שכר דירה (פרק ראשון מתוך שלושה)

    אלון מחנה את רכבו מול הבית ופוסע בנחישות על שביל הכניסה, משחזר לעצמו את המשפטים שהכין מראש, מנסה להקשיח את רוחו.  הפעם הוא יהיה החלטי, לא ייתן לכמה דמעות של נשים לרכך אותו , כפי שקרה בפעם הקודמת. הן חייבות עבור חודשיים ואי אפשר להמשיך ככה, כבר התחשב מספיק, הוא אינו עזרה סוציאלית ויש גבול לכמה יכול לחכות. הפעם הוא יציב אולטימטום: אם עד סוף השבוע אינו מקבל את הכסף במזומן, הוא מפנה אותן מהדירה ותובע את החוב מהערבים.

    בטרם מצלצל בפעמון, שומע קול נרגש ברוסית בוקע מתוך הדירה; יופי, לפחות הצעירה נמצאת, לא התחמקה ממנו כמו בפעם הקודמת שקבעה איתו ומצא רק את הזקנה עם הילד וזו עשתה עצמה לא מבינה מה הוא רוצה ממנה.

    אלון מצלצל והיא פותחת מיד, הטלפון בידה; מסמנת לו לחכות וממשיכה לדבר במהירות בטון נרגש, מתחנן משהו. הוא מבחין בילד שמציץ מאחורי אמו, עיניו החומות הגדולות נעוצות בו בחומרה. הרגשת אי נוחות פוקדת אותו והוא חושב כמה שנוא עליו העניין הזה של גביית השכירות, כמה לא מתאים לו לאיים על אנשים בפינוי מהדירה. אלון חש שמתחיל להתרכך ומנסה לחזור לנחישותו מלפני רגעים מספר; בכל דבר יש אי נעימויות, הוא מזכיר לעצמו, גם כרופא הוא יעמוד בוודאי לא אחת במצבים כאלה. הוא צריך לעבוד על עצמו, להתחשל.

    היא מסיימת את השיחה, מסתכלת עליו ואלון מבחין שהיא נרגשת, עיניה החומות, הכה דומות לעיני בנה, מוטרדות, קודרות. היא מקשה עלי, שוב תתחיל בתירוצים ובתחנונים, הפעם לא יעזור לה, אני לא מתכוון להתקפל . הוא מסגל לעצמו ארשת פנים החלטית ופותח בנאום שהכין מראש, אך היא נכנסת לתוך דבריו:

"אדון ירקוני, לפני כמה דקות צלצלו מבית החולים; אמא שלי נדרסה ע"י אוטו, היא בטיפול נמרץ, אמרו שמצבה חמור. עכשיו דיברתי עם חברה, היא תכף תבוא לכאן לשמור על אלכס. בבקשה, תישאר איתו רק כמה דקות עד שהיא תבוא, טוב ? אני לא יכולה לחכות, אני משתגעת מדאגה. אולי רבע שעה ייקח, לא יותר. קוראים לה יוליה, חברה שלי מרוסיה. היא לא נותנת לו פתח להתחמקות, חוטפת את התיק מהשולחן וכבר היא מעבר לדלת: "באמת תודה לך וסליחה, רק כמה דקות ויוליה פה"  - והיא כבר איננה.

    אלון עומד מול הילד, המום מהצורה שהדברים התפתחו. איך נתן לה ללכת ולתקוע אותו ככה ? ושוב יש לה תירוץ טוב לדחות את התשלום, כיצד הוא יכול לדרוש את הכסף במצב חירום שכזה ? הרי לא המציאה את זה, היא נראתה לו באמת נסערת, רק שחקנית מצטיינת יכולה לעשות הצגה כזאת. נו מילא, כמה דקות לא יהרגו אותו.

    הוא שב להתבונן בילד. אז שמו אלכס, כרגע היא אמרה, נראה בגיל של הראל, האחיין שלו, כבן 5 .

"בן כמה אתה, אלכס ?" – שואל כדי לשבור את הקרח. הילד לא עונה. אולי לא יודע עברית, חושב אלון, אך בוודאי הוא הולך לגן, הרי הנשים עובדות שתיהן. כנראה מתבייש ממנו.

"תגיד, אתה רוצה לראות טלוויזיה ? שאדליק לך ? "

     הילד מהנהן. אלון פותח את המקלט הקטן ומוצא סרט מצויר באחד הערוצים. הילד מתמקם על הספה ושוקע בעלילה ואלון מתיישב על ידו. מתבונן מסביב, סוקר את החדר: בפינת המטבח שולחן פורמאיקה ישן ומסביבו – ארבעה כיסאות אלומיניום. שתי ספות מרופטות שונות בגודלן וצורתן ושולחן סלוני קטן ושרוט משלימים את הריהוט של הסלון חוץ מפסנתר מלוטש בצבע חום אדמדם שתופס את רוב השטח המיועד לפינת האוכל . על הקיר – תמונות משפחתיות, אלכס בגילאים שונים, עם או בלי אמו וסבתו. אלון מתבונן באחת התמונות, רואה נערה ותינוק בידיה; כמה צעירה הייתה כאשר ילדה אותו, ממש ילדה היא נראית לו בתמונה, רזה, פנים קטנות , אף סולד, פה מצויר ועיניים גדולות, תמימות. בטח נכנסה להריון לא מתוכנן והביאה את הילד. כה אופייני לעליה מרוסיה, שני דורות של נשים בלי בעלים וילד או ילדה.

    הילד שקוע כולו בסרט המצויר, משמיע מדי פעם קריאה נרגשת כזו או אחרת לפי ההתרחשות על המסך, משחרר לעתים צחקוק קצר או פורץ בצחוק מתגלגל, מציץ לעברו, נבוך כשמבטיהם נפגשים וממהר להסב ראשו חזרה אל המקלט.

    אלון מתבונן בשעון; כבר חלפה מחצית השעה מאז זזה האם, בוודאי החברה תגיע בקרוב, מרגיע עצמו. יש לו עוד מלא עבודה להערב. מחר הוא חייב להגיש את המחקר לפרופסור ויינר, ואם כי החומר כבר כתוב ומחכה רק להדפסה, אין הוא עדיין מרוצה מכמה חלקים, עליו לעבור עליהם, לוודא שהמסקנות שלו מנוסחות בצורה ברורה וחד משמעית ובכלל, עליו לקרוא שוב את כל העבודה ולתקן את הטעון תיקון. כל זה ייקח מספר שעות וחוץ מזה הוא מת מרעב. היה בדעתו מיד לאחר העניין הזה עם השכירות, להיכנס למסעדה האהובה עליו , לאכול ארוחה טובה ואז ללכת הביתה, להכין לעצמו כוס קפה ולגשת לעבודה. ועכשיו העיכוב הזה שנכפה עליו, והזמן נוקף ואין זכר לאותה חברה. מה יהיה אם לא תבוא, שואל את עצמו והרוגז מתחיל לפעפע בו, איזו חוצפה, איך סידרה אותי, לא מספיק שהיא חייבת לי כסף, גם תוקעת אותי עם ילד קטן בבית הזה !

    השעה כמעט שש, כבר שלושת רבעי שעה הוא פה והחברה טרם נותנת סימני חיים; הוא שומע צלצול ומזנק אל הדלת, אך מבין שזה הטלפון שמצלצל. מרים את השפופרת ושומע את הקול במבטא הרוסי הרך שלה לוחש מהצד השני: "זו קארינה, אני מצטערת, החברה צלצלה שלא יכולה לבוא. אני מנסה למצוא שכנה בטלפון, היא לא עונה, לא בבית. אמא נכנסת לניתוח, הרופא אמר שהמצב לא טוב, הפצע בראש הכי רציני, גם בגוף, אך בראש זה הכי מדאיג.."היא פורצת בבכי: "לא יודעת מה לעשות, לא יכולה להשאיר את אמא ולבוא, אולי אתה מוכן להביא לכאן את אלכס, יהיה פה איתי בבית החולים, בבקשה אדון ירקוני!"

    אלון מביט בילד; הוא הפסיק להתבונן בסרט ומסתכל לכוונו במבט שואל. בוודאי קלט שמשהו מתרחש, לא סתם השאירה אותו אמו עם אדם זר. הוא חושב על בקשתה: מה היא תעשה עם הילד בבית החולים, היא יכולה לבלות שם עוד שעות רבות עד שתדע משהו על גורלה של האם. והקיבה המקרקרת שלו הזכירה לו שאולי גם הילד רעב.

"תראי קארינה, אני אקח אותו איתי הביתה ואתן לו משהו לאכול. תבואי אלי כשתגמרי שם ותיקחי אותו. לא יכול להישאר איתו פה, יש לי משהו דחוף לעשות בבית. יש לך את הכתובת שלי, נכון?"

היא מודה לו מאוד: "אני לא אשכח את זה" – חוזרת ואומרת.

את יכולה לשכוח את זה, רק תשלמי את שכר הדירה במועד – חושב אלון אך רק מבקש ממנה לדבר עם הילד כדי שלא יתנגד ללכת איתו.

    אלון מוותר על תוכנית המסעדה; קונה פיצה גדולה ובקבוק קולה והם אוכלים אותה בביתו, ישובים זה מול זה במטבח. הילד מהנהן בתשובה לשאלתו אם הפיצה מוצאת חן בעיניו, אך עדיין לא הפנה אליו אף לא מילה אחת. אחרי שמסיימים לאכול, לוקח אותו לאמבטיה, רוחץ לו את הפנים והידיים, מראה לו היכן השירותים, מושיב אותו על הספה, פותח את הטלוויזיה, מחפש סרט מצויר ואומר לו שהוא הולך לחדר השני לעבוד, שאין להפריע לו ושאמו תבוא לקחת אותו ברגע שתוכל.

    אלון מכין לעצמו קפה, לוקח אותו לפינת המחשב שבחדר השינה שלו ושוקע בעבודה. בהתחלה שומע במעומעם את הקולות שבוקעים מהטלוויזיה בחדר הסמוך, אך בהמשך מתנתק מהכל. הוא מתקדם יפה, מרוצה מהתיקונים שהכניס. עובד כך שעה ארוכה ושוכח מהילד. נזכר בו כשמפסיק בשביל ללכת לשירותים. מוצא אותו ישוב על הספה באותה תנוחה שהשאיר אותו, סנטרו תקוע בחזהו וישן שינה עמוקה. אלון מכבה את הטלוויזיה, נכנס לחדר השינה, לוקח כרית ושמיכה ומשכיב את הילד כשראשו על הכרית. הוא מתחיל להוריד לו את הנעליים, כשהילד פותח פתאום את עיניו, מתבונן בו ושואל:

" הסבתא שלי מתה ? בגלל זה אמא עצובה ? "

אלון נחרד וממהר להכחיש: " לא, מה פתאום, רק יש לה פצע והרופאים מטפלים בה. אל תדאג, הם ירפאו אותה והיא תחזור הביתה. עכשיו תישן קצת, טוב ? עוד מעט אמא תחזור ותיקח אותך".

   הוא מכסה את הילד בשמיכה ומתרומם, אך מרגיש ביד קטנה הנוגעת בידו וזוג עיניים חומות מביטות בעיניו כששואל: "אתה רוצה להיות אבא שלי?"

אלון שוב נחרד. סומק מכסה את פניו.מה לעזאזל חושב הילד הזה ?

"מה פתאום אתה שואל אותי שאלה כזאת ?

"כי כשישנתי אצל ולאדק, הוא אמר לי שיהיה אבא שלי כשיתחתן עם אמא. גם אצלו ישנתי על הספה. אבל הוא נסע לאמריקה ולא חזר משם..." הוא מפהק ועוצם ואת עיניו.

    אלון חוזר למחשב אך לוקח לו זמן רב עד ששוב מצליח להתרכז. השאלה של הילד ממשיכה לנקר במוחו. איך זה להיות אבא של מישהו ? עד כה לא נתן את דעתו על הסוגיה הזאת. גם לא לפני שלוש שנים, כאשר גלית נכנסה להריון וניסתה לשכנע אותו לשמור על העובר: "אם אתה אוהב אותי כפי שאתה אומר,אז מה הבעיה שנתחתן, למה שלא אלד את הילד, אתה תוכל להמשיך ללמוד, אל תדאג, יש לך את השכירות של הדירות מהבניין שירשת מהסבים, גם לי יש עבודה טובה וחוץ מזה, ההורים שלך בוודאי יעזרו. ניקח מטפלת, הכל יסתדר אם יש אהבה."

    אך הוא הטיל וטו בכל כובד משקלו; ילד עכשיו לא בא בחשבון. הוא שקוע כל כולו בלימודי רפואה תובעניים , והרי אמר לה חד משמעית מתחילת יחסיהם שמבחינתו לא יכול להיות הריון בתקופה זו והיא הרגיעה אותו שהיא על גלולות ושזה באחריותה. הוא לחץ, היא נאלצה להפסיק את ההריון וכך הסתיימו גם יחסיהם. היא לא דברה איתו לאחר הפרשה. הוא שמע שהיא התחתנה עם מהנדס ושיש לה כבר ילדה. פגש אותה ברחוב בחברת בעלה והשימה עצמה לא רואה אותו.