סיפורים
עיר הבחירה
את הלילה עשיתי בנדודים כואבים. ניסיתי לדחות כל התלבטות שאמרה להשתלט עלי. דבר לא יעזור, החלטתי! התיק שלי כבר מוכן ובבוקר אני נוסע.
נוסע במרחק הקצר ממקום מגורי אל עולם אחר. החלטתי לעזוב את החרדה המתקיימת בעולמי, ובכך שכנעתי את עצמי בצדקת דרכי. גם את פאותיי ניסיתי לא לגלגל יותר על אצבעי. רציתי להיגמל מן ההרגל הזה. הכול לקראת המחר החדש. אני חושב שלבסוף נרדמתי מכובד המורא, אך בת הקול המשיכה לקרוא לי: 'שמע, ישראל, לֵךְ לְךָ מביתך ובוא אל חיק תחושתך...'
בבוקר בדקתי אם פאותיי עוד במקומן. הכנתי עצמי לקראת הנסיעה באוטובוס, שיקח אותי אל "עיר החטאים". כך כונתה היא על-ידי אבי, כאשר רצה להוכיח כמה מקודשת העיר בה אנו חיים, בין פרובוקציות של ידוי אבנים, שריפת תחנות והתנקלות לנשים חשופות מדת.
הרגשתי שלאמא שלי יש מבט שונה בעיניים. כאילו חשה היא, שאם תראה אותי שוב, לא אהיה אותו הילד שהיא מכירה. לא אהיה עוד אותו ה- ישראל-יוד'לה שתלו בו תקוות גדולות בעסקי הדת. רציתי לבכות. אמא ממש בכתה. היא חיבקה אותי חזק ואמרה: תצליח.
ולא הוסיפה. אבא קצת תמה לפשר התנהגותה, כי לדידו הייתי בדרך ל"ישיבה" והוא שאל:
לא שכחת מאום, סידור, תפילין, טלית?
הראיתי לו שהכל מונח בתיקי. הצמדתי את ידי אל המזוזה וממנה אל פי לנשיקת פרידה. הסתובבתי לאחור ורצתי אל אחי ואחיותי. אספתי את כל השבעה אל חיקי, כי לא ידעתי מתי אראה אותם שוב. אמא שוב בכתה.
אחזתי בתיקי ויצאתי. לא הבטתי יותר לאחור. פחדתי. אשת לוט ניצבה מול עיני. זה היה נסיון נוסף של התלבטותי להפחידני, אמרתי לעצמי כדי להירגע ורצתי במורד הרחוב את כל הדרך עד לתחנה המרכזית.
לתל-אביב, אמרתי למוכר הכרטיסים.
רציף אחרון, אמר כשהגיש לי את הכרטיס. הכרטיס שלי אל עיר הבחירה.
האוטובוס היה עמוס ביושבים. הנהג הביט בי כל הדרך מבעד למראה. הוא העביר בי תחושה, כאילו הוא חושד בי, או במה שאני מתכנן לעשות. חיפשתי תעסוקה לעיני. ניסיתי להרדים אותן, אך ללא הצלחה. חשבתי, שאולי זה עוד נסיון הפחדה, המבטים שלו...
ריחה של עיר הבחירה התגנב אל אפי. הנהג הוביל את האוטובוס בעקלתונים של התחנה המרכזית הגדולה, שנראתה לי כעיר בפני עצמה. עיני התרוצצו כסחרחרת עם הסיבובים ולבסוף הוא עצר. רציתי להודות לאלוהים על הנחיתה המוצלחת, ובמקום זה מיהרתי לקחת את תיקי ולברוח מעיניו של הנהג.
שמש לא היתה שם, אך השפע הגדוש שבחנויות סנוור אותי. נכנסתי לחנות הבגדים הראשונה ובחרתי לי ג'ינס וחולצה אביבית. בחנות בחנו אותי במבטים תמהים. שילמתי ומיהרתי לחנות הנעליים הסמוכה. נעלי הספורט תאמו להפליא את הג'ינס ואת החולצה. תחבתי את בגדי הדת שלי לתיק. עמוק עמוק. הרגע האמיתי של מעברי לעיר הבחירה הגיע.
הפאות. חשבתי מה לעשות איתן, למרות שדאגתי להכניס מספריים לתיק לפני שגזרתי נפשי ממשפחתי. פתחתי את תא השירותים ונעמדתי מול המראה. עצם המחשבה על גזיזת הפאות הרעידה אותי בתחילה. קיוויתי, וחששתי שמישהו ייכנס וידחה את הגזירה שהטלתי על פאותי. חששי זה לא התממש. כיוונתי אצבעותי לאורך המתאים ובעיניים עצומות...
גזרתי!
פקחתי עיניים. הן התחילו לדמוע. שכנעתי את עצמי שאינני יכול להישאר עם פאה אחת. גם את הפאות תחבתי לתיקי ויצאתי מן המקום שבו, כך נדמה לי לרגע, השחתתי את מראי. ברחוב עצרתי ליד כל מכונית שלישית והבטתי במראתה. במראה החדש שלי שניבט ממנה. פתאום נראיתי לעצמי שונה. יפה יותר. צעיר מכפי גילי. השמחה הקטנה החלה להתגנב אל לבי, עד שנזכרתי, שבעצם אין לי לאן ללכת.
ליד התחנה המרכזית הישנה נתקלתי בבית-כנסת. מסרתי לגבאי את כלי הדת שלי.
מצאתי אותם באוטובוס, התנצלתי, ונסתי משם כל עוד החלטתי עמדה במרכז מוחי.
העניין הזה, שפתאום שיקרתי, לא הרבה להעסיק אותי. בדקתי כמה כסף נותר לי בכיסי החדש. 613 שקלים. לרגע, הסכום החריד אותי. 613... כמספר המצוות... השמדתי את המחשבה הזאת וביקשתי להתקדם אל האור, נטול היסוסים ומחשבות מקודשות. המולת המוכרים בתחנה הישנה קראה לי אל דוכן הפלאפל. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שלא בדקתי תעודת כשרות.
לא בד"צ ולא בג"צ, אמרתי לעצמי.
אחר-כך האזנתי גם לגל"צ. העדפתי שטיפת מוח מוסיקלית על פני ההטפות המגוחכות של רשת שבע. שבעת אחי ואחיותי התרוצצו במחשבתי. הורי. אמי. קולה הבוכה. רק פאותי הגזוזות, שהיו מונחות עדיין בתיקי, מנעו ממני לשוב על עקבותי. השלכתי אותן בפח הקרוב. גם את בגדי השחור-לבן.
בת הקול כיוונה את צעדי. ליד דוכן הקלטות פגשה בי נערה, ששאלה איך מגיעים לרחוב דיזנגוף. לחיי הסמיקו. פני צרבו מעצם פנייתה אלי. היא שאלה למה אני מסמיק, ואני שתקתי.
מה קרה לך? בסך הכל שאלתי איך מגיעים לדיזנגוף, לא ביקשתי שתיקח אותי לחוף הים.
ואני כל-כך רציתי ללכת לים. והלכתי. לראשונה בחיי ראיתי את הקצף המקסים שבקצה הגל. לראשונה בחיי חשתי את מגע החול הצורב בכפות רגלי הלבנות. לראשונה ראו עיני נשים עטויות בשני חלקי בד, כששאר גופן חשוף למגע עיני הגברים ולקרני השמש. אני לבשתי מכנסיים. וחולצה. חשבתי שכל הציבור הרב הזה מביט בי, אך למעשה כל אחד ואחד היה עסוק בהתפרקותו הוא.
הנערה מליד הדוכן של הקלטות עברה מולי. היא חייכה. אני שוב הסמקתי.
אתה מזיע נורא, רוצה לבוא לשתות...?
הלכתי אחריה. התיישבנו במסעדה. היא ואני - זה מול זו. לבד. ממש לבד. ניסיתי למחוק את הסומק.
זה מהשמש, התנצלתי.
בן כמה אתה?
שבע-עשרה. עוד חודשיים שבע-עשרה. ואת?
שש-עשרה ורבע.
המיץ ברח לי מהפה וניתז על פניה.
אני מצטער, אמרתי ובערתי בתוך השטות שעשיתי.
אני צריכה ללכת. מתי אראה אותך שוב?
אני לא יודע היכן אהיה בעוד שעה.
לתמיהתה מתשובתי, סיפרתי על בריחתי מן הקודש. היא הציעה שאפגוש את אביה: הוא מנכ"ל של חברת תקליטים, אולי הוא יצליח לסדר לך עבודה.
אמרתי שאינני יודע לשיר, אבל ממש בהתנצלות, על שאני מפספס הזדמנות להתחיל לעבוד. קולה היפה התגלגל מצחוק ומתוכו סילסלה:
לא לשיר, יש לו קשרים רבים. הוא יכול לסדר לך עבודה. אגב, איפה תגור? מה איפה תגור, איפה תישן הלילה?
משכתי בכתפי.
בוא איתי.
אחזתי בתיקי והלכתי בעקבותיה בלי לדעת לאן. היא סימנה למונית לעצור ומסרה לנהג שם של רחוב, אותו כמובן לא זיהיתי. אני ישבתי מאחור. גם היא. מבוכתי זעקה. רגלה כמעט שריטשה את רגלי הרועדת. היא הביטה בי ואני, מבעד לחלון בנוף החשוף על גופן של העוברות ברחובות.
רוצים מזגן? שאל הנהג.
כן, חם מאוד. תודה. השיבה לו.
רציתי לפתוח כפתור בחולצתי. התביישתי. המשכתי להתחמק ממבטה ומרגלה עד שהגענו אל הרגע המיוחל בו אתרחק מן הקרבה הזו שנאלצתי לכפות על עצמי. אם אמא שלי היתה רואה אותי עכשיו, את ישראל-יוד'לה שלה, היתה מתפלצת ואומרת: יוד'לה שלי יושב ליד שיקצה חשופה. שוד ושבר!
אבי היה מחרים אותי, אך הקדמתי והחרמתי עצמי מהם.
כשירדנו מן המונית ביקשתי לקנות עוד זוג בגדים.
בוא ניכנס לחנות הזאת. אני אבחר לך בגדים יפים.
לא תיארתי שהיא תבחר לי מכנסיים פרחוניים ורחבים, שצורת שק היתה להם. וכבר אחזה בידה חולצה ענקית.
אני רוצה ג'ינס...
תפסיק להיות 'יורם'.
קוראים לי ישראל-יוד'לה, לא יורם.
לא יכולתי להפסיק לצחוק, אחרי שהסבירה לי מה פרוש 'יורם'. כאשר נרגעתי, הזכרתי לה מאיפה באתי ומדוע אינני יכול ללבוש את הבגדים האלה.
או שאתה נכנס לעולם שלנו על כל השגעונות שבו, או שתחזור למקום ממנו באת. אתה לא יכול ללכת בין הטיפות.
עשיתי פנים של נעלב, אך קניתי את הבגדים הכי מוזרים שאי פעם חשבתי שיבואו במגע עם גופי. הם פשוט נראו לי מצחיקים. לא עבור גברים. ודאי לא לאחד שבא מן ה"גטו" השחור. הבלגתי.
ליד בית ענק, שלפה היא מפתח מכיסה. בביתה המהודר הראתה לי את המקלחת. אבל הורייך...
הם בעבודה. יחזרו מאוחר.
נכנסתי עם תיקי ועם המגבת שנתנה לי. החלטתי שאני חייב לקבל אומץ. אני רוצה להושיט אצבע אל ידה ולגעת רק טיפה. להראות לה שאני לא 'יורם'. החלטתי לעשות משהו נועז יותר. יצאתי מן המקלחת לבוש רק בתחתונים, ושאלתי אותה אם הם מתאימים לבגדים המצחיקים שהכריחה אותי לקנות. היא מחאה לי כפיים ואמרה: טוב, ישראל-יוד'לה, מעכשיו גמרת להיות 'יורם', אך גם ישראל-יוד'לה זה שם די מצחיק, אז תחשוב על שם 'נורמלי', או שאני ממציאה לך שם חדש.
בלי ישראל, רק יוד'לה, אמרתי.
לא, לא, לא... משהו אחר.
אז פשוט יהודה.
זה ארוך. אני הולכת דווקא על קיצור. מה דעתך על... יודי?
שיהיה, אמרתי והתלבשתי במהירות, כי הנקישה בדלת הבהילה אותי.
השכנה ביקשה כוס סוכר. היא הגישה לה וטרקה את הדלת מאחוריה.
סקרנית שכמותה, אמרה בכעס.
אני רואה שגם בעולמכם יצר החטטנות שולט. אגב, מה שמך?
תהיתי אם בכלל תזכור לשאול. דנה. קוראים לי דנה.
חבל, רציתי לקצר לך את השם.
רק אל תקרא לי דן, כי אבא שלי יענה לך, ועכשיו אני נכנסת למקלחת, אמרה והתרחקה תוך כדי התרת כפתורי מכנסיה.
אני התיישבתי בסלון. קפוא מעוצמת הפאר. כמה היו נהנים שבעת אחי ואחיותי במרחב הזה...
אתה יכול להיכנס לחדר שלי, צעקה מן המקלחת.
איפה זה?
כתוב על הדלת: "החדר של דנה", תחפש.
פתחתי את הדלת. גברים ערומי גוף עליון היו תלויים על קירות חדרה. "פינת הפנטזיות" כתבה מעל לגופם של הגברים הערומים האלה, שחלקם היו שעירים וחלקם חלקי חזה. בעודי הוזה בפינת המוסיקה שלה, נכנסה דנה לחדר, כשהיא עטופה אך במגבת. הסתרתי את עיני בשתי כפותי המתפתלות מרעדה, שהרי רצתה אצבעי רק טיפה לגעת, ואני כל-כך רציתי לגדוע את רצוני לכבוש את יצרה.
אתה יכול להסתכל.
היא לבשה גופיה שציירה את מה שבצבץ מתחתה, ומכנסיים קצרים שגילו את רגליה השזופות. רציתי להפיג את המבוכה, ואמרתי:
את יודעת, אני תמה... הרי ליד דוכן הקלטות שאלת אותי איך מגיעים לדיזנ... משהו, ופתאום עברת מולי בחוף הים. איך זה?
זה דיזנ-גוף, ולשאלתך בעניין חוף הים, אולי כדי להביא אותך לכאן, אמרה וליטפה בכרית אמתה את שפתי.
דנה לקחה אותי למסע הקסום בגופה. היא הביאה אותי אל התחושה המתוקה ביותר שחוויתי מאז ברחתי מקדושת ה"גטו".
אביה סידר לי עבודה במשרד הפקות. דמויותיהם של בני משפחתי הלכו ודעכו, אחר שלא הניחו לרצוני לבקרם במראה הנוכחי שלי. רק קול בכייתה של אמא הדהד עוד מידי פעם בזכרונותי העמומים. בכייתה, ודמותם הנעלמת של שבעת אחי ואחיותי. חשתי שיש לי חוב עצום לדנה, שפתחה בפני את הדרך אל גן העדן האמיתי, ולכן שמרתי איתה על קשר. מיני. אך לא הדוק, כי את אדיקותי שמרתי לנוגה, זמרת בתחילת דרכה. את נוגה הכרתי במשרד ההפקות. גרנו יחד. עשינו אהבה. הרבה אהבה יפה. אחרי שנתיים נולד לנו ילד מחוץ לצורך בנישואין. אותי שחררו מן השרות הצבאי. שלחתי לאמי את תמונת נכדה הראשון. הבכור לבית-בנה. התמונה שבה אל כתובתנו ועליה בהקו אותיות כועסות. ידו המחללת של אבי כתבה: ממזר!
התעלמתי מן הפגיעה בי. את התמונה השניה כבר לא שלחתי לאמי, אך אחרי לידתו של בני השני, גברו געגועי אל אחי. בילדי שלי ראיתי את פניהם התמימים של אלה, אשר הותרתי אי-שם בשיפולי הגיטאות. בנתיבי ההחמרה. משהו מתוכי נשאר בחורבות האלה, בם הפקרתי שבע נפשות ואף את נפשה של אמי.
בלילות הבאים, נפשי כלתה לגעגועים. היסורים תקפו את כל יכולתי לנסות ולשכוח. נוגה החליטה שעלי לעשות כל דבר אפשרי כדי לראות את משפחתי.
בערבו של יום דינם, החלטנו נוגה ואני לעלות לרחוב ילדותי. דנה התנדבה להסיע אותנו עם ילדינו. אני לא יכולתי לנהוג מפאת ההתרגשות שאחזה בי, מעצם המחשבה שאראה את אמי, אחי ואחיותי.
הם יצאו מבית-הכנסת. פני אמי לבשו קימטי געגועים. הבנתי שכל קמט מכווץ אלי. רציתי לגשת אליה. לחבק, לומר לה: אמא, ולבכות. אחי השתרכו אחריה בקולותיהם העליזים, שעוד לא משו לחלוטין מזכרוני.
שָׁה, שָׁה, קראה אמי מתוך תוגתה.
הם הביטו בה ושתקו. הביטו אחד בפני אחיו ואחותו ושתקו. נוגה לקחה את ילדינו והתקרבה אליה. היא נעצרה מולה וגמגמה:
סליחה, גבירתי...
נוגה המשיכה לדבר, אך אמי הרחיקה במחשבותיה:
הנכד שלי, מלמלה. הנכד שלי צריך להיות בגיל הזה...
נוגה שלחה אלי מבט ואני אישרתי לה להכיר לאמי את נכדיה.
אלה הם... אלה הם נכדייך, רעדה נוגה באומרה.
אמא התעלפה לרגליהם. נוגה העירה אותה עוד בטרם הגעתי אליה.
אמא, קראתי.
שָׁה, שָׁה, לחשה וליטפה את פני.
אמא...
שָׁה, שָׁה, לֵךְ לְךָ אל דרך בחירתך, כי אביך מיד יצא מבית-הכנסת ולבו נורא עליך. אני נוחמתי, לֵךְ לְךָ...
נוגה עזרה לה לקום. אמא ניגבה שאריות של דמעות ואצה לחבק את נכדיה. אחר-כך
אספה את עדרה ונסה מן החטא, על שבראותה אותנו נתנה תוקף לתועבה.
שלוימה-יוסל... פנינה-חיה... מוישה-חיים... דמעו עיני אל אחי המתרחקים.
הם הסבו מבטם ותמהו מי זה הקורא אמא לאמם, שהרי לא הכירו את דמותי החדשה.
ואולי גם לא ידעו כלל שאני עדיין חי.
פני אבי חלפו על פנינו. גם הוא לא זיהה אותי. רק שלח ידו אל תלתליהם הרכים של נכדיו ומבלי לומר מלה המשיך בדרכו. אני רעדתי מן המפגש הזה.
מדוע ילדי לא הזכירו לו את ילדותי? שאלתי את עצמי בכאב. האם הוא זיהה והתעלם? ואם זיהה, איך נגע בתלתלי ה'ממזרים'? לא, הוא לא זיהה. סתם אקט של חיבה, שהביע לילדים זרים.
עזבנו את מחוז געגועי ושבנו אל קן אושרנו. מבטיהם המתרחקים של אחי ואחיותי החרידו את שלוותי. בלילות שבה ועלתה בת-הקול: 'שמע, ישראל... שמע, ישראל...' קפצתי ממיטתי. קולה של אמא המשיך להדהד ולהנחותני בפרברי האהבה ובמחוזות האושר שבעיר בחירתי.
