דפנות בטנך

23.3.07

דפנות בטנך

מרגישה שחיים נכנסים לי לגוף, מרגישה את השינוי קרב, את היכולת אולי להיות אני. אני רוצה. הכל די מבולגן. אני רוצה אבל לא בטוחה מה. הרבה שאלות פתוחות. האם השינוי יהיה כל-כך גדול? האם אני כל-כך לא מי שאני באמת? האם יש סוף לרצון? האם יש סיפוק באמצע הדרך? האם אלה עיניי שמסתכלות ושופטות? האם אני מסוגלת להבין את הדרך ואותי? האם אני מאוכזבת מעצמי ומבקרת ללא סוף על אף ההבנה הגדולה?

אני כל-כך קרובה לדפנות בטנה של אמא ולא מעיזה להישען עליהן. אני מתכרבלת בתוכי מתוך תחושה שאפריע לה אם היא תרגיש את קיומי בבטן. אני שותקת וגופי כואב מלא לזוז, רק לא לגעת בה כי לא תוכל להכיל את קיומי. אני יודעת שכך חשתי 9 חודשים שלמים.

והיא אומרת שכל-כך חיכתה לי ורצתה אותי ותכננה את לידתי, אבל אני חשה דברים שונים כל-כך.

הגיע הזמן לצאת החוצה ואני חוששת כל-כך להיכנס לתעלה הצרה ולצאת, אני חוששת שאכאיב לה. לא הכאב הפיזי המתוק שבלידה, לא היציאה הפיזית מגופה, אני חוששת כל-כך שאכאיב לה כי אהיה שם, כי אהיה קיימת.

אמא, אני כל-כך אוהבת אותך, אני כבר כל-כך חוששת שלא אוכל לעמוד בציפיותייך, לעשות אותך מאושרת בחייך.

יצאתי והאוויר השורט שביני לבין דפנות גופך, עכשיו מחוץ לרחמך, לא מאפשר לי לקבל מגעך.

אני כל-כך צריכה אותך ולא יודעת לעצום עיניי ולנוח בשירתך, לבכות כשאני רעבה לחלב משדייך. אני לא רוצה לינוק אותך, אמא. אני רוצה לתת לך חיים לא להחסיר בך. אני מרגישה אחראית לפחדיך, לאושרך, אני מרגישה שאת לא מספרת לאף אחד

על תחושותייך. אם את תהיי הבת ואני האמא הכל יהיה הגיוני יותר, כי אז דפנות גופי היו מתרחבות לקראתך ומפנות לך מקום, נוגעות בביטחון ובהגנה. כי אז הייתי שרה לך שאת הכי הכי ושתסירי כל דאגה כשאני לצדך.

במקום זה אני חשה שאת מכחישה כל רגש שקיים בך כי הוא גדול בשבילך מלהכיל. אני יודעת שהיית צריכה להיות חזקה כשאביך נפטר ואת ואחיותיך ואמך נרתמתם לשרוד, אני יודעת שהחיים הקשו עליך להרגיש כל רגש מאז. אני רוצה ללמד אותך להרגיש, שיכנסו קצת חיים לגופך, ובמקום זה אני חוששת שכל תחושה שלי, כל רגש שלי ימוטט אותך. כך בעצם לא ספרתי אף פעם תחושותיי ואולי אף חששתי אני מלהרגיש.