שזה הסוף [?]

אני שונאת אדישות,

אני שונאת שאתה לא שונא.

לא ביקשתי הזדהות, לא ביקשתי רגישות,

עצור לרגע קט ותראה,

ותחוש את שאני חשה,

ואולי לא תחוש, כי זה הרבה לבקש,

אני רק מייחלת לאשש,

שקצב ליבך לא איטי משלי,

שהוא פועם באותה עוצמה וכוח,

אני מחפשת את היכולת לא לברוח,

ולעמוד מול עצמי ומול מה שאני מרגישה

ולאהוב את עצמי ואותך בלי בושה

לא לשאת ממחטה לרגע עצוב

לא לשנן מילות פרדה על זמן קצוב

לא לחשוב על מחר, על איך ועל אילו

לא לשכנע את עצמי (לשווא) שזה בכאילו

לדעת להחזיק ולהחזיק כדי לדעת

שאני לא לבד, כי לבד אני משתגעת

ולא לפחד לבכות אחרי שאני נפגעת

ולא לנבול מבפנים

תחת של מעטה של "אצלי הכול נעים".

כי אתה יודע

את שאני יודעת

את שאנו יודעים

ובחדרי חדרים

תחת חמישה מנעולים (ומפתח)

תחת חמישה מעילים

תחת חמש שבועות (ועוד אחת לשנה הבאה שלא תבוא)

וחמש נעימות של מנגינה מסולסלת

ונהימה בודדה של גרון מבולבלת (מהנוכחות שלך)

ידענו

שזה הסוף.