בליבי בית קברות

לאנשים שחיו בחיי את חיי

שניזונו מדמי

כאילו היה דמם

שזיהמו את נפשי

בנפשם.

בחלקה הזאת חצבתי מצבות

לאחד – אבן שחורה

שריד לשריפה שבערה בי

בכל פעם שהיה איתי.

מצבה אחרת כנחש מיתמר

לאותם פעמים שהוכשתי

כדי שאזכר

אחרת - חרב פיפיות

לחתכים ודימום הרגשות.

אלה שחיו בי

מלאי חרדה, רדופים ,אשמים..

ליבי בחוזקה פועם

בחיוך זוכרת

את מה שבלב

איך קברתי איתם את הכאב

איך ללא נקמה

הפכו לאסירי ליבי – חסרי תקווה...