אות כבוד לכאב.

היא ישבה על השולחן לבדה, עטופה בחבלים עבים כשרגליה מכופפות כלפיה, ידיה חרוכות בעץ, ציפורניה בלויות, שיערה מקורזל, נפוח, ואינו מטופח, את עיניה היא נועצת כלפיי הרצפה, איי שם למטה, בין ערימות של עיתונים, מחברות ישנות, וחתיכות של דפים, פיסות, פיסות מפוזרות שם, חלקיקים של נשמתה.
מבטה קפוא, אישוניה מדממים. היא מנסה לקום אך ללא הועיל.
דם. דם. מתפרץ מבין שיניה, חולצתה מתמלאת באדום בוהק, היא מנסה לצעוק מספר פעמים, אך רק הגה צרוד יוצא מין הכוחות שנותרו בה. החבלים שפשפו את מרפקיה וצווארה, היא לא יכלה לנוע עוד. היא מושכת את החבל, עוד  קצת, מחכה שייקרע, אך אין היא חזקה מספיק. החבל כיסה את כל כולה, לא הותיר בה פיסה אחת קטנה של אוויר. כפות רגליה אדמות, צפות על שלוליות של דם, כל תנועה שלה כואבת. היא עוצרת. נחה למספר דקות, בתקווה לכוחות שלאחר מכן. היא מרימה את ראשה, בזעקת כאב, הוא חוזר הישר למקומו, עיניה נאטמות, נסגרות, בין ריסיה דמעות אדומות, וצלילים חירשים כמו בנהר אינסופי, שפרצוף תמים מטביע בו אבנים לשעשועו, נשמעו טיפותיה נוחתות ונעצרות ברצפה המדממת, היא החליטה להרפות, כוחה האחרון אזל, התמסרה אל הכאב,
נתנה לו, אות כבוד.