מודל
שבע בערב, גשם נוזל דרך צווארון המעיל אל תוך חולצתי ואל גבי. רץ, מתאמץ לא להחליק, לא להיכנס לשלוליות עמוקות. בורח משולי הכביש, מפחד פן מכונית חולפת תתיז עלי את ערימת המים הרובצת על הכביש, אורבת לעובר אורח תמים. מחזיק ביד שק גדול עטוף בניילון. מחזיק אותו קרוב לגופי. כיתת האומן כבר קרובה אלי, שם מחכה לי תנור חם, כוס קפה, אולי גם פרוסת עוגה, שאחת הנשים המציירות איתי, לבטח תביא. שם, מול התנור המפיץ את חומו, בוודאי תשב. מוכנה, המודל של הערב.
יש כמה בנות המשמשות לנו כמודל. כל שעור מגיעה אחרת. מופיעה לפנינו, לבושות או עירומות, לפי מצב רוחן, משפיעות על מצב רוחנו. לעיתים מביאות איתן אביזרים כמו: מטריה, כובע מעניין, צעיף, כד גדול, או סתם עומדות מולנו בתלבושת שנתן להן הבורא.
דוחף את הדלת הכבדה, והחדר הגדול והמואר נגלה. אומר שלום, תולה את המעיל על הוו ליד הדלת, מנער אותו לפני כן להוריד טיפות שנדבקו אליו. מפנה מבט אל הכן, עליו יושבת עדינה המודליסטית של הערב.
פותח את השק כדי להוציא את בלוק הציור, השק רטוב, הבלוק רטוב. הדפים דבוקים זה לזה. לא יצלחו למשימת השיעור, ציור. המברשות רטובות, עפרונות הצבע ועפרונות הפחם, כולם רטובים. מנער את הידיים מהרטיבות שנוטפת מהן, הולך לכיור לשטוף אותן מתערובת הצבעים הרטובה שנדבקת אליהן.
המורה ניגש אלי ושואל : "נו, מה הסיפור היום, הכול נרטב?" מהנהן בראשי, חושב לעצמי: מה הוא לא רואה? למה הוא שואל: מה הסיפור? הרי בכל שיעור אני מבצע את המטלות שלי. אבל אם הוא הזכיר סיפור, יש לי רעיון איך לא לפספס את השיעור הזה.
ניגש לאורי. בדרך כלל הוא מצייר יפה, שומע להוראות המורה, אבל אין לו נשמה של אומן. אומן לא שומע בקול המורה אלא מורד בכל מה שאומרים לו,- כך אני תופס את האומנות. אני בטוח שיש לו גם בלוק כתיבה.
"אורי , אולי יש לך כמה דפים משובצים להשאיל לי? כל הציוד שלי נרטב." אורי מסתכל עלי בחצי עין, "אני מבקש רק שתחזיר לי!" אורי מגיש לי בלוק כתיבה ללא שורות או משבצות. אני מתנשף בחוסר שביעות רצון, אבל זה מה שיש. חוזר למקום, מוציא את העט מתוך החולצה ומביט על עדינה העירומה.מזל שעט רטובה מסוגלת עדיין לכתוב, אחרת אורי היה דורש ממני להחזיר לו את הדיו.
השיעור מתחיל והמורה מסתובב בין התלמידים. בוחן אותם נערכים. עדינה מוצאת תנוחה נוחה בישיבה על כסא ללא משענת, מטה את גופה קדימה...
"נו אתה לא מתכוון לצייר היום?" בוחן המורה את כלי הציור הרטובים שלי. "אני דווקא כן מתכוון לצייר, אבל לא בקו אלה במילה." המורה מסתכל עלי בחשדנות, אולי אני עובד עליו. נו כבר שילך וייתן לעבוד,בלב רק בלב אני לוחש .
מתחיל, רוצה לצייר את עדינה במילים. מסתכל עליה, חושב איך לבצע את המשימה שאף פעם לא ביצעתי כמותה.
מתחיל. על החיים ועל המוות. מקסימום אזרוק את הדף, כמו שעושים עם קווים של רישום שלא הצליח:
עדינה יושבת, מגרהלהסתכל על בחורה ערומה, אך עם זאת אני לא חושב על כך בדרך כלל כשאנימצייר, אולי כשכותבים זה שונה.גופה מוטה כלפי הרצפה, נשענת על ידה השמאלית. מזכיר לי את הפסל של משה, ההבדל הוא, שמשה היה לבוש. אולי בגלל הכבוד שרחשו למשה. אני חושב שבעצם כךלא אצליח לתאר את עדינה כמו בציור. מוריד מבט למטה, אל כפות רגליה, מושיט עט קדימה כדי לקבל פרספקטיבה. רואה את אצבעותיה על השטיח. אחת האצבעות עטויה בטבעת. אני רושם: לאצבעותיה הקצרות של עדינה, לק אדום מבהיק, בבוהן שמאל יש טבעת כסף עדינה,- עדינה כמו השם של עדינה. הזרת של אצבע ימין קצת עקומה. מקווה שהאישיות של עדינה לא עקומה, אבדוקאת הנושא מאוחר יותר. עולה במבטי אל קרסוליה, השמאלי חגור בחגורה שחורה מחוררת בניטים. הימני, בימני מסתלסל לו נחש בצבע ירוק. נחש מקועקה על עורה. נחש יפהפה, דק, עולה לה אל שוקה, מושך את המבט אל נקודת חן בברך, עובר את הברך ומסתיים בשוק. הראש עולה ויורד בעקבות הנחש. הנחש בהתפתלו סביב רגלה נעלם מאחורי הברך. לכן כנראה הוסט מבטי אל נקודת החן. אךחזר אל הנחש שהופיע שוב בשוק.לשונו שלופה כלפי ערוותה, משולש ראשו מופנה כלפי משולש שערותיה החום, בין רגליה. מעיף מבט אל ראשה, שם יששערות בבלונד. –צובעת אני מחליט- מחזיר עיניים אל משולש ערוותה, ויורד על רגלה השמאלית בה אין קעקוע, אבל יש רצף של נקודות חן קטנות, למרות שהן קטנות, ניתן להבחין בהן בגלל צפיפותן. צלקת קטנה על הברך. רואים גם את התפרים שהיו. צלקות גם לי יש בעיקר בנשמה. כל אחת שעזבה אותי, כל אחת שהתעלמה ממני, כל המריבות והכעסים, כולם יצרו אצלי צלקות. אני מאמין שהן כואבות יותר מצלקות גופניות שמגלידות. ניזכר במה שאבי תמיד אומר:" פצע שבלב כואב יותר מפצע שבגוף."
מחליט לא לרדת אל הקרסול שכבר סקרתי, שם אני יודע שיש חגורת ניטים. מקפיץ שוב את עיני אל הערווה. משולש ממגנט. יש סרט של מילוש פורמן, במאי ממונטנגרו, שבו הוא מציג אם שבודקת ערוות עבור בנה, מחפשת את האבר הטהור והמושלם. לעדינה אין שום דבר מיוחד במשולש זה מלבד הדבר שמושך את רובהגברים. הכול מתנקז אל שפיצו של המשולש.מעליו יש טבור שבחלקו העליון טבעת פירסינג. טבעת עם יהלום אדום, איני יודע אם זה יהלום או חתיכת פלסטיק, בשבילי זה אותודבר. לעדינה בטן קטנה. היא לא שמנה. יש לה קפלים כרגע, כיוון שגופה מוטה קדימה. אחד, שנים, שלושה, ארבעה קפלים אני סופר. שדיה הקטנים אינם מגיעים אל הקפלים. פטמותיה וורודות וזקורות. אולי בגלל הקור. אומרים שגברים אוהבים שדים גדולים. אומרים גם שהם רוצים לחזור לרחם. אבל לדעתי גם הנשים רוצות שדים גדולים, אחרת מדוע הן מגדילות? האם רק בשביל הגברים? או אולי כדי להרגיש בעצמן נשיות? נראה לי שזה יותר מורכב, נראה לי שבעולם הגברי נוצרה דמות האישה האידיאלית, אמא אדמה, האחת שצלמיות נוצרו בדמותה עוד מראשית ימי האדם כאדם חושב ויוצר. עיניי חוזרות אל שדיה מודדות אותן בדמיוני. בסך הכול שדים יפים בהערכתו של גבר. קשה לי לתאראותן במטפורות: אגסים, חצאי כדור. מחליט שזה לא חשוב ושכול אחד יחשוב וידמיין לעצמו את שדיה, זה יותר מעניין. בכלל יש הבדל בין ציור לכתיבה. בכתיבה ניתן להשאיר יותר ביד הדמיון.
כתפיה רחבות, היא בטח מתאמנת שנים רבות בשחייה. צווארה שרירי, שערותיה שבבלונד מגיעות עד חצי המרחק אל שדיה מכסות פחות מטפח. בתי שיחיה מגולחים, ידיה אינן שריריות. כנראה שטעיתי בכך שהחלטתי שהיא שחיינית. מרפק ידה השמאלית משופשף, אדום. אולי קיבלה מכה? אני חושב, ומנסה לתאר לעצמי איך ניתן לקבל מכה במרפק. אולי בכלל היא השעינה אותו באוטובוס על החלון, או על שולחן בכיתה? כך ידה בשרנית, אצבעותיה ארוכות ועדויות עדיים. אני בוחר להתעלם מתכשיטיה ולהתרכז באצבעותיה. הללו יכולות לספר על אופייה, על מה שעבר עליה. בשרניות בסיס כף היד מצביעה על חושניות, על אהבת היש הגשמי ולאו דווקא הרוחני. כמובןשזה צריך להיתמך בנתונים אחרים, כמו: אורך האצבעות מול הבשרניות, קווי מתאר וקווים המצוירים לה על הכף.
"זהו חברים, השיעור ניגמר! להתראות בשבוע הבא."
חבל עוד לא הגעתי לעיניה, לגבותיה, לריסיה, למצחה, פיה, שפתיה, סנטרה... . יש שם מה לתאר.בבית אנסה לתאר את היתר מזיכרוני.
