עליזה מזרחי קילפה תפוחי אדמה ונאנחה בתוכה. "את שומעת שושנה," מלמלה לשדכנית המהוללת שישבה מולה ושאפה את התה בקולות רמים. "הבחור הנחמד של שבוע שעבר..." עליזה שתקה כדי לבחור את המילים שיטיבו לתאר את הרגשתה, מבטה מהורהר לזיכרון של רגע חמקמק.
"נו...!" עודדה אותה שושנה להמשיך ובחנה את פניה היטב היטב, כל קמט חרוש דאגה, כל עווית שפתיים מודאגת.
"נו," נאנחה בקול. "איך אני 'יגיד' לך, שושנה..." המשיכה לקלף את תפוח האדמה באיטיות לא אופיינית. "ברח..."
שושנה פערה את עיניה, ופיה... "ברח?" נדמה כי חומה עלה, והיא החלה מנופפת בידיה כדי לאוורר את פניה. "מ'זתומרת ברח..? למה ברח? איך ברח?" החלה יורה צרור שאלות.
"מה אני 'יגיד' לך, חַבִּיבְּתִי..." עלו דמעות של צער בעיניה של עליזה. "אתי הקטנה שלי, נו איך אני 'יסביר' לך, לא רצתה." פיה של שושנה נפתח ונסגר חלופות, עיניה מצמצו. "לא רצתה..." עליזה מזרחי חתכה את התפוח שבידה לארבע רבעים בנחישות ותסכול.
שושנה השדכנית טפחה את ידיה בירכיה. "מה אני 'יגיד' לך, עליזה. זה הבחור החמישי שאתי לא רוצה," התלוננה. "בסוף, יברחו ממנה כל הבחורים, והיא... היא לא צעירה הילדה."
עליזה הניעה את ראשה. "עובדת קשה, הילדה." אמרה כמו לעצמה. "כל יום, בלי להתעצל. שילמה את כל החובות, גם את החוב במס הכנסה שהשאיר אבא שלה זכרונו לברכה..." עליזה שלפה תפוח אדמה נוסף מתוך שקית רשת, והחלה לקלף. "ילדה חרוצה, ראית בסלון את הטלוויזיה החדשה שקנתה?" חייכה אל השדכנית. "ידעה שאני אוהבת לראות את ההוא... איך קוראים לו?" אימצה את מוחה להיזכר בשם. "אהרון ברנע."
"זה של החדשות?" שושנה בחנה עוד קמט של דאגה.
"כן." חיוך נעים של זיכרון האיר את פניה של עליזה. "אךךך... אם היה לי חתן יפה כמו הוא..." נאנחה ולא יספה.
שושנה שאפה עוד לגימה מהתה, מסדרת את מחשבותיה. "תגידי, עליזה.." שאלה. "אתי שלך, במה היא עובדת?"
עוד תפוח אדמה נחתך לארבע רבעים, "מטפלת באיזה זקן ברמת אביב... עשיר, מלא בכסף אני אומרת לך." נראתה מתוסכלת. "נתן לה בונוס של כמה אלפים. והיא, לא קנתה בגדים יפים, קנתה מכונת כביסה חדשה, במקום הישנה שכל הזמן נוזלים ממנה מים." נאנחה. "את רואה שושנה, יש אנשים טובים, יש אנשים שיש להם ים של כסף. ויש אנשים שאוכלים תפוחי אדמה כל השבוע."
"זקן?" התעניינה.
לפתע פרצה עליזה בצחוק חסר מעצורים. "סליחה... 'קשיש'. אתי מתעקשת לקרוא לו קשיש." עליזה השתעלה מרוב צחוק. "מה זה משנה, אה שושנה? 'זקן' זה לא אותו דבר?"
כשנרגעה, נגבה את דמעות הצחוק מעיניה. "עכשיו יש בשר בשולחן, ושלומי התחיל ללמוד בבית ספר מיוחד, נו... בשביל להיות מהנדס." וקולה התמלא גאווה. "אתי שלי דואגת לכולם. מה הייתי עושה בלעדיה." ספק שאלה ספק עודדה את עצמה. "מאז אבא שלה נפטר זכרונו לברכה, היא כמו ראש המשפחה, באמת עובדת קשה." אספה את כל תפוחי האדמה אל תוך הסיר, "ואת יודעת כמה קשה למצוא עבודה עכשיו, שושנה. אתי לא למדה אף פעם כי לא היה כסף." היא התרוממה בכבדות מהכיסא והרימה את הסיר, רגליה כאבו, וגם הגב לא היה מי יודע מה. "ועכשיו אני דואגת שהיא לא תתחתן, היא כבר לא צעירה, מה יהיה איתה שאני 'ילך', אה שושנה?"
שושנה חשבה. מרדנית קטנה האתי הזאתי, זה נמוך מידיי, וזה שמן מידיי, זה נראה זקן, וזה עוד לא התבגר. זה אין לו דירה, וזה מדבר בחוצפה. מה יש לה זאתי, מה היא חושבת, שיחכו לה הגברים בחדר מדרגות עד שתעשה טובה ותעיף להם מבט? שושנה שאפה לגימת תה ארוכה. "טוב, תשמעי עליזה. "הגיעה למסקנה. "הבן של שמעון מהמכולת, זוכרת?"
"נסע לחוצלארץ, לא ככה?" שאלה והניחה את הסיר על הכיריים, מוסיפה ירקות ותבלינים לתבשיל.
"אההה..." חייכה שושנה, "עכשיו חזר מחוצלארץ, אולי נעשה שידוך?"
עליזה חייכה מעודדת. "אה, שושנה היקרה שלי. את עושה לי שמח על הלב." נגבה את ידיה במגבת קטנה, "אולי תישארי לארוחת צהרים, אה? אתי שלי תאכל איתנו לפני שתלך לעבודה, תראי כמה היא יפה... אה, מה את אומרת?"
אתי התעוררה לריחות המהבילים של התבשיל שאמה הכינה, והרעב החל להציק לה בגרגורים קולניים. שריריה היו תפוסים מרוב עייפות, והמחשבה שעליה לצאת מהמיטה דיכאה אותה, אבל איכשהו זה היה שווה לראות את חיוכה של אמה כשקיבלה את כל האישורים והקבלות אחרי ששילמה את החוב שהשאיר אביה, ומחקה עוד חוב גדול. כשהדיפה את כל הנושים שבאו לתבוע את כספם חזרה, הרגישה מנצחת את העוני והכאב. היא התלבשה במהירות, הסתרקה ושטפה את פניה.
כשנכנסה למטבח חשה חסרת סבלנות מפתיעה אל שושנה השדכנית שלא הבינה את הרמזים העבים וניסתה ללא לאות לנסות לשדך לה בחור. היא כבר דחתה מספיק גברים שלדעתה היו מתאימים לה כמו כפפה ליד, כמו מסננת משובחת לסיר של קוסקוס, וכמו מפתח למנעול, והשד יודע מה הודות לדמיון הכל כך רומנטי שלה. אבל, נדמה ששושנה לא הבינה את חוסר הרצון הבולט שלה להסכים לשידוכיה, את סירובה העקבי לגברים שהציעה לה, ולא הבינה – וזה בביטחון מוחלט- ש'ההברזות' שלה לפגישות הן בעצם מילים אחרות ל'תפסיקי לזיין לי את השכל עם השידוכים ההפתאטים שלך'.
ואם עוד פעם היא תגיד שלהחזיק ידיים מול השקיעה, זה הדבר הכי רומנטי ואולטימטיבי שיש, היא תצרח! בלי לומר מילה התיישבה ליד השולחן כדי לא לאכזב את אמה, אכלה בתיאבון והתעלמה מדבריה.
"אתי, את זוכרת את הבן של שמעון מהמכולת?" אמרה שושנה.
"הבן של שמעון, זה שיש לו משקפיים כמו תחתית של בקבוק יין?" גיחכה. "הוא לא בחוץ לארץ?"
שושנה הניע את ראשה בתסכול. תחתית של בקבוק? "אתי, לא יפה שבחורה מנומסת שכמוך מדברת ככה, אה?" היא החזיקה במזלג שלה ולא זזה. "הבן של שמעון מהמכולת בחור טוב, מבוסס, ויש לו כסף, יקנה לך דירה בתל אביב, אה, מה את אומרת?"
"זו מזמן כבר לא מכולת, שושנה." אמרה אתי בין מזלג גדוש של אורז, לירקות ותפוחי אדמה. "זה מיני מרקט."
"מי מדבר על המכולת, יה בינתי, אני מדברת על הבן של שמעון."
"לא תודה!" ענתה והמשיכה לאכול, שושנה לא תצליח לקלקל לה את התיאבון.
"אבל, ככה הבחורים יברחו ממך," נבהלה שושנה. "תחשבי בהגיון." ביקשה. "רק תחשבי, הוא בחור ממשפחה טובה." רכנה לעברה, "יש לו כסף, ודיפלומה..."
ממש מרגש, חשבה אתי. דיפלומה במה, בחברת שיפוצים בארה"ב? והיא תשכח כמובן שהוא מכוער כמו הצרות שלה... "כן, שושנה... דיפלומה." מלמלה לפני שנגסה בתפוחי אדמה מתובלים. שושנה הניעה את ראשה בתסכול והביטה בה כמו על ילדה מרדנית ועקשנית.
"אז מה יהיה, אתי?" כמעט בכתה. "את לא נהיית צעירה יותר, אה?"
אתי סיימה את האוכל, "תסלחי לי שאני לא מתרגשת מנסיך החלומות, אבל אני חייבת לרוץ לעבודה." היא קמה ונישקה בחטף לראשה של אמה. "אולי בפעם אחרת, אה?"
"זה עתיד זה, אתי? לטפל בזקנים כל החיים?" ניסתה.
"קשיש שושנה, קשיש... יאללה ביי..."
והדלת נטרקה, משאירה אחריה דממה משונה, בה נשמעה רק אנחתה המיואשת של עליזה מזרחי.
אתי נסעה בכביש הראשי וחייכה לעצמה לזכר השיחה ההזויה. שושנה הזכירה לה את השדכניות שבסרטי הבורקס בטלוויזיה של שנות השישים, רק חסרה לה אותה מטפחת צבעונית מעוטרת לראשה. אמה היתה פשוט נאיבית וטובה, שכל חלומותיה התרכזו סביב חתן לבתה. עם דיפלומה, צחקה אתי בקול רם. שתי נשים שמעבירות את הזמן בלסדר את החיים של כל אחד שנחה עליו חמת הספק שהוא סובל מרווקות נצחית. ביציאה לרחוב טרומפלדור עברה את הצומת, ונכנסה לרחוב שקט וקטן. דוממה את המנוע ונשמה לתוכה שתי נשימות עמוקות, בולעת את המועקה שהתעוררה בה לפתע. ואז, בנשימה השלישית יצאה, ומשכה אחריה את התיק, שמתוכו הוציאה את המפתח.
שלמה זילברמן נתן לה מפתח כדי שתוכל להיכנס מבלי שיצטרך לצאת ממיטתו. שלמה זילברמן הזקן. הקשיש שלה, חייכה במרירות, כשחשבה איך העירה לאימה לתקן את המילה. תכלס, הוא היה זקן, על מי היא עובדת?
"הו, מיידלע, הגעת בדיוק בזמן." שלמה שכב במיטתו, לבוש גופייה לבנה, וקידם אותה בחיוך שלא כל כך התלהבה לדעת את פשרו , ובעצם מה זה חשוב חשבה כשהביטה בידיו הגרומות והרזות נחות על השמיכה הצבעונית. "בואי." לחש בקול צרוד וסימן לה להתקרב.
אתי בלעה גוש כואב בגרונה, נשמה לאט, והחלה פורמת את כפתורי חולצתה.
