הפעם אספר לכם על היחס שקיבלתי ואני עדיין מקבל מן המוסדות השונים במדינה כתוצאה מאותם התקפים פסיכוטיים.
ההיתקלות הראשונה ביחס מן הממסד הייתה כבר ביום השני לאשפוז שלי כשעברתי את ההתקף הראשון שקרה בעיצומם של המילואים. שכבתי אז במחלקה פנימית בבית חולים רגיל. באותו יום הגיע נציגה מטעם קצין בריאות הנפש הראשי של צה"ל וביקשה לברר אם יש לי עבר פסיכיאטרי כלשהו. מאשתי הראשונה הבנתי בדיעבד כי אותו גורם חיפש גם בהיסטוריה הרפואית שלי בקופות החולים, הכול על מנת להימנע מהאפשרות שאוכל לתבוע את הצבא בגין אותה פגיעה. כמובן שבדיקותיהם עלו בתוהו, כי הריי לא הכרתי מקרוב אף לא פסיכולוג עד לאותו התקף גורלי, וכך יכולתי בשקט יחסי לתבוע את משרד הביטחון על נכות מאוחר יותר כגרימה ולא כהחמרה בלבד.
המפגש השני שלי עם הממסד היה עוד כשהייתי מאושפז בעיצומו של ההתקף הראשון. נתבקשתי להופיע בפני ועדה רפואית לקביעת הפרופיל הצבאי שלי. לצערי לא יכלו רשויות הצבא להמתין לשחרורי מאשפוז וביקשו לסלק אותי מן הצבא עם פרופיל 21 נפשי וכמה שיותר מוקדם. תחנוניי לא הועילו.
אותה ועדה גם דאגה להודיע לכל משרדי הממשלה על האשפוז הפסיכיאטרי שלי, מה שגרם לתגובת שרשרת הבאה.
לאחר כחודשיים קיבלתי מכתב ממשרד הפנים, ובו נאמר שעליי להפקיד את אקדחי שהחזקתי ברישיון באותם ימים, בתחנת המשטרה הקרובה. ערעור שהגשתי ואשר בעקבותיו זומנתי להתייצב לבדיקה פסיכיאטרית, לא הצליח לשנות את הגורל. למזלי הצלחתי למכור את האקדח שהיה מופקד בידי תחנת המשטרה הקרובה.
חודש מאוחר יותר, קיבלתי זימון לוועדה עם פסיכולוגית מטעם המכון הרפואי לבטיחות בדרכים של משרד הרישוי. בוועדה זו בדקו אם אני כשיר להחזיק ברישיון הנהיגה שלי. הבדיקה הייתה משפילה, הרגשתי כמו אדם שדרס מישהו, למרות שלא היה ברישומים שלי במשטרה, זכר לעברת תנועה כלשהי מאחר והייתי נהג זהיר במיוחד. וכך קיבלתי בחזרה את הרישיון על תנאי עד שאתייצב לוועדה נוספת שנה מאוחר יותר. לא עוזרת העובדה שפגועי נפש נזהרים במיוחד בנהיגתם בשל החשש שפסיכולוג שרלטן יחליט לפסול את רישיון הנהיגה שלהם על כך שלא עצרו בשלט עצור. אפילו נהגים עבריינים לא זוכים לעבור בדיקה כה משפילה.
כחלק מחיפושיי אחר התחלה חדשה, החלטתי לבדוק את האפשרות לעבוד במקום עבודה חדש. התחלתי במיונים לתפקיד שתאם את כישוריי במשרד ממשלתי. הייתי צריך לעבור בדיקות מקיפות ומדוקדקות של כישוריי ובין היתר עברתי גם תחקיר בטחוני יסודי במיוחד. כמובן שבין היתר עלתה סוגיית הפרופיל הצבאי שלי (וזאת בניגוד לחוק האוסר על מקומות עבודה לשאול על הפרופיל הצבאי בראיונות עבודה). כתוצאה מתשובותיי, הוחלט לשלוח אותי לאבחון פסיכולוגי. עברה שנה נוספת ולאחר שלא נשמע מצידם שום קול, החלטתי לברר למה לא התקבלתי אצלם לעבודה. למרות שבראיון הראשוני, הביעו רצון עז במיוחד שאתחיל לעבוד במחיצתם מאחר ומבחינה מקצועית הייתי מתאים למשרה מאד. התשובה הייתה לקונית ומתחמקת "לאחר שהתהליך איתך היה כל כך ממושך, החלטנו להתפשר ולקבל מועמד אחר". כמובן שלא ציינו בפניי את הסיבה האמיתית.
לפני כשנה החלטנו אשתי ואני לבדוק את האפשרות של אימוץ ילד נוסף. פנינו למועצה לשלום הילד וקיבלנו בדואר חוזר מסמכים שעלינו למלא. כחלק מהתחקיר היסודי שעברנו במילוי המסמכים נשאלה גם השאלה אם אשתי או אני היינו מאושפזים בבית חולים פסיכיאטרי במשך חיינו. והאם מישהו מאיתנו נוטל תרופות פסיכיאטריות. ושאלה נוספת בה נתבקשנו לענות אם אחד מאיתנו היה בטיפול אצל פסיכולוג. הבנו שלילד בדרך הזו, כנראה שלא נגיע.
מאחר ואיני משרת במילואים, החלטתי לנסות ולחזור לשירות המילואים בהתנדבות. בדקתי את האפשרות דרך המחלקה המטפלת בכך בבסיס הקליטה והמיון. תשובתם הייתה חד משמעית – רק לנכי צה"ל הפגועים פיזית, קיימת האפשרות לחזור ולהתנדב לשירות מילואים. בפני מי שמוכר על סעיף נפשי, הדרך הזו חסומה. מיותר לציין שאין גם באפשרותי להתנדב לשירות במשטרה או למשמר האזרחי. אני שהייתי עד לאותו התקף גורלי, מפקד פלוגה מבצעית בחיל השריון בדרגת סרן, לא יכול לבוא ולתרום לחברה בזמני החופשי בארגון בטחוני כלשהו.
בנוסף לכל אלה, אני גם צריך להתמודד עם העובדה שעליי להתייצב כל תקופה בפני ועדה רפואית של משרד הביטחון כחלק מהליך קביעת אחוזי הנכות כתוצאה משירות המילואים. בבדיקה נשאלות כל פעם אותן שאלות תוך חדירה לפרטים אינטימיים שהשתיקה יפה להם ופגיעה בצנעת הפרט. הבדיקה לא אובייקטיבית, וקשה לי להתאושש ממנה במשך תקופה ארוכה אחריה.
נראה שלכל מקום שאלך ואפנה, יהיה חרוט על מצחי אות קין של אדם בעל עבר (והווה) פסיכיאטרי. עד כמה שידוע לי בכל מוסד ממשלתי ישנו רישום על כך שעברתי אשפוז פסיכיאטרי בלי יכולת לשנות זאת, כאילו הייתי אסיר משוחרר בעל רישום פלילי. מכאן גם נובע חששי מכך שאיעצר אפילו לבדיקת רישיונות שגרתית בעת הנהיגה.
