תל אביב הקטנה שלי

31.3.02

תל אביב הקטנה שלי

אינה זוהרת עוד. הרחובות בה שקטים מתמיד. לפעמים, לפעמים עוד יש תקווה והעיר נראית מעורטלת צבעים וכאילו מחזירי אור מן השמים נחתו לשעה קלה.

אני הולכת בה ואוהבת אותה. יותר מתמיד הייתי רוצה לצעוק ברחובות תל אביב, אך הפעם בשאלה – למה נעצבת, ילדתי, ולהיכן התפוגגו שירייך?

אני מחפשת קצת רעש. רעש של הימים הטובים שעוד היו עד לפני כמה חודשים, אך שקט פה מדי. כאילו בעיר הצבעים עכשיו אבל גדול. לפעמים נשמע רעש מבחוץ, אבל לא זה אשר לו אני כמהה. מהומות בעיר הצבעים. מישהו נתן בה הריסות חדשות. כל כמה זמן זה קורה ופתאום מגדל של צבעים נופל לתוך אפור מאובק ומשונה ורכבים מכל כיוון פונים לכיוון אחד – החוצה. מבוהלים, אני מבינה. הרי נורא להרגיש את כל מה שהם מרגישים באותו רגע מחריד. אני חושבת שינקל'ה בדיוק ירד על ברכיו והציע נישואין לסיגל שחיכתה כל-כך הרבה זמן שיעשה זאת. אולי לא. וכי משנה מה היו מעשינו? אולי סיגל רבה עם אימה שוב פעם כשרק ניסו לשבת ולדבר על כוס קפה באותה מסעדה מקושטת. והרי זה נורא באותה המידה. מי יודע מה עובר עליהם עכשיו.

אני שותה יוגורט בטעם תות ומסתכלת אל הרחוב של ביתי. קצת רחוק מתל-אביב הרועשת, קצת יותר קרוב ללבי.

אז, אני מתלבשת ליציאה. אני רוצה לשבת בבית קפה ושיזדיינו כל המרצחים. אצלנו, יחסית, שקט. נלך לבית קפה קרוב, שם בטוח שלא יהיו יותר מדי אנשים. אף טיפש לא יפוצץ את המקום. ובדיוק כשאני מתחילה להתאפר קצת, להרגיש אולי טיפה יותר טוב – מבזק חדשות נורא. תל-אביב הקטנה שלי בדקה דומיה של בהלה. שבריר שנייה לאחר מכן סירנות בחוצות לכיוון אלנבי פינת קינג ג'ורג'.

קפה-ביאליק. ניסיתי לחשוב אם אני זוכרת את המקום. לא זכרתי במיוחד את אותו בית קפה. לרוב טיילתי שם מבית לבית, בין חברים, לא נהגתי לשבת בבתי הקפה שבאזור. מקסימום, הייתי יורדת לים. כמה שהוא נפלא הים.

הסבתי מבטי חזרה למראה. המשכתי להתאפר. יהיה בסדר, אמרתי לעצמי. זה לא ישבור אותי. אבל זה שבר. היה קשה מאוד לנסות לראות את עצמי בבית קפה שותה איזה דרינק ואולי עוגת גבינה פירורים כמו של אמא. התעקשתי. יצאתי. הילכתי ברחוב הראשי לכיוון בית הקפה החביב עליי. אני וידידי. משמאלנו, הכביש הומה בתנועה היסטרית. אופייני לתל-אביב קצת לחץ בכבישיה, עומס תנועה, אבל באותם הרגעים, עד חלוף הסערה המכוניות צעקו לצאת. האנשים בתוכן, מפוחדים ומבוהלים, לא שמו לב לצבעים שהקיפו אותם. באותה השעה, הילכתי לי בדרכי לבית הקפה, כמעט שאוטמת אוזניי ליללת הסירנות – הנוראה – שחולפות על פניי כבמהירות האור, מפחדת מרעש גדול כאילו פיצוץ נוסף קרב, נלחצת מהתנועה המוזרה שכמעט ללא כל סבלנות זרמה לכיוון הגשר, כולה חשה הביתה. רק לא להיות כאן.

התיישבנו בבית הקפה. היינו רעבים, נזכרנו. הזמנו אוכל. הלך לי החשק לדרינק מהר מאוד וחשבתי על התסיסות המופלאה ועל כמה שרק בירה קרה תוכל לעזור לי להתעורר מהמהומות שבתוכי. המקום היה כשר לפסח, כך הלכה לה גם עוגת הפירורים של אמא. ישבנו עם המלצר של המקום, אותו הכרנו, ודיברנו קצת על הפחד הגדול והנורא הזה.

אנשים חלפו על פנינו, דרך חלון הזכוכית יכולתי לראות ולהרגיש אותם. האנשים המשונים, שאיכשהו תמיד הוסיפו חן לתל-אביב הקטנה שלי, היו חשודים בעיניי כעת. חששתי נורא. רציתי רק טוב. בכיתי.

התנועה בחוץ נרגעה. תל-אביב חזרה להיות יפה ואני חייכתי קצת. האוכל היה טעים. מרק עגבניות משובח. הוספתי חריף, חשבתי שאולי זה יבעיר את טעם אבק ההריסות ויקום עליהן, חשבתי, בניין בצבעים שהיו. לכל היותר, נאכל איזה עוגה מתוקה עם הרבה צבעי מאכל, לצבוע את תל-אביב בחיוורונה. שכחתי שחג הפסח לכמה רגעים, ושכחתי שהמדינה שלנו במצב קשה מאוד.

הצבעים חזרו לעיני. תל-אביב שלי. כאשר עברתי לגור בתל-אביב והבנתי שכל בוקר עליי לצעוד כעשר דקות עד לתחנת האוטובוס שיסיע אותי לעבודה, קצת התעצבנתי. אני אוהבת שהכל נוח לי. קצת עצלנית, אני מודה. אך כשהתחלתי ללכת כל בוקר באותה הדרך, עם הרבה פרצופים חדשים כל בוקר והרבה מוכרים מימות האתמול, הסתכלתי למעלה לשמים ואפילו בהם היה יותר צבע מאשר בשמים של עיר מולדתי. הרחוב תמיד מלא בצבעים, כאילו לפתוח לכולנו את היום באנרגיות חיוביות של אהבה קוסמית שנראה כאילו שוררת בעולם.

גם היום אני אוהבת לטייל לי כל בוקר את הטיול עד לתחנת האוטובוס .עשר דקות של שלווה שכזו. נראה כאילו כלום לא יקרה. הכל עדיין צבעוני למדי בבוקר, או שרק זוגות עיניים בודדים רואים זאת.