בורחת

גינת הארמון, סבך שיחים בלילה, חתול מתגנב, שקט. זרמי אור קולחים מבין עצי הערמון ואגוז, נוגים, על אוזניו, במיוחד כאשר הוא מגיח מבין השיחים.

פסיעות חרישיות, מגששות את דרכן, כדי לא לדרוך, כדי לא להפריע לצרצור הציקדות. החתול עוצר, מאזין, מתכווץ בגומחה שחורה מליל. מפסיק לנשום לרגע, כועס על ההפרעה בצייד הלילי שלו.

המיית התנשמת מתמזגת עם רחשן של הפסיעות. כולם מוסתרים, בעומדם. מתגלים בעת תזוזה, מתנגשים בעמודי האור הניגר מן הירח, הגולשים אל האדמה.

היא עוצרת לרגע, מהססת. ענייה מנסות לפלח את חשכת החורש, היא מודעת לחשש, פוחדת להתגלות. בשמלתה כתמים, בתאורת החושך הנוכחית אין רואים את צבעם. מהותם היא הדוחפת אותה להסתתר, לנוע בין הצללים. גם אחריה ירדפו עוד מעט קט ציידים. תוך כדי תנועה, תוך כדי עצירה, תוך כדי התבוננות נפחדת, חושבת, מהרהרת, מנסה לתפוס רסיסי זיכרון לפני שייעלמו. יגוזו בין העלים. פיסות של אירוע שכאילו אינה קשורה אליו, כאילו מסתכלת היא במראה אך אינה רואה את עצמה, רואה היא רק את הדמות שאחריה. זו שרואים רק חלקים ממנה, חלקם מוסתרים, נעלמים ממנה.

ארמון, חדר, על הקירות שטיחי משי תלויים, מסעות צייד, סוסים, רוכבים, כלבים רצים. מן התקרה נברשות קריסטל בוהקות, אין פינות חשוכות בחדר המפואר,אין צללים, גורשו אל החצר.

לבוש מחלצות, בחיר ליבה. יושב ומסתכל עליה. אך היא שקופה, נוגע בה והיא כמו פסל. אינה מרגישה. היא לא נמצאת שם. רק גופה מואר באור הנברשות. שמלתה עוטפת בחן את גופה. שערותיה המקושטות בפנינים, מחזירות הבהקים אל עיניו המנוכרות. על ההינומה שבידה.  אל עיניו המתבוננות בה במין התנשאות מבזה.

ולמרות זאת, למרות שנפשה, מחשבותיה אינם שם. מרגישה היא את הזרות, את הקור הנובע ממנו. את האכזריות בידיו הנוגעות בה. את המילים המתנפצות בשעריה הפתוחים אליו. " את קישוט לקירותיי, את שידוך לצרכיי."

נפלו אבנים מחומותיה הלא הבצורות והותירו אותה ללא הגנה. וכלי נשקו, המילים הקשות המשיכו והומטרו על גגותיה, ריסקו מגניה. "אוהב אני אחרת."

רצתה לצעוק, אך לא הייתה שם. רצתה לבכות, אך המרחק בו נמצאה נפשה לא הניח לדמעות לזלוג.

"ילד אני רוצה ממך. ילד שימשיך את השושלת שלי. ומצידי, אחר כך שתמותי."

ומרחוק דרך עדשה מעוותת, ראתה יד האוחזת בה בחוזקה, מכאיבה לה, מנסה לקרוע את שמלת חתונתה. שורטת בבשרה, ולא יכלה לשאת זאת. הניחה לענייה להיעצם, רצתה להיבלע, להימחק. לא ידעה מה קורה אתה. הרגישה נוזל סמיך נדבק לאצבעותיה הדוחפות קדימה. שמעה צרחה קורעת את התכנסותה. לא הצליחה לפקוח עיניים, ולמרות זאת לא יכלה שלא משמוע: "עיוורת אותי, מופרעת, אני אהרוג אותך!"

היא רצה, רצה, רצה, בורחת מעצמה, לא ממנו.

סגרו עליה העצים. הרגישה גוף רך מתחכך בה, מימים, מושך אותה, כאילו אומר לה: "בואי נשחק, בואי נברח."

היא ברחה אחריו, מעצמה, מאחרים, מהחושך שבין ענייה אל החושך שבין השיחים.