, מתחמק מעיניהם החדות של עובדי המשרדים. כבר הכין את עצמו טוב טוב לצעקות של ה"רוזה" הזאת. כלומר, שושנה. "רוזה" זה יפה מידיי עבורה.
***********
צעקה הפרה את השקט שבפינת הקפה, קרן הרימה את ראשה מעל המסמך שבו עיינה בתשומת לב. חנה -המזכירה שלה – התפרצה פנימה. "קרן, זה מרצ'לו..." קראה מבוהלת.
"מה קרה?" קרן התרוממה.
"קרתה תאונה, מרצ'לו נפגע.."
"נפגע?" מבולבלת ניסתה קרן להבין את מכלול המילים המבולבלות של חנה. "מה פתאום נפגע, עזבתי אותו לפני חצי שעה במשרדי, הוא מחפש..."
"מ'פתאום מחפש..." קטעה אותה. "הוא יצא לזרוק ניירת משרדית לפח הגדול בחוץ, וכשחצה את הכביש..." עיניה מצמצו בצער. "אמבולנס אסף אותו לבית חולים, הם זיהו אותו לפי התג שעל המדים."
קרן טסה לבית החולים, הרופא שטיפל בו מסר לה שהוא נמצא בחדר ניתוח, המכונית פגעה בו והוא נמחץ תחתיה לפני שנעצרה, העוצמה פצעה אותו, והוא החל לאבד דם רב. "יש צורך לאתר משפחה, הוא זקוק לתרומת דם." אמר הרופא.
כשחיכתה בחדר ההמתנה מול חדרי הניתוח, קלטה שבעצם לא ידעה כלום על מרצ'לו, מעולם לא סיפר על עצמו או משפחתו.
מישהו נגע בכתפה, והיא הבינה שנרדמה על הספסל בחדר ההמתנה של חדרי הניתוח שהתרוקן בינתיים. רק היא נשארה שם, ולרגע עדיין מנומנמת ניסתה להיזכר היכן היא נמצאת. "קרן רוזנברג?" שאל אותה אדם לא מוכר.
"כן," ענתה והתיישרה. מביטה אליו ואל הרופא שדיבר איתה מוקדם יותר באותו יום.
"שמי יעקב רוזן, ואני מיחידת ההגירה באזור המרכז."
קרן התרוממה, מיישרת את חולצתה בהרהור, ומליון מחשבות מתרוצצות במוחה.
יחידת ההגירה? מה פתאום הם באים עכשיו כשהוא בחדר ניתוח כבר מספר שעות, ובמצב קשה אחרי שאיבד דם והיה עלול למות כל רגע? "הגירה?" שאלה בקול יציב, והתעשתה מייד. ומה אם היא מעסיקה עובד לא חוקי? ליבה צנח. אף פעם לא בדקה את אשרות הכניסה והעבודה שלו בארץ. אף פעם לא בדקה את הביטוח הרפואי שלו, או את הדרכון.
"אני מצטערת אדוני, אני לא יכולה לשוחח איתך על זה עכשיו." אמרה, והישירה אליו מבט יציב. "מרצ'לו נאבק על חייו כרגע." ליבה הלם, אבל הוא לא יידע על זה לעולם. "אשמח אם תקבע פגישה עם המזכירה שלי, ונדבר על זה בצורה מסודרת." חיפשה את התיק שהניחה על הספסל, והוציאה מתוכו כרטיס ביקור. "עכשיו תסלח לי, בבקשה." חייכה אליו, ופנתה אל הרופא שעמד בצד. "איפה תורמים דם?" שאלה אותו.
יעקב רוזן ממשרד ההגירה החזיק את כרטיס הביקור שמסרה לו ועקב אחרי צעדיה המרשימים כשהתלוותה אל הרופא לתרום דם.
