גם נמלים יודעות לאהוב
2003\10\25
הן הלכו בשורות סדורות, אחת אחרי השנייה. כאילו לקרב, מסודרות לפי הגודל והמהירות. אהבתי לעקוב אחריהן. אהבתי את צבען השחור הבולט על פני האדמה החומה. אהבתי לראותן נושאות משא הכבד ממשקל גופן אין שאור,(זה ביטוי שלמדתי אתמול). אהבתי לראותן עוזרות האחת לשנייה, אהבתי לראותן נבלעות בתוך הקן שלהן באדמה. בדרך כלל ערכתי את תצפיותי על השורות או הטורים-זה בכלל לא היה איכפת לי איך לקרוא לקבוצת הנמלים- בערב כשחזרתי מהעבודה. צפיתי בהן עוד כשהייתי ילד קטן ודחוי, קצת עקום ועם דעות הקובעות שהעולם מתאכזר לקטנים. מצאתי בהן שותפות אילמות לקוטן בו ניחנתי. עם השנים גבהתי, אך המשכתי לצפות בהן, בקטנות והשחורות הללו, כן שכחתי לציין שגם אני שחרחר.
השנים עברו, נישאתי. איני יודע מה מצאה בי אשתי, איני יודע מדוע היא עדיין מחזיקה בי. איני יפה, איני גבוה, איני עשיר, איני חכם, אינני יודע לספר בדיחות ואפילו איני מבינן. איני מאהב טוב למרות שאני משתדל. כך שאל תשאלו אותי מה היא עושה איתי הבחורה החתיכה, הגבוהה והמושכת. היא אפילו מרוויחה טוב ממני.
שמי אבי, שמה אלה. שני שמות סתמיים. אבל אני נושא את שמי בגאווה, הוא הדבר היחיד שאני החלטתי עליו. בלידתי ניתן לי שם אחר, נחמן. איזה מין שם זה, נחמן? כך שבגיל שש עשרה כשהלכתי לקבל תעודת זהות ואמרתי ששמי כעת אבי, סתם זה מה שעלה לי לראש. לפחות זה היה הראש שלי. לעיתים אני מדמה לעצמי שהראש השחרחר שלי עשוי כיטין עם שתי צבתות במקום פה, כמו לנמלים. באותם רגעים אני מחייך לעצמי במחשבה איך האנשים מסביבי היו מגיבים. בצבא כשעמדתי מול פסיכולוג צבאי ששאל כל מיני שאלות על מחשבותי, סיפרתי לו על ראשי העשוי כיטין. לאבא שלי לקח הרבה זמן וכסף כדי להשאיר אותי בצבא. כנראה שלאנשים, במיוחד לפסיכולוגים אין הרבה דמיון.
באותם ימים שאבא שלי השתדל להחזיר אותי לצבא, שכבתי שעות ארוכות על האדמה החשופה, מביט בנמלים ההולכות לדרכן. דרך אחת, דרך הטור או השיירה. כל אחת נושאת את משאה לא מביטה ימינה או שמאלה. לכן אני ידעתי שאיני יכול להיות נמלה, אפילו אם ארצה בכך מאוד. אני כל הזמן מסתכל לצדדים, קשה לי ללכת בקו ישר, וגם, אני לא אוהב לסחוב דברים, אני לא חזק כל כך, למרות שאחרים חושבים אחרת. אני מעדיף לחשוב על טבע ואיך לסדר גינות, אני אוהב לגזום ולעדור ולשתול ולהריח את מה שפורח.
"אבי, אתה חוזר הביתה בקרוב?" קראה אלי בת זוגי אלה. הסתכלתי סביבי, הערב החל נותן אותותיו.ובת זוגי כנראה השתעממה, או שהייתה צריכה עזרה. בדרך כלל להזיז ספרים שהנחתי בכל מיני פינות בבית. אני אוהב מאוד לקרוא ולכן הדיבור שלי מבולבל לפעמים, אני שוזר מילים גבוהות מאוד, או אפילו משפטים יפים שלמים, שאני זוכר מספרים, בשפת הרחוב אותה אני שומע. ולפעמים אני מתבלבל במילים או במה שאני רוצה להגיד, במיוחד כשאני מתרגש. אז אני מאוד מבקש שלא תתפשו אותי במילה או במשפט בסיפור שלי.
"אבי, אני מבקשת שתבוא, האוכל מוכן." אשתי הפכה החלטית. בדרך כלל אכלתי אוכל קר, מה קרה לה היום? קמתי ממקום ריבצי. והתחלתי עולה במדרגות הבניין אל הקומה השנייה בה גרנו. בית סתמי בבלוק סתמי. בדירה בת שלושה חדרים וסלון עם משכנתה אל הנוף. הדבר הכי יפה בבית היו הנמלים שהיו מגיעות לביקור למגינת ליבה של אלה. היא הייתה מנסה להרגן באמצעות ריסוס במיני רעלים, אך לרוב התברר לה שמיכל הריסוס ריק. לקח לה זמן רב להבין שאני מרוקן את המיכלים. בשלב מסויים ניסתה להפיל עלי את משימת רצח העם. אך אני התחלתי להשתולל ולא הסכמתי להרוג חפים מפשע. אלה הסתכלה עלי כאילו עם איזה משוגע היא התחתנה.(אני לא אמרתי שאני שפוי). היא כנראה הבינה שאני משאיר בכוונה גרגרי סוכר בפינות השיש וגם מתחת לשולחן ובפינות החדרים. "שיהיה לנמלים מה לאכול בלילות הקרים." הסברתי לה.
******** ********* *******
אך אשתו חשבה עליו: שהוא מטומטם, ושיש לו אובססיה לחרקים ולכן הוא מפחד לפגוע בהן. אבל היא למזלה שוטפת את הרצפה עם אקונומיקה. איך לא שמה לב שהוא כזה דביל. היא לא העריכה אותו כלל. אבל היא לא מתה על גברים באופן כולל, הם כולם ילדים קטנים או בהמות. כך שהוא לא היה משהו חריג בחייה. איזה עולם מוזר!
********* ******** *******
פתחתי את הפלדלת השחורה, זו שאלה בחרה- היא אהבה צבעים מוזרים. אל אפי הגיעו ניחוחות האוכל. אלה ידעה איך להכין אוכל טעים. אפילו יותר טעים מהאוכל של אמא שלי שאותו אני מאוד אוהב. אבל רק לעיתים נדירות אלה הכינה לי אוכל. לא ידעתי מה קרה לה שטרחה כל כך למעני. או אולי הגיעו אורחים שלא ידעתי על בואם. נכנסתי בחשש אל המבואה, "הגעתי, אני רק רוחץ ידיים ובא לשולחן." בדרך אל חדר הרחצה ניסיתי לוודא כי חוץ ממני ומאלה אין בבית אף אחד נוסף. ואכן הבית היה ריק.
"אבי, תזדרז, האוכל מוכן." לא היה ציווי בקולה של אלה, הייתה בו הזמנה מתחנחנת.
פחדתי. בדרך כלל, עם קול כזה, אלה זממה משהו, רצתה ממני משהו, לא שבכלל היא התחשבה בי לרצונותיי, אבל, אבל יש דברים שצריך שיתוף פעולה גם ממי שלא מתחשבים בדעתו. "אני כבר מגיע, אהובתי." ניסיתי לשתף פעולה. ניסיתי להסתיר את החששות, את החשדות. נכנסתי לחדר האוכל המחובר למטבח, הצבע השחור של השיש ברק אל עיני, משקף את הנרות הרבים שאלה הדליקה, כאילו מקדש לאיזו אלה במזרח הרחוק, מלא קסם מיסטי. "ואהו, אני רואה שאת חוגגת. קיבלת העלאה בדרגה?" אלה נדה בראשה. "אז אולי מגיעים אורחים, ואם כן אז למה אנחנו לא מחכים להם?" היא שוב נדה בראשה.
התיישבתי על הכסא הקבוע שלי, אלה כבר ישבה ובידה כוס יין ריקה, היא הגישה גם לי כוס. לקחתי את הבקבוק ומילאתי לשנינו יין אדום מלוא הכוס. בזוית עינה ראיתי זו פעם ראשונה בחיינו המשותפים, דמעה. אני חי עם אלה כבר כמה שנים והיא אף פעם לא בכתה. "לחיינו." ניסיתי לרכך את האווירה.
"אני רוצה ילד!"
נפלתי מן הכסא. כן, באמת שנפלתי מהכסא, אני לא צוחק או סתם אומר. אלה, זו שאף פעם לא הסתכלה על ילדים בגני השעשועים, זו שלא הרימה וחיבקה את האחיינים שלה, שלא חייכה אליהם, זו שתמיד התחמקה מלהעניק להם מתנות או מחמאות. היא רוצה עכשיו ילד. אני אף פעם לא העלתי את הנושא כיוון שידעתי שהיא מתעבת ילדים. אני דווקא רציתי ילדים. רציתי להעמיד אותם בשורות, נושאים חפצים, הולכים בשורות. שומעים בקולה של מלכת הקן, אלה. רציתי הרבה מהם. קן חזק נמדד בכמות החיילים שבו, בכמות הפועלים שמביאים מזון לימי החורף הקרים. רציתי להיות הנמלה המפקדת עליהם, כמו בספינות משוטים שראיתי פעם בסרט, מחזיק תוף ומכה עליו בחוזקה והם הולכים, צועדים לפי הקצב של התיפוף.
קמתי ממקום נפילתי. מזל שכוס היין הייתה מונחת על השולחן, אחרת היין היה נשפך על בגדי ועל השטיח ואז אלה הייתה מתעצבנת. "אני, אני ממש לא יודע מה להגיד. את רוצה ילד אחד, את רוצה הרבה, את סתם רוצה ילד מהרחוב? את צריכה להסביר לי איך זה שאת שאינך אוהבת ילדים, רוצה אולי ללדת!"
אלה הסתכלה אלי, עלי, מבטה חזר להיות כמו תמיד, כאילו היא מסתכלת על כבד מחשבה, כאילו היא מרחמת עלי שאיני מבין דבר. בדרך כלל איני מסכים איתה, אך איני מגיב. אך הפעם הסכמתי איתה- לא הבנתי כלום- אך הגבתי, "אני מבקש שתסבירי לי, אני לא מבין כלום."
"אני רוצה סוף סוף ללדת, השעון הביולוגי שלי כמו של כל אישה דוהר, אני בת שלושים ואחת. מה לא ברור לך? אתה מתנהג כמו חמור, במקום לקפוץ עלי ולזיין אותי, אתה שואל שאלות. אני רוצה ילד עכשיו!" אלה קמה ממקומה וניגשה אלי במין פסיעות כוחניות. מלכת הקן לקחה יוזמה. עוד לפני שהבנתי היא העמידה אותי, העמידה לי וזיינה אותי למרות שבסך הכל קראה לי לאכול. מזל שאלה אינה אלמנה שחורה, כי אז הייתה אוכלת אותי.
**** ****** *****
לאלה יש מחשבות מוזרות בזמן שהיא מקיימת עם אבי יחסי מין, כמו למשל: שיש לה בעל חדל אישים, חסר חוט שידרה. ושהיא לא מבינה למה בדיוק היא עדיין איתו. אפילו בקיום יחסי המין היא זו שבועלת. לרוב זה דווקא די נחמד. זה מוזר לחשוב מחשבות כאלו במקום לנסות ולמצות את ההנאה האמיתית ועל האינטימיות והחום, על הקשר שביניהם ועל החוויה הכוללת. אחרת לשם מה כדאי לקיים יחסים כאלו?
****** ***** *******
הרצפה אינה מקום נוח לשכב עליו. היא קרה וקשה. במיוחד כשאתה ערום ומעליך יושבת בחורה חצי ערומה. אלה לא התפשטה אף פעם לגמרי כשקיימנו יחסי מין. תמיד השאירה עליה את החזייה ואת החולצה שלה. לא פעם פשטה רק את התחתונים ונשארה עם החצאית או השמלה שלבשה. גם אותי היא אף פעם לא הפשיטה עד הסוף. כאילו רק האברים שחייבים במעשה יהיו חשופים. אלה לא הגיעה מבית דתי. אף פעם לא הנחנו בינינו סדין כמו אצל החרדים (אדיב סיפר לי פעם שהחרדים כדי לא לחטוא בתשוקה מניחים בין הבעל לאישה סדין עם חור כדי שרק הזין יהיה בתוך האישה ויתר חלקי הבעל לא יגעו בה). אבל כך בדיוק הרגשתי. ההבדל בין החרדים לבינינו היה שאלה הייתה היוזמת. ואת יחסי המין קיימה כיוון שרצתה ממני משהו או שרצתה ביחסים באותו רגע. אני חושב שזה קרה בערך פעם בחודשיים שלוש.
אני רציתי ביחסים, אבל ביחסים של נועם ורוך, אך כשאי אפשר ללטף או להתחבק לאורך היחסים או לאחריהם, עדיף ללא מין. יכולתי להתנזר ממין. לא נהניתי ממין עם אלה, אבל חשבתי שכך צריך להיות. אף פעם לא קיימתי יחסי מין עם אף אחת אחרת. אף פעם לא ראיתי סרט כחול או סרט רומנטי. אלה לא רצתה שבבית נראה סרטים כאלה. לכן תמיד ראיתי סרטי טבע, או סרטים דקומנטרים. ובספרים, בספרים כשמתארים יחסים, חשבתי שזה מוגזם. לכן קיבלתי את מה שאלה נתנה לי, כטוב האפשרי ביותר.
ניסתי להזיז את אלה מעלי, למרות שהזין שלי היה בתוכה. היא כבדה. אבל היא התנועעה מעלי כמו מטורפת. לא הבנתי מה קורה לה. "אלה, קצת כבד לי." לחשתי לה, מנסה לא להטריד אותה. היא לא שמה לב. "אלה כואב לי." כנראה לא היה איכפת לה. היא המשיכה לנוע מעל הזין שלי. מסתכלת אל התקרה ונוהמת מילים חסרות שחר. קיוויתי שהיא תתעייף כבר. קיוויתי שאני אגמור ואז אולי היא תרד ממני, למרות שידעתי שאחר כך היא תכעס עלי שגמרתי מהר מידיי.
הישבן שלי כאב, הייתי בטוח שהוא כבר שחור מחבלות ושפשוף ברצפה המחוספסת. הבנתי שאין לי תקווה. כיוון שאיני נהנה מיחסי מין, אז אני לא גומר מהר. קראתי פעם בחוברת "לאישה" שזה נקרא "אן הדוניזם". החלטתי לחפש נמלים על הרצפה. הורדתי מבט אל הבוהק של המרצפות מתבונן אל בין החריצים הישרים ההולכים מקיר לקיר, אולי יתמזל מזלי למצוא בני ברית. אלה המשיכה לנוע מעלי, גוררת את ישבני בין ברכיה הפשוקות מעלי כאילו אני סוס דוהר והיא רוכבת מנוסה הגורמת לו לקפץ מעל מכשולים. היא חשבה כנראה רק על כך שהיא רוצה ילד ועכשיו! היא בכלל לא נתנה את דעתה על מצוקתי. בדרך כלל לא עניינתי אותה. גם לא ביחסי מין. נמלים לא מצאתי, אבל פתותי אבק שברחו מעיניה וממטליתה מצאתי.
לבסוף גמרתי, איני יודע אם אלה גמרה. היא אף פעם לא אומרת לי, ואני, אני לא יודע מה הסימנים לגמירה. גמרתי גם עם היכולת לקום ולעמוד, לכן נשארתי שרוע על הרצפה בישבן חשוף ומכנסיים מופשלים עד הברכיים. אלה קמה מעלי למזלי לפני שהפכתי לנכה. אילו יכולתי לבכות, הייתי בוכה. הרגשתי מושפל, הרגשתי בזוי. כאילו אלה אנסה אותי. לא רציתי לזיין את אלה או בכלל במגע מיני איתה. רציתי חופש לעיסוקי, אלה לא אפשרה לי את זה.
"אל תמשיך לשכב שם, קום כבר. האוכל כבר קר. תאכל ובוא אל המיטה. אנחנו צריכים להמשיך ולקיים יחסי מין. היום יש לי ביוץ, אנחנו חייבים להמשיך עוד הרבה פעמים. אני חייבת להיכנס להריון."
******** ******** **************
לאלה יש סתירות באיך שהיא חושבת, כמו: מזל שחדל האישים לא גומר מהר, או שאינו גומר כלל. כך יש לה הזדמנות לגמור בעצמה. אבל היא אף פעם לא אומרת לו שכיף לה, או שהיא גומרת. בכל מקרה המטומטם לא מרגיש לבד שהוא מסוגל לעשות לה טוב. שיסבול. אולי זו הסיבה שהיא עדיין איתו. ממש לא עניין אותה שהוא לא נהנה. באופן הגיוני, בן אדם שנהנה מזולתו ובמקום לומר לו תמשיך לענג אותי כך, זה נעים לי. עלול להפסיד את העונג הבא.
******** ******** **********
אלה לא נתנה לי מנוחה רבה באותו לילה, היא גם לא נתנה לי לסיים את האוכל שהכינה.
בבוקר השתדלתי לא להעיר אותה כשהשעון צלצל. אני לא אוהב שהיא כועסת. והיא תמיד כועסת כשאיני מכבה מהר את השעון. קמתי, התלבשתי, לקחתי את מפתחות הטנדר החבוט והירוק שעמד בפתח הבלוק, מול המדרגות. בדרך הספקתי גם לזרוק זבל וגם לכרסם ביגלה. רק בשבת בבוקר אני אוכל ארוחת בוקר. בימים רגילים זה מפריע לאלה. הגעתי לחצר העסק שבו אני עובד והעמסתי את כלי הגינון על הטנדר. העסק לא שלי. למזלי, אני מתעסק רק עם הגינון ועם הרעיונות אילו צמחים ואיזה אבנים לשים בכל פינה בגנים.
פעם יצאה אישה שעבדתי אצלה בגינה ושאלה אותי: "תגיד, למדת עיצוב נוף או עיצוב גנים? או אדריכלות נוף?" אמרתי לה שלא. לאחר השיחה איתה חיפשתי ספרים שיסבירו לי מה פרוש המושגים שהיא אמרה לי. האישה ליטפה את הפרחים ששתלתי עבורה: את הזוגית המפורצת בעלת הורידים הצהובים על רקע עלי הכותרת האדומים והורידים האדומים על עלי הכותרת הצהובים. את התורמוס רב העלים שצבעיו השתלבו יפה בצבעי הזוגית. את הסלע שהצבתי במרכז הגינה, מסביב לסלע גרפתי בקווים ישרים ועמוקים. היא כנראה אהבה את מה שעשיתי ורצתה לתת לי כסף נוסף על מה ששילמה לבעל הבית שלי. כמובן שסירבתי. אני אף פעם לא לוקח כסף מאנשים. אבא שלי אמר לי שאסור למכור את מה שאוהבים בכסף. ואני אוהב את מה שאני עושה. אז מספיק לי לקבל משכורת. אני אוהב את מגע החול, או האדמה הנשפכים לי מבין האצבעות. אני אוהב את החיפושיות המעופפות בין הצמחים. אני יודע שחלק מהן לא טובות. אבל חלק מהן טובות מאוד. יש את פרת משה רבנו, היא ממש טובה. אבל בגלל שאני מכיר ואוהב את השם שלה אז אני לא פוגע באחרות. אני יודע שיש ביניהן הרבה חיפושיות מזיקות, אז מה.
פעם כשהייתי קטן, הגננת אמרה לנו שאלוהים עשה את הכל עם סיבה. היא סיפרה לנו איך דוד ברח משאול המלך. ואיך דוד שאל את אלוהים, "למה יצרת את העכביש?" ואחר כך כשהוא התחבא ופחד מאוד העכביש טווה למענו רשת של קורים ככה ששאול לא ידע שדוד מתחבא לו במערה. אז גם אני לא הורג חיפושיות, אפילו שחלקן מזיקות לצמחים. אני יודע שיש ציפורים, והן רעבות, אז, שהן תאכלנה את החיפושיות. הבנתי שזהו סוג של גינון אקולוגי. הטבע דואג לעצמו. אני רק עוזר לו ולא נלחם בו.
בסוף האישה ההיא שהתלהבה ממה שעשיתי לה בגינה, ביקשה מבעל הבית שרק אני אטפל לה בגינה. היא תמיד מכינה לי קפה בטעם קפוצינו בספל גדול. אני לא אוהב אותו אבל לא נעים לי להגיד לה את זה. אבל את עוגיות הסומסום שהיא מכינה אני ממש אוהב. היא סך הכל מנסה להיות אלי חביבה. לא נעים לי כשמכבדים אותי באוכל אבל גם לא נעים לי לסרב. האמת, שאלו שאני מטפל להם בגינות, בדרך כלל הם נחמדים אלי ואוהבים את מה שאני עושה. כן גם הנמלים. כשאני צריך עזרה בגינה, כמו להוציא יבלית, רוגלית או סעידה בקיצור, עשבים, אז אני קורא לנמלים. לכל גינה יש את הנמלים שלה. הן באות גדודים גדודים ומכרסמות את השורשים שאיני רוצה. בגינה מסוג כזה שהוא כאילו סטרילי, אך יש גם גינות פראיות שדווקא שם אני משאיר את היבלית ומוציא רק עשבים שהזרע שלהם הוא קוץ שנדבק לרגלים ומפריע לבני אדם או חיות. אני תמיד מביא איתי פירורים של לחם או גרגרי חיטה ומשאיר אותם בקרבת הקן. ואם בעל גינה מבקש ממני להרוג את הנמלים, אני מסביר לו שבעצם הקן שהן בונות, מתחח את האדמה ומחדיר אוויר אל הקרקע. גם שלשולים עושים את אותו דבר. אני אף פעם לא מרסס את הגינות שאני עובד בהן. זה חוסך כסף לבעל הבית שלי והלקוחות מרוצים.
"אבי, תכנס אלי בסוף היום, אני רוצה לדבר איתך." אמר לי אדיב בעל הבית שלי כשנתן לי את הכתובות אליהן הייתי צריך להגיע ולטפל בצמחים. הנהנתי בראשי. אדיב היה מדבר איתי לפחות פעם בשבוע על מה שהיה טוב או רע במשך אותו שבוע. אבל לי הדברים שאמר בכלל לא הזיזו. אני אוהב רק את הגינות עצמן ולא את מה שאדיב חושב עליהן. גמרתי להעמיס את מכסחת הדשא ואת המעדר ונסעתי מחצר העסק. כל היום הייתי עסוק בגירוף, גיזום ועידור. מידיי פעם הייתי מפזר גרגרים על הרצפה. כאילו זורע אותם. הייתי נשכב על האדמה המגורפת ומדבר אל הנמלים. אני בטוח שהן מקשיבות לי. לפעמים זמזמתי להן מנגינות, אבל נמלים לא יודעות לרקוד. אני אף פעם לא ראיתי נמלים רוקדות.
****** ********* **********
באותו זמן חשבה אלה אשתו שמזל שבמשך היום אינה צריכה להיות ליד הטומטום שלה. כך היא כינתה אותו גם בפניו. הספיק לה שבלילה הוא לידה. היא אהבה לשים עליו את הרגלים במקום על כרית, לפעמים גם לדחוף אותו מחוץ למיטה. את כל התסכולים של היום היא הוציא עליו בערבים ובלילות כשהיו ביחד. טוב שיש לה אחד כזה החליטה, ומזל שבימים היא נפגשת גם עם אנשים חכמים ומעניינים. מזל שאין הרבה רכיכות כמו בעלה. היא שכחה שרק בגלל זה היא בחרה בו.
******** ******** **********
"שמע, אבי, יש תחרות, תחרות על הגינה המעוצבת, אני רוצה שנשתתף." אמר לי אדיב כשנכנסתי אליו בסוף היום. אני אוהב את התחרויות. אז, אדיב נותן לי לעשות מה שאני רוצה בגינה לדוגמא. אף אחד לא אומר לי איך לסדר אותה. זה אני והגינה. אני והנמלים שעוזרות לי. בכל מקום יש נמלים אחרות. אז גם הגינות יוצאות אחרות. בדרך כלל אנשים אומרים שהגינות שלי יפות מאוד. ואז אדיב מרוצה. כי אחר כך יש לו יותר לקוחות. ואז הוא נותן לי בונוס. לפעמים ספר יפה על גינות, לפעמים על חרקים ולפעמים הוא קונה למעני כלי עבודה חדש. למרות שהכלי הוא של אדיב, אני זה שיכול לעבוד איתו. זה מספיק לי. לא איכפת לי מה חושבים עלי העובדים אחרים. ושאומרים לי שאני מטומטם, שאני צריך לקבל יותר כסף או אפילו להיות המעצב של העסק. אני מסתפק במה שיש לי ושכולם ידברו, טוב לי איך שאני.
רציתי לספר לאלה שאדיב רוצה שאני אעצב את הגינה לתחרות, אבל ידעתי שזה בכלל לא איכפת לה, ידעתי שהיא לא תהיה גאה בי, לכן צלצלתי להוריי. "שלום אמא, מה שלומכם?" אמא שלי, זו שאוהבת אותי לא פחות מאשר את אחיי, למרות שהם מצליחים ומוצלחים ממני. אמא שלי זו שתמיד איכפת לה ממני אבל אינה יכולה לעזור לי עכשיו במערכת היחסים שלי עם אשתי, חייכה אלי דרך הטלפון וזה הספיק לי. ידעתי שחיוכה תמיד נמצא למעני מעברו השני של הקו.
"אבי, רצינו להזמין אתכם השבת לאכול אצלנו. גם צביקה ונועם יגיעו עם המשפחות שלהם." אמא ידעה שאלה לא תסכים לאכול אצלה, אבל הייתה חייבת להראות לי שאיכפת לה ממני. ידעתי שכואב לה הלב עלי. ידעתי שהיא מוכנה לחנוק את אלה על ההתעללות שלה בי. כן אני יודע שאלה מתעללת בי. אבל בעבר אחרים התעללו בי יותר.
*************************** ****************************************
מאחר ואבי סיפר לכול הילדים בבית הספר שנמלים הצילו לו את החיים. איך הם באו כשהוא קרא להם, הילדים החליטו שהוא שווה התעללות. אם הוא אוהב נמלים הרי שיתעללו בו באמצעות הנמלים. בטיולים, כשהגיעו לקן נמלים היו דורכים על שורות הנמלים ועל פתחו. היו אוספים נמלים בחופנים, רודפים אחרי אבי ומכניסים אותן אל חולצתו. אבי שפחד להרוג את הנמלים, היה פושט את חולצתו בזהירות כדי לא למעוך את הקטנות, מנער אותה ליד הקן ובוכה. לאחר כמה פעמים כשכל הילדים החלו לכנותו: המוזר של הנמלים, או אבי הנמלה נוריד לו רגל ועוד רגל, ועושים את זה לנמלים מול עיניו. הפך אבי מסוגר יותר.
******************************************************************
תמיד הכניסו לי חרקים מתים לתוך התיק, או לתוך החולצה-כאב לי כל כך. או שזרקו עלי חופנים של נמלים שהוצאו מתוך השיירה וכך גם הן מתו. הילדים שהציקו לי ידעו שאני אוהב חרקים. אני סיפרתי לכולם שנמלים הצילו אותי. כך שעם מה שאלה עושה לי אני עוד מתמודד, וכיום אין אף אחד שמציק לי ורודף אחרי הנמלים שלי בנוכחותי.
"אמא את יודעת שאלה לא מוכנה להגיע עד חיפה. זה כמעט ארבע שעות מבאר שבע." לא הגנתי על אלה. היא לא צריכה את ההגנה שלי, בכלל לא היה לה איכפת מה חושבת עליה המשפחה שלי.
"אבי, אני מתגעגעת אליך. אבא כל הזמן שואל מתי יזכה לראות אותך. אבי אני אוהבת אותך , אני מקווה שאתה יודע את זה?" אמא אף פעם לא לחצה עלי. גם אבא לא. שניהם ידעו שאצלי החיים זורמים בקצב משלהם. הם ידעו שאני בכלל לא טיפש. אולי לפעמים אני חושב לאט יותר אבל טוב יותר מאחרים. ושתמיד אני חושב. הם ידעו שיש לי דמיון מטורף שגרם לי ליפול הרבה פעמים, אבל גם ידעו שלרוב אני נופל על הרגלים, ידעו שיש לי כוח סיבולת לחיים, ידעו שאין לי נטיות התאבדות ושאני מאוד אוהב את מה שהחיים נותנים לי. אבל גם הם לא ידעו שהחיים נותנים לי הרבה מעבר למה שכולם רואים. החיים תמיד נתנו לי תקווה. הנמלים, שהבנתי אותן ואהבתי אותן, הראו לי שגם כאשר הקן שלהן נהרס בשיטפון, הן מקימות אותו מחדש, גדול יותר, מוגן יותר, יפה יותר. ולהן כל זרזיף גשם הוא שיטפון. הנמלים לא קינאו בי שאני גדול מהן ואני לא קינאתי בהן שהן רבות יותר ומשתפות פעולה. גם זמני יגיע ידעתי. גם אני אהיה רבים
נ.ב:
"צר עולמי כעולם נמלה."
המשוררת לא הבינה בנמלים כלל. העולם של הנמלים עשיר מאוד. עולמם של האנשים הוא צר, וראייתם חלקית. האנשים אינם מבינים כלל איך עובר יומם של הנמלים. רק בזמן האחרון יש כמה סרטים מצוירים שמי שעשה אותם מבין איך הן חיות.
כל הזכויות שמורות למזור עמיר.
