בדרך לזוהר אהרוני, הוא הציץ בשעון שזהר אליו מלוח המכוונים. המסיבה היתה אמורה להתחיל בשמונה וחצי בערב, והיתה לו חצי שעה למצוא את המקום. השם של הרחוב לא נשמע לו מוכר, אבל היא אמרה לו בטלפון שזה נמצא מאחורי רחוב כץ, אז הוא פנה שמאלה ברמזור. זוהר חגגה יום הולדת שלושים.
כששאלה מה בתוכנית, אמר לה שאין לו תחפושת של רובין הוד ב'געטקס', אבל הבטיח ערב מושלם ובלתי נשכח.
זוהר אהרוני נשמעה לו צעירה משלושים שנותיה שעליהן התעקשה, הוא התכוון לבוא, לתת הופעה של שעתיים, וללכת עם סכום כסף שקבע מראש. זוהר לא ניסתה להתווכח על הסכום הגבוה שנקב, רק העירה שזה יותר מידיי בעבור שעתיים.
"זה הערב שלך," חייך בקול משכנע, "ואני רוצה לעשות את האירוע שלך למושלם, חוויה בלתי נשכחת. והכי חשוב," הוסיף, "לעשות אותך מאושרת."
הוא שמע את חיוכה המאופק מבעד לשפופרת הטלפון. "או קיי." ענתה, והסבירה לו איך להגיע לרחוב שבו היא גרה.
בדרך אליה, מלמל משפט שאימץ לעצמו מאז החל את עבודתו כחשפן. "זכור שלא תמיד הבחורה הכי סקסית שבמסיבה היא גם זו שהמסיבה לכבודה." עיניו תרו אחרי מספר 10 ברחוב השקט אליו נכנס, נוסע באיטיות על פני הרחובות 6, ו- 8. "ואל תשכח שהחוגגת זכאית לתשומת לב וריקוד צמוד." הוסיף לעצמו, וחייך לנוכח זיכרון של מסיבה אחרת, מסיבה בה רקד עם כלת שמחה שמנה ומסורבלת.
בתרמיל שנח במושב לידו שם מגבת ושמן גוף מבריק, כובע של שוטר, ופפיון שחור. ה"מדים" המיוחדים לערב מיוחד ומלא הפתעות.
הערב, הכין לזוהר אהרוני הפתעה שתמיד הצליחה בערבים מסוג זה. הוא לא לבש כלום מתחת למקטורן הטוקסידו השחור, ומתחת למכנס הצמוד לבש תחתונים מינימלים, לשלהוב האווירה. הוא אהב לראות אותן רוקדות ובוהות בגופו השרירי, נוגעות במבוכה וצוחקות בביישנות שהופכת להשתוללות, אז ידע שהערב זורם וסופו להיות מוצלח ובלתי נשכח.
הוא החנה את המכונית והציץ בפעם האחרונה במראה. שיערו הקצר הבריק מג'ל, הצווארון הלבן מתחת למקטורן השחור יצר אשליה מתחמקת כאילו לבש חולצה, והוא חייך לעצמו למחשבה שהצווארון בעצם תפור לקצוות. ומה עוד חסר בנוסף לחיוך ההורס, ולשתי שורות של שיניים לבנות וישרות.
"לורנזו החשפן, לשירותך." קרא לחלל המכונית. בעצם, קראו לו חיים, אבל מי שמע על חשפן בשם 'חיים'?
חיים-לורנזו לחץ על פעמון הדלת בקומה החמישית. התרמיל לא תאם לחליפת הטוקסידו שלבש, אבל הוא ידע בוודאות שברגע שיכנס ויתחיל לנוע בחושניות, אף אחת לא תשים לב לפרט הלא חשוב כל כך. ואם לדבר על ערב בלתי נשכח, שם לב לעובדה, ששקט מוזר שרר בקומה, לא נשמעו קולות של מוזיקה מעבר לדלת שמולה עמד, אף לא קולות של פטפוטים שמחים כיאה למסיבות יום הולדת. לרגע התבלבל והציץ שוב בפיסת הנייר ששמר בכיס. אולי התבלבל בקומה, או אולי מספר הדלת... אך, מה הסיכוי שיתבלבל בין שתי דירות בסך הכל? מה שלא יהיה לחץ על פעמון הדלת.
בעודו ממתין חיפש שלט שיוכיח לו שזו אכן הדירה של זוהר אהרוני, אך לא היה שום דבר דומה לזה. נותר לו להמתין בסבלנות, מקסימום זו תהיה טעות. במקרה כזה הוא...
הדלת נפתחה.
ליבו ניתר בהפתעה. המום ניצב מול הדלת, והמילים נתקעו לו בגרון, מסרבות לצאת. הוא התנשם, אבל האוויר סרב לצאת מייד ולכן הוא נשף אותו החוצה באיטיות, כאילו פחד שאם יעשה את זה בבת אחת, ייפול. הוא מצמץ, והשתעל במבוכה. "אני מתנצל, אני חושב ש..." והמילה "טעיתי" נעצרה בין שפתיו.
לא מוזיקה ולא נעליים, לא אורחים ולא אווירה של יום הולדת. פשוט שקט מוזר, ואישה צעירה יושבת מולו על כיסא גלגלים, ומביטה בו בלי להניד עפעף. "לא טעית." אמרה בקול צלול.
לראשונה בחייו הרגיש נבוך בצורה שלא תיאמן, זה היה כמעט אינטימי לעמוד מולה כשהיא בוהה בעיניו בלבד, אומדת אותו במבטה, בלי שתתן לו להיכנס. "טעיתי בתאריך?" ניסה להיזכר אם זה אכן קרה ברוב עוונותיו.
היא חייכה בזווית שפתיה, חיוך עצוב משהו. "לא."
חיים כיווץ את מצחו, כעת היה מבולבל יותר. אם כך, שאל את עצמו, היכן כל המוזמנות, והיכן כל מה שנחוץ למסיבת יום הולדת. מוזיקה רועשת, בלונים, אוכל... משקאות.
"בוא, היכנס." אמרה לפתע, והזיזה את הכסא הצידה, מפנה לו את הדרך פנימה.
נבוך מהסיטואציה נכנס פנימה ומבטו סקר את הדירה המוארת. בכל הזדמנות אחרת היה אמור להיכנס פנימה, ולקול המוזיקה, להתחיל לרקוד ולהיטמע בין חבורת נשים ביישניות שבקלות הופכות לסוערות עם טיפת אלכוהול במינון הנכון, ועם מוזיקה מחרישת אוזניים. והאמת, שעכשיו כשנכנס פנימה, לא ידע איך להתחיל ומה בדיוק עליו לעשות.
"אתה רוצה להניח את התרמיל שלך?" שאלה בקול רך.
חיים חייך, היא כן שמה לב לתרמיל. "כמובן." ענה, והניח אותו על הכורסה.
"אתה לורנזו החשפן, אני מניחה." אמרה.
"כן." ענה. "ואת, זוהר אהרוני." ספק שאל ספק ידע, והיא הנהנה.
השתררה דממה שבמהלכה רמת המבוכה שלו הרקיעה שחקים. "תראי זוהר," אמר לבסוף. "אף פעם לא עשיתי מופע פרטי, לא צפיתי לכך, והאמת היא שאני די מופתע."
זוהר צחקה, "כן, גם אני די מופתעת שהעזתי."
"אז למה בכל זאת?" לא התאפק לשאול. "היכן כל המוזמנים.. מוזמנות?"
עננת עצב חלפה בעיניה, וככל שהביט בפניה הבחין כמה היא יפה. במבט ראשון לא שם לב לעיניה הירוקות אפורות, לא שם לב לשיער המתולתל שנח על כתפיה בשובבות, ולא לשפתיה המלאות שחייכו בחיוך מתוק. אבל גם לא שם לב שלזוהר אהרוני אין כלל רגליים.
וכשמבטו נעצר על הגדם של רגליה, החסיר פעימה, וליבו התכווץ, החוגגת זכאית לתשומת לב וריקוד צמוד, אז איך בדיוק...?
"אני לא מבין..." לחש יותר לעצמו מאשר אליה.
אבל היא הישירה את מבטה אל עיניו והמשיכה לחייך. "אתה מרגיש לא בנוח?"
כל המילים שנעצרו לו בקצה הלשון נאבקו לריק כדי לצאת החוצה, אך קולו לא נשמע. האם הוא מרגיש לא נוח? ואם כן, אז מה עושים עכשיו?
החיוך שלה היה מדבק, לאט הרגיש שהוא מחייך איתה ולא מוצא שום סיבה לרחם עליה. זוהר אהרוני לא יחסה חשיבות לכך שהיא מוגבלת, אדרבא, היא בכלל לא חשבה שהיא מוגבלת.
בלי לומר מילה נוספת, פשפש בתרמיל שלו והוציא דיסק. אחר כך סקר במבטו את הסלון ומצא את שחיפש. מוזיקה קצבית החלה מתנגנת בכינורות חשמליים ופסנתר ענוג. הוא הסתובב אליה והחל מניע את האגן בחושניות, בדיוק כמו שתכנן מלכתחילה. אין זה מתפקידו לשאול את השאלות, זו תהיה חטטנות ותו לא. תוך כדי ריקוד הוציא שני נרות גדולים בצבעי אדום לבן, הדליק אותם וכיבה את האור. אפלולית רכה התפשטה מסביב, והוא קלט את נשימתה העמוקה של זוהר.
קהל של אישה אחת, והוא רקד כפי שלא חשב שירקוד כשנכנס לראשונה לדירה הזו. חש אינטימיות מוזרה כשעיניה בחנו אותו ולא העיזה לגעת בו כשם שנשים היו עושות בדרך כלל כשרקד והניע את אגנו. המוזיקה סחפה אותו, הצלילים עטפו אותם במן קסם, ועיניו נקשרו בעיניה כשהחל מוריד את המקטורן של חליפת הטוקסידו שלו.
חיים לא דילג על אף קטע מהתוכנית המקורית, אדרבא, הוא הוסיף והחזיק בידה העדינה, וביקש בעיניו ללא מילים שתיגע, סקרן להרגיש את מגעה על זרועו, על חזהו.
מבוישת הניחה יד במרכז חזהו, על מפתח הלב. שפתה התחתונה רעדה מעט, והוא בחן אותה בתשומת לב משונה. "יום הולדת שמח." לחש לה.
"תודה" לחשה חזרה. ואז קלט שהמוזיקה הסתיימה, ודממה עוטפת השתררה סביבם. דמעה שקופה ברחה מעיניה העצובות, פעימה מבוהלת קטנה התפעמה בתוכו. למה את בוכה? שאלו עיניו בדממה, אבל הוא לא באמת ציפה לתשובה.
זוהר שילמה לו במזומן, ואף הוסיפה טיפ נדיב. בשקט "התגלגלה" וליוותה אותו אל הדלת.
חיים עמד ביציאה, ומשקוף הדלת הקיף אותו כמו מסגרת תמונה. עיניה היו נעוצות בריצפה, הוא יכול היה להישבע שהיא בוכה. ולא הבין מדוע.
אז איפה הסתיים תפקידו? שאל את עצמו והתיישב על עקביו. בהיסוס מה נטל את כפות ידיה בידיו, ופתאום כמו נפתח הסכר, פרצה בבכי, וגופה היטלטל ברעד בלתי נשלט. מבולבל מכדי לעשות משהו נועז, כמו לחבק אותה להרגיע את בכייה, התרומם ודחף את הכיסא פנימה. אם בכי, אז למה שיהיו עדים בכניסה לדירה?
"מה קרה?" שאל, והתיישב שוב על עקביו. זוהר בכתה דקות ארוכות עד שיכלה להוציא מילה מפיה. ולבסוף מלמלה, "אני מתנצלת, אתה לא חייב להיות עד לזה..."
הוא הסיט תלתל סורר מעל מצחה. מה יכול היה לומר, שזה בסדר? הרי שום דבר לא בסדר אם היא בכתה ביום ההולדת שלה. היא משכה באפה, וניגבה את הדמעות בתנועה ילדותית משהו. "זה היה אכן ערב בלתי נשכח," חייכה מבין הדמעות. "הבטחת..."
חיים חייך. "אז למה את בוכה?"
כשהרימה את ראשה נדמה היה שמבטה אובד אי שם בחלל החדר, ונסחף לתוך זיכרון מוחשי וכואב. "היום, לפני שנתיים בדיוק, ביום בו חל יום הולדתי," מלמלה. "מאיה אספה אותי מהעבודה ואמרה שיש לה הפתעה עבורי." זוהר שתקה, ועצמה את עיניה כשהזיכרון תעתע בה. "שיגעתי אותה, בלבלתי לה את השכל כדי שתגלה לי מה ההפתעה." סיפרה. "צחקנו בטירוף, העלתי השערות, שאלתי, ניחשתי... איימתי בכל איום אפשרי, אבל מאיה התעקשה לשמור על גורם ההפתעה." גופה החל מיטלטל שוב בבכי. "היא רק הבטיחה לי שזה יהיה ערב שלא אשכח לעולם." שוב משכה באפה. "לא ויתרתי לה, עקשנית שכמותי, זה היה מסקרן ומשעשע, היה לי מצב רוח טוב ו..."
"ומה קרה, זוהר?" שאל חיים כששתקה דקה ארוכה, חווה מחדש את מה שניסתה לשכוח.
"היא נכנעה." חייכה פתאום. "מאיה נכנעה וסיפרה לי." עיניה הירוקות אפורות ננעצו בו במבט מוזר, היא אמנם בהתה בעיניו, אבל היא לא באמת ראתה אותו. "היא צחקה, ואמרה, 'סידרתי לך חשפן ליום הולדת.', צרחנו כמו שתי ילדות היסטריות, וצחקנו בלי הכרה, זה היה מטורף... זו היתה פנטזיה." עיניה יבשו, וקולה הפך להיות מונוטוני וחד גוני. "פתאום אף אחת מאיתנו לא היתה מרוכזת, מאיה חצתה את הצומת הסואנת..." שתקה. "חצתה את הצומת הסואנת..." חזרה שוב על המשפט. "ב.. באור אדום." זוהר השתנקה, "לא... לא היה לה סיכוי, המשאית שחצתה את הצומת משמאלה פשוט..." היא לא המשיכה, הכאב היה קשה מכדי שתישא אותו.
"מי זאת מאיה?" שאל בשקט.
"אחותי."
בדרך החוצה חשב שזה אכן ערב בלתי נשכח, לא לה.. ובהחלט גם לא לו.
