כבר באוטובוס אורי הרגיש קצת ילד. שנים שלא נסע בתחבורה ציבורית. למען האמת, לא היו הרבה אנשים על האוטובוס, המושב המרופט היה אפילו די נח והבהייה בנוף היתה מרעננת. כל זה לא הפריע לו להתמלא בכעס עליה. מבחינתו שתזרוק הכל. מי צריך את הנסיעה הזאת עכשיו? סוף סוף היא התפכחה מהפנטזיה שלה והבינה שאין לה מה לחפש פה, סוף סוף היא מקבלת החלטה נורמלית וגם אז זה נופל עליו.
היא ביקשה ואפילו התחננה שיבוא ויקח את הדברים שלו מהחדר לפני שנכנסים הקונים. אורי אמר לה שתזרוק הכל. היא התעקשה ואמרה שיש שם הרבה דברים שלו ושיבטיח לה שיבוא ויסתכל. היא השאירה לו חודש במיוחד בשביל זה. חודש שלם הדירה חיכתה לו שיבוא לסדר את החדר. הוא נוסע היום כי ביום ראשון כבר נכנסים הבעלים החדשים. דוקא אתמול האוטו שבק חיים, האוטו שהיא קנתה לו, ציפורן הגיטרה ננעצה בלי משים בידית המושב השחורה. אז הוא יסע עכשיו, חשב לעצמו, יזרוק הכל ויחזור עוד היום, לא יהיה לה מה לומר. כמה זמן כבר לוקח לזרוק תכולה של חדר נעורים? אולי עוד יספיק להופיע ב"מלנכוליה", הפאב של הקיבוץ.
הדרך מתחנת האוטובוס לשכונה נראתה כאילו לא השתנתה כלל. אורי תהה אם הוא השתנה. הכניסה לבניין היתה צרה יותר משזכר וכשדילג במעלה המדרגות הרגיש קצת כמו ענק בממלכת גמדים. הכל היה בדיוק כפי שזכר רק בהקטנה. הרבה זמן לא היה בדירה. פעם עוד היתה קוראת לו לתלות ציור חדש שציירה או לנסות לתקן איזה ברז דולף. הוא היה בא, מסדר מה שצריך והולך. לחדר לא נכנס. בשנים האחרונות לא קראה לו. הוא לא ידע אם זה מכיוון שהתייאשה מכישוריו באינסטלציה או כי כבר לא היה לה נעים. גם הדירה, למרות שהיתה עירומה כמעט לגמרי, נראתה לו קטנה. הסלון לא נראה כאילו הוא מסוגל להכיל את כל מה שזכר: העציצים שלה, התמונות שלה, פינת הישיבה, המשטח של החתולה. הוא הסתכל סביב, הרצפה מצוחצחת, היא לקחה הכל. רק עציץ אחד היה שם על עדן החלון. זה הריח כמו נענע. הוא נזכר שאמרה משהו על כך שהיחור של הנענע לא תפס.
הוא נכנס לחדר. ריח של אקונומיקה היה באויר. כמעט הכל היא הכניסה לארגזים. הוא הסתכל וראה שאפילו ניסתה לקטלג אותם, היה ארגז אחד שנקרא לימודים והיו שלושה ארגזים שנקראו מוסיקה. היא בטח גם חיטטה לו בדברים תוך כדי, סגר בחוזקה את ארגז הלימודים. היו דברים שלא הצליחה להכניס לארגזים. על שולחן הכתיבה היו פוסטרים של "GUNS N' ROSES" ו"IRON MADIEN" וערימות של חוברות תווים שבכלל שכח מקיומם. הוא הרים כמה חוברות ועלעל בהן, לא רע, חשב. מבעד לניירות, בזוית עינו, קלט שקית ניילון קטנה. הוא הבין מיד מה זה ושלף את שקית הסנדוויצים שקופלה לריבוע קטן שנאטם בנייר דבק. התלתל של ענבל חייך לעצמו. הוא לא שכח ממנו, הרגיש פתאום, הוא היה שם תמיד.
למרות שהשעה כבר נהייתה די מאוחרת אורי התיישב בבת אחת על השטיח והתבונן בתלתל. הוא נזכר בה, בהם. איך התרגש כשהסכימה לבא איתו לסרט וכשנשק לה על הלחי. מבחינתו זה היה הכל. לא ציפה ליותר. איך היו עושים טיולים ליליים, מחפשים עטלפים והיה חוזר הביתה מלא חול. הוא נזכר במבוכה, בהתרגשות, בתמימות, באהבה.
הוא סיפר לה שפעם מזמן היה נהוג שכשמישהו יוצא למלחמה הוא לוקח איתו קווצת שיער של אהובתו. הוא ביקש ממנה תלתל. היא חייכה ואמרה שהיא לא אהובתו. היה נדמה לו שהיא הסמיקה. ערב אחד, במקלט המשותף שהיו מאמצים לעצמם, אורי הרגיש כבעל המזל הגדול בעולם. אחרי שניגן לה איזה קטע שכתב, היא נרדמה, ראשה על ברכיו ותלתליה מפוזרים, מכסים אותו. לידו היה סולם עליו היו מונחים גרב ישנה, סיכת ראש שבורה, טישו, נר שבת ו...מספריים. הוא הרגיש שמישהו למעלה אוהב אותו פתאום. יהיה לו תלתל של ענבל. רק מהמחשבה על כך רעד קלות. היא זזה קצת. בזהירות שלח ידו לעבר זוג המספריים, נשם עמוק, קצת התלבט, מאוד חשש שתתעורר ותכעס אבל ידע שהוא חייב לעשות את זה.
היא לא התעוררה ומאז בכל פעם שנפגשו הרגיש כממתיק סוד. יש לי את התלתל שלך היה ממלמל לפני השינה לכרית ונרדם. אז היה חולם על קרבות בשטחים נרחבים עם סוסים וכידונים ואישה אחת יפה עם תלתלים שקוראת לו לבא אליה.
הטלפון צלצל. זאת היתה אמא שלו. "רציתי לדעת שהכל בסדר ושהספקת לסדר את החדר, הם באים ביום ראשון, אתה יודע" אמרה קצת בזהירות. "הכל בסדר, אמא. אני כנראה כבר אשאר פה לסוף - השבוע ואסיים, אין לך מה לדאוג". שתיקה. "אז מה נשמע אצלך?"שאל "אה, הכל בסדר" ענתה קצת מופתעת. "אה, את יודעת שהיחור של הנענע כן תפס? יש שני גבעולים בעציץ". "איזה יופי!" היא התקשתה להסתיר את פרץ השמחה. "תיקח אותו" אמרה פתאום ברצינות. "בסדר אמא". שתיקה. "אוריקי, אני...אה, מתגעגעת" אמרה לבסוף. "גם אני, אמא".
