בשבילי, בודפשט זו עיר עם נשמה. בודפשט מחייכת. היא אמיתית, לא מסתירה כלום, היא מהססת, מתנקה ומתחדשת באופן שלנו הישראלים קשה לקלוט. עם עתיד שכאילו זוחל, אבל בעצם טס. גיליתי, מוזר ככל שיהיה, שלי יש היסטוריה עם העיר הזאת. בלי כל הגיון היא הייתה שם בנקודות שונות, בצמתים שונים של החיים שלי. יש לי הרבה זיכרונות מהעיר הזו, מכירה את כולה ובכל מקום השארתי משהו. מפגש מוזר של ילדה טובה ישראל עם עיר שלא הייתה אמורה להיות שם, אבל אותם גלים קטנים של הדנובה חדרו בעדינות לתוך חרכים בחיי.
מה כל כך מוזר, עיר ואישה, אני ובודפשט. אחרי שאני וירושלים וויתרנו אחת על השנייה, וויתור שהותיר אותי בלי אויר ורק קצת נשימה. חדרה לה אותה עיר מקסימה אל הוואקום בנשמתי. כמו חמצן שיכול להדליק את האש שכבתה אם ניתן לו סיבה טובה. עם עיניים חומות וידיים חמות, ולרענן את כל חשכה שנמצאת שם בעיר שלי. חשכה אפורה כזו, עם ריח של אבנים כבדות.
בגיחה האחרונה לבודפשט פגשתי כמה ישראלים שגרים בעיר והציעו שאתלווה אליהם לסיור עם אורחים שהגיעו לכמה ימים. הסכמתי. מצאתי את עצמי חוזרת לאותם מקומות שבקרתי בהם בזמן שהייתי במקום אחר במציאות שונה. הצצתי וברחתי- למעשה שריקת הרכבל שמטפס גבוה על הרכס של בודא נשמעה לי מוזרה. מסתכלת על הדנובה, שנמצאת מאחור וחושבת שאת אותו טיפוס עשיתי אתו, כשאני מרגישה תנועות ראשונות של פיצי שבועט. אז לא ידעתי ששנה שתעבור תגרום לו במבט השחור העמוק שלו לעמוד מולי עם משפט שיטרוף את החיים. אני לא כאן יותר, החיים קוראים לי, אני לא רואה אותך כבר שם. העולם קרס, שברים של אבנים אפורות עם ערפל סמיך שריחף מעלי ואבק שמכסה כל חלקה במה שהיו החיים שלי. מוזר לא חשבתי שארבע שנים אחרי, ישב לידי בחור ישראלי עם מבט חום שילחש לי באוזן תבואי הערב למרק דגים הונגרי? לא עניתי, וכשירדנו לחצתי את ידו, חייכתי בנימוס, ואמרתי מתי אתה בארץ? הוא הסתכל ואמר, לא יודע מאד לחוץ עכשיו, גם לא מתגעגע האמת. אחרי שהסתובבתי אמר: תשמעי, את לא עוזבת ככה סתם, מחכה לשמוע מימך. חייכתי וטמנתי את דמותו הרחבה שם מאחורי הראש בקופסת האולי.
יש ימים שמתעוררים עם לאט בנשמה. למחרת התעוררתי עם הלאט שלי. הסתכלתי על הגשם הדק והרגשתי שחסר לי משהו. בסולם אחד עד עשר בתחושת הוואקום הקיומי נתתי לזה ציון של 5 ותליתי את האשם בזה שהחלון הכפול לא מאפשר להריח את הגשם.
ההמשך כלל יום של ללכת לאיבוד לבד, כמו שאני אוהבת. תחילת החורף, מזג אויר קריר ואני בטיול בוקר לאורך הדנובה. תוך כדי, מחליטה לראות תערוכה של אומנות מודרנית בכיכר הגיבורים ומתחילה בצעדה. עוברת דרך רחוב מוסכים וחולפת על שתי זקנות צועניות שיושבות על כסאות עץ באמצע המדרכה ומתחממות בשמש. ממשיכה לשכונת יוקרה ומנסה לזהות את דגלי השגרירויות וזהו הגעתי לכיכר. מעט תיירים, בכניסה פונה אלי השומר בהונגרית שוטפת, גם לזה אני רגילה, ביוון פונים אלי ביוונית שוטפת, באיטליה באיטלקית, ובפריז גם באיטלקית. אז נכנסת ועוברת באולם של מצבות שחורות, וחושבת על התערוכה האחרונה במוזיאון ישראל וגאווה לאומית כבדה מתפשטת בי. ביציאה מגלה שהתחיל לרדת גשם. אוספת את התרמיל ומנסה לתפוס מכסה. אבל אין כל כך. המדרגות הרחבות המובילות למוזיאון רטובות וחלקות ואני עומדת בכיכר הגיבורים כשהגשם שוטף אותי. גשם שוטף שניתח על ראשי, זולג מהשיער אל הפנים חודר לפה וזורם דרך המחשוף של חולצת הטריקו. רטיבות רעננה קרירה ומזככת שמשילה את האבק הירושלמי לאט לאט זוחלת טיפין טיפן על כל חלקת עור של גופי. קשה לי אפילו לחשוב שכדאי לזוז ובכלל הרגליים כל כך כבדות והקרירות של טיפות הגשם מאבנת. בלי שום תחושה עם ידיים מורמות אני מפנה את פני למעלה כדי שטיפות הגשם ישטפו אותן. נזכרת בתשליך של טבעת הנישואים שהייתה על ידי שנים ארוכות, שם בחוף עם שקיעה מרהיבה נפרדתי מימנה ומימנו . תפסיקי לחשוב אני אומרת, והגשם חודר לכל פיסת קיום בנשמתי ומשיל מעלי את שאריות האבק הירושלמי, לובן וטוהר מתערבלים בראשי שרידים אחרונים של עיר אפורה ומגע נמחים מעלי.
נזכרת שחברה הונגריה אמרה לי שאסור לעמוד בגשם בבודפשט מתחת לבניינים, כי משקעים של מאות שנים נשטפים מהגגות בגשם וככה בעצם פרצו רוב המגיפות באירופה. ממשיכה לעמוד חשופה מול אותן טיפות שנוחתות בעוצמה. דקות ארוכות נשטפתי בתערוכת היכולת שערך לי אלוהים. הגשם הקריר הרדים משהו, ועורר דבר אחר בו זמנית. משפטים ותמונות חודרים מבעד להרי עננים, מולי נפרשים שלושה רבנים כמו זקני עדר גנו בסוואנה אפריקאית שהסתכלו עלי ועליו, אלה שהם לא בורחים, הם מביטים במבט רך עם זקן לבן, ושפתיהם נעות ויורקות לעברי הרי את מותרת לכל אדם.
קצת חשוך והאמת קצת קר. איזו שימחה פנימית מציפה אותי אולי כי עמדתי בגשם כדי שמשקעי השנים לא ינחתו עלי מהגג ולא תפרוץ מגיפה נוספת באירופה. המבט החום הזה ומרק הדגים ההונגרי מאתמול קופצים לי לראש. מחפשת את הסלולרי. הוא עונה מיד בקול עמוק ואומר: אני אזהה את המספר שלך בכל מקום, חשבתי כבר שלא תתקשרי, ואני אומרת, תמיד יש הפתעות, או שסתם בא לי מרק דגים. הוא צוחק ואומר, מרק דגים מתאים מאד. אז הסברתי איפה אני והוא אומר חמש קטנות אני אצלך. נעצר לידי ואומר תכנסי את כולך רטובה. נראית כמו ילדה עם השיער הרטוב. מדליק חימום, חוצים בנסיעה מהירה את הדנובה לכיוון בודא. שואל מה עשית היום, ואני מספרת הוא מקשיב ומנווט בין הסמטאות ימינה ושמאלה עד שאני כבר לא מזהה וסתם מניחה את הראש על המשענת ושותקת.
הגענו, יורדים כמה מדרגות לתוך מסעדה מלאה בציורי תמנונים ופוחלצי אבו-נפחה, ואני אומרת, לא ידעתי שבבלטון יש אבו-נפחות, הוא צוחק, מושך כיסא בשבילי ואומר בבלטון יש רק בוץ הם שכחו פה מזה אגם. אמרתי גם אצלנו.
לאור נרות שמעתי על הבת שנשארה עם הלשעברית בארץ..
אל מרכז השולחן מגיע סיר מהביל עם מצקת והוא מוזג לצלחת שלי ואומר, עכשיו תורך. ואני מספרת, על השנים, על הביחד ועל הלחוד, על האהבה שהחמיצה, על הילדים בתווך. המרק טעים, בקבוק היין הולך ומתרוקן והעניים כל כך חומות, הוא מניח כף גדולה על ידי מסתכל על האצבעות ואומר, מזמן לא הרגשתי כל כך בבית, תישארי עוד כמה ימים. קצת שותקת, קצת נדהמת אבל החום של אצבעותיו זורם ואני משאירה את היד בלי למשוך אותה. טובעת במבט, ואומרת: הלוואי ויכולתי, חייבת לחזור. את עוד לא הולכת תארזי בבוקר, נסתובב בואצ'י אוצה הוא אומר בהחלטיות. אז הסתובבנו חבוקים בואצ'י אוצה, אני בג'ינס וג'קט גברי שחור שהניח עלי ואמר את נראית קפואה, והוא בחולצה לבנה ועניבה.
נדמה היה שהגשם המעורר והיין המערפל חברו יחד, החיבוק הקרוב, ריח האפטר שייב מקצות אצבעותיו והשיער השחור הסמיך שידי חורשות פתאום הפכו למציאות הכי הגיונית מזה שנים ארוכות. חשיכה רכה וזרוע כבדה הקיפו אותי כשפתחתי את עיניי. זזתי קצת והוא הידק את החיבוק ואמר יש זמן והידק את האחיזה בי. העברתי יד על שיער כל כך זר וכל כך קרוב. נצמדתי גם אני. נרדמתי שוב אל תוך מציאות ללא אבנים אפורות. הוא ליטף קווצת שיער מעל מצחי נישק את כולי בנשיקות קטנות נוגעות לא נוגעות ואמר קומי קטנה אני אעזור לך לארוז. כשהגענו למלון הוא התחיל לשלוף ממגירות ומדפים, אמרתי עזוב אני אסדר כבר. הוא חייך ואמר אני כבר מנוסה, גם באריזה וגם בפרידות. תדאגי לתה.
במטוס חשבתי עליו כל הדרך, הרחתי אותו שמעתי את צליל קולו, והרגשתי את מגע ידו הגדולה. הטיסה עברה מהר, המציאות הדוחקת המצליחה להסיר את אותה תחושה של גשם יין ועיניים חומות. אבל לפעמים בבקרים אותן עיניים חומות קוראות לי, הרגליים היחפות נוגעות ברצפה ואת הדרך למקלדת אני עוברת בכמה שניות. שם מחכה לי מייל עם חיוך של עיניים חומות שמחזיר אותי בשניות לבודפשט ולהפתעות של מחר.
