לסבי יש מחסן ובו מדף אחד מיוחד. יש עליו צנצנות יפות רבות מספור, רובן צבעוניות וחלקן שקופות, ובהן חפצים קטנים ומעניינים. כשהייתי קטן הם נראו לי מכושפים.
יום אחד, עדיין חושך בשמיים, יצאתי בנעלי הקטנות לגינה. דשדשתי בעשב הרטוב, פני אל המחסן. קיוויתי שאף אחד אינו רואה אותי. הבטתי כל הזמן אל חלון חדר השינה של סבא וסבתא. דלת המחסן הייתה גדולה ואני קטן. אבל הקסם הגלום במדף המכיל את הצנצנות המופלאות גרם לי לאזור כוח ולהצליח לדחוף אותה כדי להיכנס. למזלי סבא הוא אדם מסודר. צירי הדלת היו משומנים, כך שלא התקשתי במיוחד לפתוח את הדלתות הגדולות. ניגשתי למפסק החשמלי כדי להדליק את האור, אך הוא היה גבוה ממני. לכן קרבתי אל מתחת למדף כיסא, שהיה ליד שולחן העבודה. גררתי אותו בקושי. הוא היה כבד מאוד- סבא בנה אותו. ולאחר מכן גררתי אותו שוב אל מתחת למדף. שוב טיפסתי על הכיסא, נעזר במסעד כדי להתייצב עליו. פחדתי, אבל קסם הצנצנות דחק כל הרגשה מלבד את הדחף לגעת בהן. הכסא לא היה מספיק גבוה, בעצם אני לא הייתי גבוה מספיק, לכן הנחתי עליו כמה ספרים, ועליתי עליהם. לקחתי את אחת הצנצנות שמשכה את ליבי הכי הרבה וירדתי בזהירות מהמגדל שבניתי, מאמץ את הצנצנת אל ליבי.
על הרצפה הונח שטיח רך וישן. אהבתי לשכב עליו כשסבא בנה את הרהיטים או תיקן חפצים ששכנים הביאו אליו. סבא אהב לספר לי אגדות או להמשיל לי משלים, מנסה להכניס בי דעת. ברגע שהצנצנת הייתה בידיי, ישבתי בזהירות על השטיח, הנחתי אותה בין רגלי, איזנתי אותה וניסיתי לפתוח את המכסה. בפנים נצצו באור המנורה מטבעות ממורטות שסבא אסף. לא רציתי לשחק במטבעות לכן עליתי שוב על הכיסא. חיפשתי את הצנצנת שסבא שמר בה את הסוכריות. סוכריות מדהימות בצורתן ובטעמן. לרוב נתן לי סבא סוכריה או שתיים. לומר את האמת. כמבוגר אני מבין את עצמי הילד. לא יכולתי להתאפק, רציתי את כל הסוכריות. לאחר שמצאתי את הצנצנת והורדתי אותה בשקיקה. פתחתי את המכסה. סוכריות בכל הגדלים והצבעים. ידעתי שהן גם בכל הטעמים. הכנסתי את ידי לצנצנת דרך פיתחה הצר, אחזתי מספר סוכריות בו זמנית וניסיתי להוציא את כולן בבת אחת. ידי לא יצאה. אני חושב כעת שמה שהפריע לי היה שהסוכריות נשארו בפנים ולא יכולתי לאוכלן. לא הצלחתי להוציא את היד למרות שהתאמצתי מאוד. המחסן הואר אט אט והמנורה איבדה מזוהרה. כל כמה שניסיתי למשוך את ידי הקפוצה סביב הסוכריות דרך פתח הצנצנת, לא הצלחתי. בכיתי. מכאב, מבושה, מפחד מה סבא יעשה לי. אולי הוא יגרש אותי ממחסנו, נבהלתי. אולי סבא יזרוק אותי מביתו.
דמעות עדיין עמדו בעיניי ולכן לא ראיתי את סבא נכנס, אבל שמעתי את צחוקו. מתגלגל ונחנק. " אז מה, נכד קטן שלי, נלכדת?" סבא ישב לידי וליטף את ראשי. דמעות הכאב שלי התערבבו עם דמעות הצחוק שלו כשהנחתי את ראשי על ברכו הכפופה לידי על השטיח.
" נו נכד. בוא ואספר לך סיפור על עכביש מיוחד במינו. רוצה לשמוע?" סבא הושיב אותי והשעין את ראשי על רגלו השנייה. ידי טמונה עדיין בתוך הצנצנת וסבא הניח פוף גדול צמוד לגבו, נשען עליו.
"כן סבא, ספר." מחיתי את דמעתי ביד עם הצנצנת. זכוכית לא מנקה דמעות בצורה טובה, לכן סבא הגיש לי ממחטה מכיסו. הסיפור נחרט בזיכרוני אולי משום שטובים השניים מן האחד. צנצנת על ידי, וראשי על כתפו ושניהם אמורים להכיל דברים.
"עכבישים טווים קורים. כך ידוע לכול. פעם, לפני הרבה שנים, אולי בראשית כל הזמנים. גם אז העכבישים טוו קורים. עכביש אחד חמדן התייאש מלטוות את קוריו במקום קטן כדי לתפוס רק חרק אחד כל פעם. חשב ימים רבים במקום לטוות, איך יצוד כמה שיותר חרקים בפעם אחת. לאחר ימים מספר ללא אוכל. רזה העכביש שקודם היה גדול ועכשיו הפך קטן. אבל הוא החליט שעד שלא ימצא דרך לצוד הרבה חרקים, לא יפסיק לחשוב. וכך, לאחר צום ארוך עלה במוחו רעיון. " אמתח את הרשת שלי במקום פתוח. בין העצים עצמם ולא בין העלים. בין העצים עוברים הרבה חרקים. הם יתפסו וישמשו לי ארוחה." וכמו שחשב כך עשה. הרבה כוח לא היה לו, אבל משום שעכביש נישא על קוריו ברוח לא היה עליו להתאמץ. תוך זמן מה הצליח לטוות את קוריו בין שני עצים. רשת נפלאה של קורים. התאספו סביבה עכבישים שכנים שגרו על שני העצים והתחילו לשאול אותו שאלות:
"מדוע אינך טווה כמונו בין העלים או בין הענפים?"
"יש לך מספיק כוח כדי לטוות כל כך הרבה קורים?"
" מתי תפסיק?" העכביש הקטן והעקשן לא רצה לבזבז כוח על תשובות ולכן המשיך בשלו. והרשת גדלה וגדלה. הרוח נשבה בה כמו מפרש ענק, וככל שהיא התרחבה, כך הפכה מאיימת. כל העכבישים ברחו אל הרשתות הקטנות שלהם. כל אחד אל רשתו. אבל אף אחת לא התקרבה בגודלה לרשת של העכביש . "עכשיו כשסיימתי, אתם תראו כמה חרקים אצליח לצוד בבת אחת." צעק העכביש אל חבריו המסתתרים. הם לא שמעו, אבל תנשמת אחת חכמה ששמעה צחקה לעצמה מעל הענף עליו ישבה.
העכביש חיכה וחיכה. הוא ידע שבבוקר החרקים עולים מן האגם שהיה קרוב. הבוקר עלה והאיר את טיפות הטל על הרשת היפה שיצר. כמו פנינים." הדגיש סבא, ועל פניו קמטים קטנים כמו קוריו של העכביש. "ולפתע זמזום חזק וענן של חרקים אכן עופף אל הרשת. העכביש ישב בפינה על קצה אחד הקורים וחיכה. הענן קרב והתנגש ברשת בחוזקה. בתחילה הם נתפסו בקורים החזקים. אבל עוד חרקים הגיעו מן האגם והתנגשו ברשת. והרשת נננקקקרררעעעה. פוף. אין רשת. למזלו של העכביש הוא ידע להשליך קורים ולהיתפס בענפים. אחרת היה עף יחד עם החרקים ומת. לא נשאר לו אפילו חרק אחד כדי לאכול. בעודו בוכה ירדה אליו עכבישה זקנה ואמרה לו: "תלמד עכבישון. אנחנו תופסים כל פעם חרק אחד. זה הכוח שלנו."
סבא המשיך ללטף את ראשי בעודו מספר לי, מחליף מדי פעם את רגלו שעליה ראשי נשען. "נו מה למדת מהסיפור נכדי היקר?"
אני זוכר את המבט שנתן בי סבא עם השאלה הזו. מבט ששאל בעצם :" האם אתה חכם מספיק להבין את המסר?"
"סבא, למדתי שאם אני רוצה את כל הסוכריות אז עדיף להפוך את הצנצנת ולשפוך אותם על השטיח." פתחתי את ידי ושחררתי את כל הסוכריות ממנה. הוצאתי את היד בקלות מתוך הצנצנת ואז הפכתי אותה נותן לסוכריות להישפך על סבא ועלי. מכניס כמה בבת אחת אל פי. סבא התגלגל מצחוק על הרצפה, וכשנרגע טפח על שכמי. "ככה אני אוהב אותך נכד! כל הסוכריות לך הן, אבל עדיף לאוכלן אחת אחת."
עד היום אני זוכר הן את הסיפור והן את טעמן של הסוכריות. וכמובן את כאב הבטן שלאחר מכן.
