רוזטה

חודש שבט, שנת 1963, לילה

אשה נמוכה בעלת שיער שחור ועיני שקד עמדה בכניסה לבניין, לא

היה לה הרבה זמן להרהר, הגשם השוטף היכה מאחוריה ושיווה לה

מיסתורין של דמות מן הסרטים של פליני.

ביד אחת הייתה מזוודה שחורה וביד ימין מטריה והיא עלתה במדרגות

כשנעליה הרטובות טופפות במדרגות.

היא נגשה אל הדלת בקומה השלישית ודפקה.

"מי שם?" נשמע קול מעבר לדלת

"זאת רוזטה" ענתה במבטא צרפתי קל ביותר הנערה שנראתה בגיל

עשרים.

הדלת נפתחה וממנה הציצה אשה עגלגלה ועיניה טובות, רגינה שמה

ומבטה שואל:

"רוזטה?"

"כן, אני בת דודתך מחוץ לארץ, אתמול הגעתי לארץ ואין לי איפה

לישון" לאטה בדיבורה בשוות לו מימד של עצבות

"אה, את הבת של מזל מצרפת?"

"כן בוודאי" אמרה רוזטה בשמחה לא מבוטלת.

"היכנסי נא" פתחה האשה את דלת הבית.היא ניגשה לחדר הסמוך

ודיברה עם בעלה.

הם היקצו לה מקום שינה על הספה בסלון הזעיר ורגינה הכינה לה

משקה חם ועוגיות.

עד מהרה נודע לרגינה כי רוזטה באה לארץ בעקבות אהבה ישנה שחמקה

ממנה עוד בצרפת ועתה באה לחפשה בארץ.

היא נשארה בבית הזוג בבטלה גמורה עוד שבוע אחד.

לאחר שבוע קנתה לעצמה רוזטה חוטי סריגה ומסרגה והעסיקה את עצמה

בסריגה ברובצה על הספה בסלון הזעיר.

לאחר שבועיים נראתה רוזטה והיא מחובקת עם בחור זר ומראהו בהיר,

הייתה יושבת עמו עד שעות מאוחרות בכניסה לבניין ו"מתעסקת" אתו

עד השעות הקטנות של הלילה

רגינה התפלאה, הכיצד הצליחה רוזטה למצוא את הבחור שאיבדה

בצרפת,הכיצד עמד לה מזלה בצורה מהירה כל כך.

אך היא הופתעה לשמוע כי: "הכרתי את הבחור הזה בבית קפה בעת שערכתי קניות במרכז העיר,

התחלנו לשוחח ומיד הייתה בינינו כימיה"

"כל כך מהר?" שאלה רגינה "הרי אני עם המזל שלי הצלחתי להכיר את

בעלי לאחר שנה של חיפושים מפרכים..."

"אצלנו בצרפת.. הקצב באהבה הוא אחר" השיבה  וצחקה.

עוד כמה חודשים נשארה רוזטה בבית הזוג.ישנה על הספה, ביום סרגה

סריגות אינספור, ובערב בילתה עם הבחור שהכירה, אוכל הייתה

מקבלת בשפע ובלי שתתאמץ וכן קורת גג.

לאחר ששהתה שלושה חודשים על חשבון בני הזוג הצעיר הודיעה רוזטה

כי היא מתחתנת.היא ארזה את חפציה ונתנה את כתובתה החדשה בקרית ביאליק.

"אם תרצו לבקר, שלחו מכתב ואני אאשר לכם,אל תתביישו!" (טלפונים

לא היו אז בשימוש כפי שהם כיום)

עברו חמש שנים ורגינה חפצה לבקר את בת דודתה, שהרי במשך כמה

שנים לא שמעה ממנה, והלא שניים מיצירות הסריגה שלה תלויות

לתפארה בבית וגם נולדו לה שני ילדים.

היא כתבה לרוזטה שביום שני בעוד שבוע היא תבוא לבקר ברכבת.

"בואי ! אשמח לראותך ! " השיבה רוזטה בתמציתיות רבה במכתב שהיה

מודפס ותחוב במעטפה אדומה.

לקחה רגינה את שני ילדיה ברכבת ונסעה עד הקריות, היא הגיעה

לבית חד קומתי ומוקף גינה ששני דקלי וושינגטוניה עומדים בשעריה

ומעידים על בית אמידים שנבנה עוד בשנות המנדט.

"שיחק לה מזלה, סחתיין" חייכה רגינה.

נקישה בדלת

"ביטה, מי שם" נשמע קול גבר במבטא גרמני

"רגינה פרץ, בת דודה של רוזטה"

הדלת נפתחה וממנה הציץ אדם קשיש, הוא הביט ברגינה והילדים :

רגינה הוציאה את המעטפה האדומה ושאלה:

"זה הבית של רוזטה, הלא כן?"

הזקן ראה את המעטפה האדומה ורטט זיכרון עבר בו:

"הוו, פראו רוזטה עברה כאן לפני חמש שנים, היא נתנה לי מעטפה

אדומה שילמה לי כמה לירות. ואמרה שאם אקבל מכתב מרגינה פרץ,

אשלח לה את המעטפה, ואני קיימתי"

ואז תפסה רגינה את ראשה בידה וצעקה:

"הוי,נוכלת שכמותה, מג'נונה!  עובדת עלינו,נותנת לנו כתובת

מזוייפת? במשך שלשה חודשים אנו מארחים אותה! חתיכת נבלה

סרוחה!כפוית טובה!"

הזקן הביט בה בהלם ובחוסר אונים ומזג לה ולילדים כוס מים:

"גברת, נא להירגע, שבו אצלי קצת ואחר כך תחזרו"

הודתה רגינה לזקן הייקה על הכנסת האורחים שלו וסיפרה לו את

הסיפור, לאחר משמע הסיפור אמר לה הזקן בפסקנות:

"אני, בתור ייקה, ישר הייתי בודק, שולח טלגרמה לקרובים בצרפת

בכדי לשאול עליה"

"מה אגיד לך, אתה צודק" מלמלה 

לאחר שחזרה רגינה לביתה היא דיברה עם בעלה והוא אמר:

"כנראה שהיא חשבה שתיצרי אתה קשר אחרי חודש וכדי להסיר חשד היא

אמרה לזקן לשלוח תשובה בשמה כביכול"

אבל אז נזכרה רגינה, היא נזכרה בפנקס הכתובות הישן 

היא חיפשה בבוידעם במשך שעתיים ומצאה את הפנקס וכתובתה של דודה

מזל בצרפת, היא כתבה לה מכתב בשאלה אם יש לה בת צעירה בגיל

עשרים בשם רוזטה ששיערה שחור ועיניה עיני שקד.

לאחר כשבועיים קיבלה רגינה תשובה בזו הלשון:

"קיבלתי את מכתבך בתודה !

מה שלומך? אני, בעלי ושני הבנים מוסרים לך דרישת שלום ממרסי.

לא, איזו מן שאלה מגוחכת, בוודאי שאין לי בת 

כל טוב, דרישת שלום ולהתראות בקרוב"