רון לא סבל אותה מאז השתתפו בישיבות ועד ההורים של כיתה ד' ראשונה. תמיד היה לה מה לומר, תמיד התנגדה למה שהרוב הסכים, ותמיד הביטה בו במבט כזה לא מרוצה, כאילו שכל מילה שלו קלקלה איזו תוכנית גרנדיוזית, כשבעצם הדבר הכי קריטי וחשוב שדיברו עליו בישיבות מהסוג הזה היה, אם יחגגו את מסיבת ט"ו בשבט בחצר בית הספר או בגן ציבורי, או לחילופין שמסיבת סוף השנה תתקיים בשיתוף המתנ"ס או ישאר באחריותו של בית הספר בלבד.
הוא לא סבל שנראתה חולמנית כשדיברו על התקציב הכיתתי, או בכל מה שקשור לאיסוף כספים, גם לא כשקשקשה על הדף בהפגנתיות, הוכחה לכך שהיא מתרכזת בכל מה שנאמר מסביב, מציירת דמויות קריקטוריסטיות בעלי עיניים ענקיות ושפתיים מעוותות. הוא לא סבל אותה, נקודה.
גם הצורה בה הזיזה את השיער מאחורי אוזנה, מניעה את הצוואר כאילו כאב מציק חולף בין צווארה לכתפיה, אז הייתה נועצת בו מבט כזה שמילא אותו אי נוחות כאילו ביצע חטא נורא ומגיע לו עונש מוות על כך. כך או כך, היא היתה אמא של לביא, והוא אבא של נטע, הסיכויים שתהיה להם שיחה משותפת מחוץ לכותלי בית הספר ו\או מחוץ לחדר המורים שם ערכו את מפגשי ועד ההורים, שאפו לאפס, כך שהוא היה אדיש אליה בכל מה שמשתמע מהמילה.
אבל הוא לא יכול היה להישאר אדיש למראה הגבר שרכן אליה וניסה בכל הכוח להתחיל איתה, ולא הרפה. היא נראתה לכודה בינו לבין הקיר שמאחוריה. גם אם רצתה לקום וללכת, זה היה בלתי אפשרי. צד אחד היה חסום בשורה של עציצים סבוכים, ובצד השני הוא פשוט הקיף את השולחן הקטן בתנוחה פשוטת ידיים לצדדים, בצורה כזו שבקושי אפשר היה לנשום. "אז למה שיפה כמוך תשב לבד בבית קפה בשעה כזאת?" הוא שאל בקול טיפשי.
גם ממקום מושבו הצליח רון לשמוע את המבטא המטומטם, ולקלוט את החיוך הדבילי שלו.
היא הייתה מנומסת. דבר שקומם אותו בצורה בלתי רגילה, "תסלח לי, אבל אתה מפריע, אם לא אכפת לך. " אם לא אכפת לך? גיחך רון לעצמו. הייתי בועט בו בשמחה. חשב.
הגבר התיישב בכיסא הפנוי מולה, והתרווח בפישוק רגליים. "תני לי להזמין אותך לקפה."
הרים יד למלצרית, והתעלם מספל הקפה ששתתה. חיוך עוד יותר רחב התפשט בפניו, והוא מיקם את משקפי השמש על ראשו.
רון החליט שזה לא עניינו והסב את פניו מהם, מתרכז במסמכים שהיו מונחים על השולחן סמוך ל'הפוך' שלו, ממתין ללקוח שאיחר משום מה כבר עשר דקות.
הוא לא זכר את שמה, משהו שהזכיר 'איה', או 'מאיה'... אבל הוא זכר היטב את המבט הבלתי מרוצה כשזה לא מצא חן בעיניה, בדיוק כמו בישיבות של ועד ההורים של כיתה ד' ראשונה. אולי בכלל קראו לה, גאיה? תהה.
"לא מעוניינת!" שמע אותה רוטנת, ומבטה סובב את בית הקפה בסקירה מהירה, מפספסת ברגע האחרון את הטריטוריה שלו, שכן הנייד שלה צלצל, והיא רכנה אל התיק שנח בריצפה. היא הרימה אותו אל ברכיה, וחיטטה בו עד שהוציאה את הנייד וענתה. הגבר שהתיישב מולה עדיין לא זז, וחיכה בסבלנות ראויה לשמה שתסיים את השיחה. ובעודו ממתין, הוציא סיגריה והדליק אותה, נושף אליה את העשן במכוון, ומחייך למראה עיניה המתכווצות, והאף הקטן שהתכווץ בחוסר נוחות. "אתה מוכן לקום מכאן?" פנתה אליו עכשיו, אחרי שניתקה את הנייד שלה, והניחה אותו בעצבנות בולטת על השולחן. "דברי איתי, נו. אל תהיי כזאת קשוחה..." החזיר לה בסבלנות, מביט בה באותם מבטים שהראו כי היא נקבה מפונקת שאוהבת שמפלרטטים איתה עד שהיא נענית.
אך מהיכרות קצרה עימה, או רבה, תלוי מאיזה צד הוא מסתכל על זה אם להתייחס לישיבות ועד כיתה ד', הצליח רון לקלוט את החוסר סבלנות של תנועות גופה, ואת המבט התמוהה והאבוד שלה. כשהציץ בשעון שעל פרק ידו, חשב על כך שהלקוח שלו מאחר בעוד חמש דקות יקרות, והוא התלבט אם להתקשר אליו ולהזכיר לו שזמן שווה כסף, ושאין לו את כל הבוקר לבזבז. עיניו לא משו מהסצנה הקטנה שהתרחשה מולו, עד שהרגיש שחוסר הנוחות מתחיל להשתלט עליו בדיוק כמו שהשתלט עליה.
המלצרית הניחה מולה קפה הפוך, וסידרה כפית קטנה על מפית נייר צבעוני. עשן הסיגריה שלו ננשף אל פניה, והיא קמה בכעס. "אולי תרד לי מהווריד, ותעזוב אותי במנוחה?" הגבר היה מופתע, גם המלצרית שלא הבינה על מה המהומה. "תשמעי בובה..." החל לומר והשתתק בפתאומיות.
רון רכן אל צווארה, "הלו, מותק." אמר לה. "סורי שהתעכבתי, היה פקק לא נורמלי..." עכשיו גם היא היתה מופתעת, וצרור המילים שעמדו על קצה לשונה נבלעו עוד בטרם הצליחו לעבור את מחסום שפתיה. "אהה...?" מלמלה בחוסר הבנה, ורון קלט את החיוורון שהחל מתפשט בפניו של הגבר שהתרומם בהיסוס מהכיסא. איה-מאיה-גאיה הסבה את מבטה אליו, וניחוח של סבון הציף את אפו, שערה פספס את לחיו במילימטר ועיניה נקשרו בעיניו. "לא כועסת עליי, נכון?" שאל רון, והרגיש שהוא מתכוון לשאלה שלו בכל הכנות, מקווה שהיא באמת לא כועסת עליו שהחליט להתערב בעניינים לא לו. מה היא צריכה עכשיו שני גברים שמטרידים אותה כל אחד מסיבותיו הוא, הגבר הבלתי נסבל שהתחיל איתה בצורה מטרידה וגסה, והגבר שלא סבל אותה עוד מישיבות בית הספר. הירוק של עיניה צפן סוד, רכות וקשיחות בעת ובעונה אחת שטלטלו אותו בלי הכנה.
"אני.." גמגמה בחוסר הבנה כשתמך בכף ידו בגבה כבדרך אגב, חש מבעד לחולצה את חום גופה ניתך אליו.
בלי להניד עפעף חייך רון אל הגבר שעמד פעור פה וקפוא אצבעות כשאפר הסיגריה שלו נשר על השולחן, "האם האדון הנכבד מפריע לך?" שאל בתקיפות מקניטה שלא נמלטה מאוזנה, ובתחושת הקלה מטורפת התאפקה לא לצחוק.
"אני..." גמגם האיש. "התכוונתי ללכת.. זאת אומרת..." היסס ומחץ את הסיגריה במאפרה. "שיהיה יום טוב." ונמלט כל עוד נפשו בו. רק אז הרשתה לעצמה לצחוק בעצבנות קלה.
וואוו.." חייכה, ורון יכול היה להתחייב בשנייה הזו שהחיוך שלה יפייפה מקרוב, יותר מכל החיוכים שראה לאחרונה. החיוך, והריסים שרפרפו על עיניה הירוקות.
"איך הוא נדבק, הקרצייה הזו.." היא נחתה על הכיסא שלה, ורון שאיבד לרגע את מבטה מיהר לשבת מולה, מוקסם מהצורה בה הזיזה את השיער מאחורי אוזנה, והניעה את הצוואר כאילו כאב מציק חולף בין צווארה לכתפיה. "תודה שעזרת לי, לא הצלחתי להעיף אותו ממני."
"אין בעיה." חייך, שוכח לרגע שזו איה- מאיה- גאיה האימא של לביא מכיתה ד' ראשונה, האישה שלא סבל אותה. נקודה. "לא יכולתי שלא להתערב."
"תודה." חייכה בחמימות, וקולה עדין ומתנגן בצורה שלא שמע מעולם בישיבות של הוועד, שם תמיד הרימה את קולה, התווכחה ותקפה. "היצורים שמסתובבים כאן..." העירה, והוא חייך.
"לא חסרים כאלה."
השתררה דממה ביניהם, ובאופן מוזר חש מבוכה לא מובנת כשהביטה בו. "אתה חייב לסלוח לי, "נאנחה. "אבל אני חייבת לעוף, " היא קמה, ורון קם אחריה, עומד נטוע ובוהה בה. "הצלחתי למצוא הסעה למסיבת סיום בחצי מחיר, אני הולכת לסגור עסקה."
"בהחלט." חייך. "היה נעים לפגוש אותך ..." והתפלל שהוא לא נשמע דביק מידיי, מטופש מידיי. איה-מאיה- גאיה הביטה בו במבט מופתע, אבל לא התעכבה על ההבעה בפניו, הרימה את התיק ומיקמה אותו על כתפה. "שוב תודה." אמרה ושלחה את כף ידה, רון לחץ את כף ידה הרכה והחמימה, ופתאום לא סבל את העובדה שהיא עומדת עוד רגע ללכת, ולוקחת את ניחוח הבושם המעודן יחד איתה. "אנחנו מחפשים הורים שיכולים להתנדב ללוות את הכיתה בטיול השנתי, אם אתה מעוניין אז..."
"כמובן." ענה, ולא הרפה עדיין מידה.
"רון..!" מישהו קרא בשמו והתקרב, שניהם הזיזו את ראשם לעבר הקול, ובבת אחת פג הקסם של מגעה כשמשכה את כף ידה אליה. הפגישה שלו, הלקוח שאיחר בעשרים דקות לפחות. הוא שכח ממנו לגמרי.
"אז להתראות." אמרה. "אם תהיה מעוניין ללוות את הכיתה, תתקשר.." חייכה.
רון כיווץ את מצחו.
"אמא של לביא, זוכר?" עיניה הירוקות סיפרו לו בשנייה אחת, שהיא יודעת בדיוק מה הוא חושב עליה. נבוך אף בפני עצמו השתוקק שתדע שככה חשב עליה עד לפני דקות ספורות, ובאופן מוזר לא עוד. "תמצא את מספר הטלפון אצל נטע, בדף קשר של הכיתה." והיא החלה מתרחקת ממנו בצעדים נחושים.
"איה?" מאיה- גאיה - ניסה את מזלו וקרא אחריה.
"נויה..." הסתובבה, צחקה אליו, ונעלמה מעבר לפינת הרחוב.
הלום הביט אל הלקוח שלו, שמבט של התנצלות היה מרוח בפניו , "מתנצל שאיחרתי, היה פקק לא נורמלי..."
