המיתולוגיה התימנית פרק א'.
והנה לאחר שבמבוא הפתיח או הסיפתח שמקרה נגענו בו במבט עינו הבלתי מזיקה של הספרן האשכנזי עדי קוקושינסקי שנתאהב בליבנת ביתה של סעידה מרחום מראש העין שהייתה בת הזקונים שלה והנה נפתח לנו הפתח להבין את רזי המיתולוגיה התימנית כהבן רזי החמין בשבת לאחר שנפתח המכסה כהיפתח מכסה תיבת פנדורה.
אקדים ואומר כי אם תשאלו את סעדיה חבשוש מהמסעדה בראש בעין, הוא יען פיכם כי כל המיתולוגיה התימנית, היא בעצם המקור של המיתולוגיה היוונית, שהרי היוונים גנבו אותה בעזרת הרקולס עליו השלום והטיסוה ליוון. כשהמרחק בין תימן ליוון בכנפיו של הרקולס הוא אך ורק כמה שעות. אבל אל לנו לשפוט את סעדיה משום שעיקר דיבורו בתורה ובישיבת תחזינה על גת ונרגילה באוטובוס הנטוש של הבן שלו בחצר האחורית ושם אגב הם מעלים באוב את סיפורי המיתולוגיה התימנית.
והנה שכן מושב העולים שרשום בפתחת בקעת לוד המוריקה והירוקה בעת החורף והמקמילה לעת קיץ, ומדוע נקרא שמו שרשום. משום שעולי תימן ירשום מהכנעני והפלסטיני והחיווי שישבו בארץ לפני שנת 1948 והללו ברחו בבושת פנים משום שנשתייכו לכנופיות המזויינות והמזורגגות שהיו מלסטמות את הבריות בעזרת אקדח צעצוע בין צרעה ואשתאול, ומשברחו הותירו את הכפר אבו ג'חשא על חומותיו וביצוריו. והנה באו עולי תימן אל הכפר וקיבלו אותו על בתיו ועל ביצוריו ועל חומותיו ועל שדותיו וקראו שמו שרשום. והנה סמוך למושב שרשום, מעבר לגיא, הוקם כפר חרדי בשם כפר שטרמבלאך. ומדוע נקרא שמו שטראמבלך? כיוון שהללו בני המושב החרדי לבושים היו בקפוטה ושטריימל ותימני מושב שרשום עיוותו שמו לשטרמבלך במקום שטריימל ושהיו הלה עוברים במקום בשבתות היו מקדמים פניהם במן מזמור שאומר: "שטרמבלאך שטרמבלאך ברוכים הבאים!" והיה הדבר לצנינים בעיני החסידים שחלקם הביטו מגבוה בעדת התימנים. עד שנשתרש השם בפיהם עצמם.
יום אחד נתאהבה לינה שיפרה כלילת היופי כאיילה תועה בערבה או כיחמור תועה ביער או כדיקדיק במדבריות סודן,בכל אופן הייתה זו ביתו של הרבע' בונים פסח קראוס שדבקה נפשה בפנחס בנו של ראש הועד של שרשום, הלא הוא רחמים מרחום בעת שפגשתהו בשוק הירקות של לוד ליד הבסטה של ציון דנגור המנוח שמכר תפוחי אדמה ופלפלי שטה ועמבה משובחה. ודבקה נפשה בנפשו לאחר שהזמינה לכוס מיץ שקדים הקרוי בשפת בני לוב "רוזאטה" ואיוותה לברוח מבית אביה אל עבר כפר שרשום משום שהלב בעת האהבה אומר לנו לעשות מעשים שלא יעשו. והנה לילה אחד ארזה חפציה וברחה לזרועות פנחס שמיד הציגה בפני אביו רחמים. ורחמים זעם זעם רב ולא ידע את נפשו וקרא בנו לשיחה ויאמר:
"אין לך מושג אם מי אתה מתעסק! אלו יבואו בהמוניהם ויכסחונו נפש , פגראק על הרוחאק יא ילד מפגר!, קח אותה לשם ולך לגורלך לקץ הימין. מה יש לך משיכנאזיה כמוה!"
ופנחס חס על כבודו של אביו והשיב לו במילים רכות ובשירי אהבהבים מתוך הדיוואן: נצא השדה נלינה בכפרים. ובאיזה כפר אם לא כפר שרשום שירשוהו אבותינו דתימן? ומהו נלינה אם לא שמה של העלמה החסודה לינה שפרה? והרי נאמר: "חלף הגשם, הסתיו עבר, קומי רעייתי"
ואביו ענה בכעס: "אתה מצטט מתוך רבי שלם שבזי? שלח אותה בית אביה!"
אלא שאז נכנס למקום שליח מיוחד רכוב על ווספה והודיע כי אלפי חרדים מכתרים את הכפר. והנה יצא רחמים מהבית, עמד בפני הקהל הרב שנתאסף וציווה לחזק את חומות הכפר שנותרו עוד מימי כפר אבו ג'חשא ושם שומרים על החומות והורה לקרוא מזמורי תהילים כנגד אותם שיכנאזים שטרמבלאכים.
והנה צרו החרדים על הכפר ובמשך עשרה ימים היה מנותק מן הציביליזציה ומלאי האוכל היה רב די הצורך בכדי שכל משפחה תקבל קילו קובנה ואת הקילו הנותר תזרוק כאבן בליסטרה לעבר הצרים. והרבע בונים פסח קראוס הקים במה ושם קרא פרקי תהילים להצלחת המצור ואילו התימנים הנצורים קראו פרקי זוהר ותאג' יחד עם תרג'ום. פשקווילים לאינספור הוצנחו ממטוס קל ובהם דרישה להיכנע ולמסור את לינה שפרה לבית אביה.
יום אחד קם אחד מצעירי הכפר, דמתי שמו, וראה והנה הכוחות הצרים נעלמו ובמקומם נותר סיר עגול ענקי של קובנה שעמד בשער הכפר, כמובן בצדו השני:
"המצור הוסר!" צעק בהפתעה
והנה הופתעו בני הכפר על סיר הקובנה שהיה מכוסה במגבת ענקית ובהכרת תודה הכניסוהו אל בין חומות הכפר. והלה גובהו היה קומה אחת ואחד מהצעירים טיפס עליו והסיר את המגבת. כל זאת כשהשער עדיין פתוח
רגע אחד עמד המום ממראה עיניו ומיד קרא בצער: "זה בכלל לא קובנה! זה קוגל איטריות! והוא קר"
ומיד בכה געה כל הקהל בבכי מר ממר ומספר חרדים שהסתתרו בתוך הסיר, ניצלו את ההפתעה היכו מכה נמרצת את הנוכחים ובזה הרגע חדרו מאות חרדים אל הכפר יחד עם המשטרה וכוחות הביטחון שהחלו לעצור חשודים. אדם מעונב בעל משקפי עגל המכונים עיגולדים, תפס מיקרופון והכריז:
"אתם יושבים על אדמותיו של כפר שטריימל! לפי צו בית משפט אתם אמורים להתפנות מן הכפר בעוד כשבוע! תתחילו לארוז!"
והנה בעוד המהומה פורצת הצליח פנחס מרחום ליטול את לינה ולברוח אל כיוון ראש העין, באמצע הדרך חלפה במקום רכבת, הם קפצו עליה והצליחו להימלט.
האדם המעונב שהיה פרקליט ששכר שירותיו לכל דורש סיים את דברו. רחמים, ראש הכפר ביקש את רשות הדיבור וכה אמר:
"אליי מר ממר! יא בא יה! בשנת 49 גזזתם לנו את הפיאות ועכשיו אתם גוזזים לנו את האדמות? לכו והיוותרו כאן לקץ הימין! ואנחנו נלך על טפנו ובנותנו? אתם לא מתביישים? זאת התורה שלכם? שכתוב בה יתום ואלמנה ותימנים לא תענון!"
והנה קרב למקום רב בונים פסח קראוס ואמר: "מר רחמים, יש בי מידת הרחמים.אשאיר בידכם את הכפר אפעס. אם תשיב לידי את בתי!"
ורחמים התעצבן על כך ואמר: "אתה אפס מאופס! בתך ובני אנשים גדולים המה, הם יודעים מה הם רוצים וחוץ מזה שאיני יודע היכן הם. עזוב אותם לנפשם ועזוב אותנו לנפשנו!"
והנה כעס הרב כעיסה גדולה ורקע ברגלו וחזר אל מקומו והורה לבית המשפט להתחיל בהליך.
ובני שרשום גלו מכפרם ונתנחלו בכפרי הסביבה כגרגירי מוץ אשר תידפנו הרוח. ולינה ופנחס הגיעו ראש העיינה ולינה היתמנה כמאה ושמונים מעלות ושינתה שמה לסעידה ואימצה המבטא התימני וגם הצליחה בכך ולא נודע כי בא אל קירבה וכי עד לפני מספר שנים עוד ליהגה בשפת היידיש. ועל כך נאמר:
"קלף את סעידה התימניה ותמצא אשכנזיה!"
