גוי של תשוקה - חלק שני

ריבקי התיישבה על הכורסא החדשה כשכרטיס הביקור עוד חבוק בכפה.

היא העבירה אצבעה במקום בו נגעה אצבעו בידה. מחשבות החלו להציף את ראשה.

היא הניחה הכרטיס בדחילו ורצה לשטוף ידיה. אחר-כך שבה אל הסלון החדש ואחזה בכרטיס.

'גבי אסייג, רהיטים.. רחוב... טלפון 947860. 947860'.

'גבי אסייג... טלפון 947860. גבי אסייג'.

היא קרעה אותו לפיסות ומיד השליכה אותן מבעד לחלון.

'גבי אסייג טלפון 947860', היא ניסתה לזכור את המספר בעל-פה.

שור'ה נכנסה הביתה עם שלוימ'ה. ריבקי נבהלה.

"מה קרה?" שאלה שור'ה.

"כלום. נבהלתי. מה שלומך, שלוימ'ה? איך נפלת?" פנתה היא אל הילד על-מנת להסתיר מבוכתה.

"ילד אחד דחף אותי, אבל עכשיו אני מרגיש טוב".

"יופי. יופי. שור'ה, תתחדשו. הנה הרהיטים. חתמתי על קבלתם. הנה, יופי של רהיטים".

"תודה, ריבקי. תודה לך. אנחנו צריכות להמשיך..."

שור'ה המשיכה לדבר אל ריבקי, אך היא בריחופה:

'גבי אסייג, 498600. לא', מילמלה היא אל תאי הזכרון אשר במוחה.

'רגע... 984760. לא, לא. שכחתי'.

"ריבקי, את איתי?"

"כ...ן, אני חייבת ללכת. שכחתי שאני צריכה ללכת. אני צריכה להיפגש עם חמותי", גימגמה. להתראות.

ריבקי רצה לחצר כדי לאסוף את פיסות הכרטיס. הן היו מפוזרות לכל עבר. הן היו רטובות מפאת הכבסים, אשר רוחה-ל'ה השכנה תלתה ממש אחרי שריבקי זרקה הפיסות. 'מדוע את עושה זאת? תמיד את עושה לי דווקא', רעמה היא בלבה לעבר מרפסתה של רוחה-ל'ה.

היא המשיכה ללקט הפיסות כמו היו פטריות שצצו לאחר הגשם שהורידה השכנה.

'אני חושבת שאספתי הכל', אמרה לעצמה ורצה אל ביתה.

היא פתחה דלתה בשקט כדי ששור'ה לא תישמע אותה. נעלה מבפנים, התיישבה במטבח וניסתה לאחות געגועים.

'זה כאן, כן, יופי. זה כאן. כן. לא, זה לא כאן. זו ה-ג'.

'רגע, של גבי או של אסייג? הנה יג' זה הסוף של אסייג. ה- ט'...'

'איפה ה- ר' וה- מ'? הנה 9. 86. א'.

'אינני מצליחה!' זעמה ריבקי על עצמה, 'איפה הזכרון שלי?'

היא הציצה בשעון.

'11:30 בוקר, יש עוד זמן, אבריימל חוזר מאוחר בערב, ולהיפגש עם חמותי ודאי שאינני צריכה. נו, איפה כל הספרות? הנה ה-ס'.

היא הצליחה להרכיב את כל האותיות הרטובות של שמו.

'עוד שלוש ספרות...'

אותיות נוספות התבוללו בין אצבעותיה הרועדות. פניה עטו זיעה.

זיעה של פחד מן המעשה הנתעב. היא רצה אל החלון והגיפה התריס.

הדליקה אור מעומעם במטבח. בדקה אם הדלת נעולה וניגשה לשטוף פניה. היא ניגבה אותן ברכות ושבה אל פיסות הנייר שלה. אל גבי שלה.

12:15, השעון ממהר. הפיסות הרטובות ממאנות להתאחד.

'3. לא, הספרה 3 לא היתה במספר הטלפון. למה זה קורה לי?' זעקה בלבה.

ריבקי התיישבה זקופה. נשמה אויר במלוא ריאותיה.

'אכין לי קפה ואז אנסה שוב', אמרה כדי להרגיע לחציה.

הקומקום השמיע שריקת רתיחה. היא בחשה עדיין בפיסות ולאחר מכן נפנתה לקפה. הפיסות החלו להתייבש. כעת קל לה יותר לאחוז בהן.

היא הצליחה למצוא את כל הספרות.

'סוף-סוף! תודה לך, אלוקים. וכעת עזור לי לאחד אותן, בבקשה!'

ריבקי הניחה סיפרה ליד סיפרה.

כל פעם בסדר שונה. 'עד שיתקבל הרצף הנכון', הבטיחה לעצמה.

צלצול בפעמון הכניסה. מתוך בהלה, אספה ריבקי הפיסות והשליכה אותן לפח האשפה.

היא ניגשה אל הדלת.

"מי שם...?"

"מכתב רשום", אמר הדוור.

היא חתמה, הודתה לו ונעלה אחריו.

'אני צריכה להוציא הפיסות מן הפח ולהתחיל להרכיב את גבי מחדש'.

'אין לי כח לעבור זאת שוב. רגע. רגע... רגע... יש לי רעיון', אמרה לעצמה ונכנסה לשור'ה.

"מה, כבר חזרת?"

"עוד לא הלכתי. חמותי התקשרה... ואמרה לי לבוא מאוחר יותר... סידרת יפה את הסלון. רהיטים יפים. מאיזו חנות קנית?" התעניינה ריבקי.

"אני מנסה להיזכר, איך קוראים להם...?"

"יש לך את הדף שחתמתי עליו", הפסיקה ריבקי את נסיונה של שור'ה להיזכר.

"את צודקת, הנה הוא שם, על השידה. תסתכלי בעצמך. אני רעבה, את רוצה לאכול איתי?"

"לא, אני אלך להתארגן לפגישה".

היא הביטה בדף ונשבעה לזכור 6 ספרות בסדר המדויק שלהן.

'גבי אסייג, 947860'.

"שור'ה, תני לי רגע עפרון. ארשום זאת. אספר לאבריימל ואולי הוא ישתכנע להחליף רהיטים בבית".

"קחי אותו. הרי הוא רק מאשר קבלת הריהוט".

ריבקי העלתה סומק קל על לחייה, הודתה לשור'ה ויצאה.

טרם הספיקה להגיע למטבח נשמע שוב צלצול הפעמון. ריבקי פתחה מבלי לשאול מי שם.

מעבר לדלת עמד גבי אסייג.

"אתה... מה אתה רוצה?" גמגמה וכולה טרודה.

"באתי לראות אם באמת יש לך רהיטים חדשים".

"היכנס. מהר! שלא תראינה אותך השכנות".

"אז מה? אני אומר להן שבאתי להציע לך איך לרהט מחדש את ביתך".

"היכנס, היכנס מהר!"

ריבקי חיפשה כמה כיסים בשמלתה, כדי להסתיר בהם ידיה הרועדות. ומשלא מצאה, שילבה אותן מתחת לחזה.

גבי הביט בהן.

בידיה.

בשדיה.

בעיניה ובשפתיה.

"הנה הסלון", קטעה ריבקי מבטיו.

"טוב, הסלון לא מדגם חדיש, אך באמת במצב טוב".

"רגע, היכן העובדים שלך?"

"הלכו. התפנו להובלה אחרת ואני התפניתי אלייך. מה עם חדר הילדים?" המשיך גבי לשאול.

"אין לי חדר ילדים. אין לי... ילדים", מלמלה בגמגום.

"ומה עם חדר השינה? המיטה במצב טוב?"

"שם, תלך לשם ותבדוק", הצביעה היא לעבר חדר-השינה.

גבי ניגש לַשָׁם שריבקי הצביעה עליו.

"המזרן במצב די טוב. המיטה מדגם ישן, אך עדיין חזקה", צעק הוא אליה מחדר-השינה.

"אל תצעק..."

"אז בואי לכאן".

היא ניגשה בהיסוס.

"בואי, ריבקי, תראי..."

"למה באת?" שאלה היא בעיניים דומעות.

"מה קרה לך, ריבקי?"

"אתה באמת לא יודע מה קרה לי?"

"מה אני צריך לדעת? אימרי לי מה עלי לדעת?"

"אתה הוא הגבר מחלומות הבוקר שלי. לך אני מרשה ללטף שיערי."

"אני לא מאמין. את מכירה אותי מקודם?"

"כן, אותך! אתה הוא הגבר הזר, החילוני מהחלומות שלי!"

גבי ניגש אליה וליטף ראשה.

"כן, אלה האצבעות המלטפות ראשי כל בוקר אחרי שאבריימל הולך ל'ישיבה'".

הוא הוביל אותה לשבת על המיטה.

"מדוע אין לך ילדים?"

היא ניגבה דמעותיה. הוא התעקש:

"את עקרה? אבריימל עקר?"

היא הניעה ראשה בשלילה.

"אז מה, סתם לא הולך לכם?"

היא הביטה בו נבוכה. שאפה אויר מלוא ריאותיה, אזרה אומץ ומלותיה זרמו בכאב:

"אני עוד בבתולי. אבריימל עוד לא ידע אותי!"

"מה?" תמה גבי והוסיף באותו טון: "שנתיים והאדון עוד לא התעלס איתך? אני לא מאמין! הוא ודאי חושב שילדים באים לעולם במקורן של חסידות, או שהוא עסוק מידי בתורתו. מה, הוא לא רואה את היופי שבך? הוא עיוור?"

"אינני יכולה יותר", אמרה ומיד קמה מן המיטה לאחר שגבי הניח ידו על כתפיה.

"תלך, בבקשה. אינני רוצה לעשות משהו שירעיל אמונתי. אנא, תלך מכאן!"

"בסדר, אך הבטיחי לי, שברגע בו תזדקקי לי, תתקשרי אלי!"

"אני מבטיחה, אנא, לך!"

"יש לך את כרטיס הביקור?"

"גבי אסייג, 947860", דיקלמה היא.

"בעל-פה, מה?" חייך אליה.

אף היא השתוממה על זכרונה, אשר שב אליה.

"אל תיבכי, אני מבטיח להיות לך לקשב. מתי שתרצי לדבר איתי..."

"בסדר, עכשיו תלך!"

"הנה, אני הולך. להתראות", אמר ופנה לעבר הדלת.

"גבי, רגע… !"

היא רצה אליו.

התקרבה והביטה בו.

הוא הביט בגופה.

"את רוצה שאחבק אותך, נכון?"

גבי לא המתין לתשובתה ולפת גופה. היא השיבה לו במגע של היצמדות. הוא קרב שפתיו אל פיה.

היא נענתה לו.

גופה רטט לאחיזתו. הוא לפת שדה בידו האחת ובשניה התהלך פסיעות מגרות על גבה.

היא נענתה לו.

הוא הוביל אותה שוב אל המיטה שהיתה עדיין במצב טוב. הוא פשט ידו על ישבנה והפשיל שמלתה.

היא נענתה לו.

"עשה זאת... עשה זאת לפני שאתחרט!"

הוא פשט בגדיו והתכוון אל בין ירכיה.

"אל תכאיב לי, בבקשה".

הוא נשק לה ברכות.

היא חשה נשימתו בתוכה והעניקה לו את מה שאבריימל לא ידע לגבות כבעל-זכות, ולא הירפתה מחיבוקה את גופו השרירי.

אחר-כך היא כיבתה תשוקתה.

"אתה צריך ללכת עכשיו", אמרה לו. אמרה ובכתה.

הוא אחז בידיה.

"אל תתייחס. אני בוכה, לא משום שאני מתחרטת על מעשי. אני בוכה על שאינני בטוחה שנוכל להיפגש שוב".

"מדוע?"

"השכנות שלי..."

"יש לי דירה. משלי. בעיר. ואני רוצה להמשיך ולהיפגש איתך. אתן לך כתובת.

ומפתח. תבואי מתי שתרצי, ומתי שאני ארצה. תמיד תימצאי אותי ממתין לך. כל יום אחרי השעה 15:00".

היא רשמה את הכתובת. מפתח לא היה לו, אך הבטיח לתת אותו בפגישה הראשונה בביתו.

היא נשקה לו בלהט.

"היזהרי… אני עלול להובילך שוב למיטה… "

"לא תתחרט, אך עדיף שתלך עכשיו".

גבי שאל מה בדיוק יש לה לעשות.

"הרבנית צריכה להגיע אלי. לתת לי שעור בהלכה. אני... חייבת קודם להתקלח".

היא הציצה דרך חור העינית הקבועה בדלת, וכשראתה כי חדר המדרגות פנוי ושדלתה של שור'ה סגורה, שיחררה את גבי מנשיקתה ואיפשרה לו לצאת.

"תתקשרי", הצליח הוא לסנן טרם ננעלה הדלת.

היא רצה לחלון. הרימה התריס והביטה בגופו המתרחק ממגע ידיה. בהתרחקו, מיהרה היא לכבס הסדין. להסיר את כיתמי הדם, אשר היו צריכים לבצבץ כבר לפני כשנתיים. אחרי המקלחת הכינה לעצמה כריך וציפתה לרבנית.

בפרק של היום למדה כיצד לשלוט בהרהוריה במיטה, כאשר בעלה לא נמצא בבית.

מחשבותיה נשאוה אל גבי. הרבנית חשה בריחופה.

לשאלתה, השיבה ריבקי, שהיא נבוכה מן הנושא ומדי פעם הציצה בשעונה.

לאחר צאתה של הרבנית, יצאה ריבקי למכבסה הציבורית בעיר.

בחבילתה היה הסדין, כי ביקשה לכבסו שוב.

'ליתר ביטחון', אמרה לעצמה.

בעל המכבסה ביקש ממנה לחזור אחרי שעה וחצי.

השמש עוד עמדה בשמים.

הרחוב המה אדם.

מכוניות.

היא חשה שכל הצפירות מכוונות אליה. אחזה בשובלי שמלתה ועשתה צעדיה מהירים.

'לא יודעת לאן. לאן שישאוני רגלי', השיבה למחשבותיה.

רוח קלילה ריחפה על שיער פיאתה והזכירה לה את מגע אצבעות ידו של גבי מן החלומות.

מן המציאות.