בן אחת-עשרה היה טושימו בלכתו במדבר. בחסות המועקה הוא עזב את אתיופיה עם משפחתו. אמו, אביו ואחותו הגדולה. הם יצאו אל המדבר הצורב, ששודדים טרפו בו לאור יום, ובלילות - חיות הטרף בזזו כל בשר. צוקי החום הלוהט פצעו את שיפתי הצמא למים, שלא היו בהישג פה. יחפים מגאווה פסעו בני המשפחה בחולות הטובעניים ובין זיזי הסלעים שדקרו את כפות רגליהם החשופות לכוויות החום.
אבא שלו, שדלקת מוטטה את ריאותיו, גרר את משקלו העייף, וכבר בתחילת הדרך נשכב כפסל תעודה לתלאות ההליכה היוקדת. הוא מת במדבר האכזר. אמא שלו השאירה שם יללת כאב חדה ואמרה שצריך להמשיך ללכת. האחות הגדולה תקעה את מקלו של האב ליד גופו:
להבריח נשרים... אמרה וניגבה דמעת פרידה.
טושימו כיסה את עיני אביו בחול. שלא יראה את הנשרים. שלא יפחד להישאר לבד. הוא קילף סיב ממקל ההליכה של אביו והבטיח לו:
אשמור לך געגועים בכל מרחבי לבי, היכן שכבר חרותים פניך היפים.
אחר-כך כיסה את צנימותו בחול. גם את רצון אביו לחגוג לו בר-מצווה באזובי הכותל כיסה טושימו, כי אפילו את הפתק לטמון בין סדקיו לא הספיק. תלתליו היפים נותרו צמודים לקרקע. כמאפרים היו את פני המדבר המכוערים. האם אחזה בידו של טושימו, שעדיין רעדה היא ממעשה הקבורה. היא כבר לא בכתה. רק אספה כמה עדויות מתות מן השק שהיה תלוי על גבו החלש של בעלה. האחות פרמה חוט מפרק ידה, שהיה קשור לה שם למזל, והניחה אותו באמצע פניו הטמונות של אביה. טושימו הביט לאחור בזמן שהמשיכו בדרכם. בכל פעם שעטו להם צפורי טרף לעבר חלקת מותו של אביו, נחלץ טושימו מידה של אמו ורץ אל מצבת החול.
את האפשרות האחרונה לרוץ ולגרש את הנשרים, לא איפשרה לו אמו לנצל, וכמו מתנצלת אמרה:
הנשרים לא יפסיקו לאיים. אתה לא יכול כל הזמן לרוץ לאחור. אחרת גם אנחנו נמות כאן.
לטושימו היה קשה להבין את שיקוליה. הוא לא הבין מדוע בחרה היא, אמו, להתנתק מן הגופה ולהמשיך בדרך, ולא הירשתה לו לוודא שהנשרים לא יפגעו באבא שלו. בבעלה. הוא ידע שהיא מאוד אוהבת את אבא שלו, וידיעה זו גרמה לו לתמיהה ארוכה יותר. הוא גם זכר את הבכיות ואת הקריעות שנעשו לאחר מות סבו, אך לא ניסה לשאול אותה לפשר התנהגותה, וזאת מפאת יחס הכבוד שרחש למבוגרים ממנו. כן, גם לאחותו העניק יחס מיוחד של כבוד מעצם היותה בוגרת ממנו בשנה.
את רחשי הכבוד רכשתי מאבא. את זאת לימד אותי תמיד, הרהר טושימו בנבכי סודותיו שהיו לו עם אביו המת, אשר הקפיד במשך חייו להעניק לו את החוכמה שבעל-פה, בכל הנוגע לחיים.
אחרי כל התלאות, בעיקר הבלתי צפויות, אשר עברו טושימו, אמו ואחותו במדבר, הגיעו הם אל שערי אורות החלום.
בפסיעה הראשונה על האדמה המיוחלת, פרקה אמו את כל בכייתה על מות בעלה שלא זכה. היא ביצעה את הקריעה עליו וממנו.
כאן נמשכו יסורי הלבד שלה. שלה ושל שני ילדיה. היא היתה בטוחה שכל ארץ ישראל היא ירושלים. כותל, חומות וקדושה. היא חשבה שיברכו אותה בבואה ויודו לה ויפצו אותה, ולו במעט על הסבל שעברה עם משפחתה באתיופיה ובמדבר האכזר.
בדרום הרחוק, הרחק מאורות החומות ומאזוב הכותל הנכסף, היכן שהציבו לחייה הבאים ארגז ארוך בדיר הקרוואנים, ניסתה לשקם את האכזבה המרה שאליה הגיעה. טושימו ביקש להרגיע את אמו ואמר לא פעם:
זה יותר טוב מאוהל של קש.
הוא לא הבין את משמעות צבע עורו, עד שביקש להצטרף למשחק בו השתתפו ילדים מצבעים אחרים. הם קראו לו: "כושי". הם, אותם ילדים לבנים, שקדושת יהדותם היתה מוטלת בצל לעומת יהדותו הנצחית, קראו לו "שחור" ו"מלוכלך", והוא רץ אל המקלחת וניסה להוריד את ה"לכלוך השחור" במים שטיפטפו באיטיות, כמו אמרו לו: דווקא לך!
גם בכיתה לא הסכימו הילדים האחרים לשבת לידו. הוא ישב ליד שולחן ודימה שבכיסא שלידו יושב אביו המת, שחוכמתו הביאה את טושימו לא להגיב לעלבונות.
את התפילין התעקש טושימו להניח בכותל. אמו אמרה, שאין לה מספיק כסף להגיע לירושלים. הוא ניסה לשכנע:
שלושים ימי אבל הלכנו במדבר ועוד ארבע מאות מכות ספגנו שם. את אבא השארנו שם. את אבא, שרצה להגיע אל הכותל!
אמו דמעה לאמירתו והשיבה:
אתה צודק. אפילו למען זכרו של אביך נגיע לכותל. גם אם נצטרך לצעוד ברגל עד לשם, שהרי עוד לא הגענו אל המטרה שלשמה צעדנו במדבר. עוד לא הגענו אל העיר שאביך כל-כך רצה לחיות בה. עוד לא באנו אצל ירושלים.
טושימו הבטיח שלא יצעדו ברגל. הוא פנה אל הקייס וביקש את עזרתו. הקייס נענה לבקשתו של בעל המצווה, ואף הצטרף אל המשפחה בנסיעתה.
הרבה דמעות טמן טושימו באבניו הכהות של הכותל:
הדמעה הראשונה של אבא שלי, שלקחתי מעיניו בזמן שכיסיתי אותן, כדי שלא יראה את הנשרים. השניה - גם היא של אבא שלי, שהיתה חבויה בחדריו העמוקים של לבי, שם הצפין לי אותה למזכרת. כך אמר לאבנים וכיסה את הפתח באזוב.
לדמעותיו שלו איפשר להציף את הרחבה, שנרעדה מעוצמת הקדושה שהביא עימו.
אמו לבשה כותונת חגיגית, אותה שמר בעלה בשק שעל גבו בזמן ההליכה במדבר כדי להתעטף בה ליד אבני הכותל. אחותו נפעמה מגודש האנשים, כי חשבה, שכל אלה באו לחגוג עימהם את בר-המצווה של אחיה.
הפעם השניה שביקר טושימו בכותל היתה בזמן ההשבעה שלו לצנחנים.
אחרי הטקס, בטרם עלותו לאוטובוס שיחזירו עם שאר החיילים לבסיס, ניגש טושימו אל פתח הדמעות. האזוב היה שרוי בצמיחה גדולה. הוא גמע את דמעות אביו של טושימו וצמח.
הפעם טושימו העניק לו, לכותל את דמעותיו שלו. רעד אחז בגופו. חייל רחב ממדים ויפה דמע נרעד אל הכותל ביצגו את פאר חלומו של אביו.
רק שני חברים הצליחו להצניחו אל המציאות. שני חברים מתוך עשרות, שחשבו שצבע עורו מקנה להם זכויות יתר עליו.
את הצבא סיים בדרגת קצונה. אמו התגאתה בו בשמו של אביו. אחותו, שנישאה בינתיים לבן מוצאה, קראה לבנה על שם האב, שהיה מוטל עוד אי שם בחולות הבוכיים של המדבר. אמו היתה נתפסת, כשהיא פותחת מפעם לפעם את שק חפציו של בעלה ונוברת בו אחר מגעים אבודים.
גם טושימו הלך אל אהבה שנדמתה כאבודה. לבו נהה אחר בת השכנים הלבנה, שפרחי גנה נשקו לשושני גנו.
אמו ביקשה ממנו לחדול ממחשבותיו עליה:
שלא ישבר לבך.
אני חזק, אמא. אל תדאגי, את תראי שגם היא תאהב אותי.
בת השכנים הלבנה קיימה את הבטחתו לאמו. הם נישאו והתגוררו בצמוד לארגז של אמו בדיר הקרוואנים שבדרום הרחוק. הוריה התרחקו מן האיחוד הזה, לאחר שסירבה היא לבקש מטושימו שיבצע כמה בדיקות דם. אשתו לא התעצבה. היא התנחמה בחינם הרב של ילדיה ברי התמימות, ובאהבתו מעוררת הכבוד של טושימו אליה.
בין החצרות שבדיר הקרוואנים, זכו גם ילדיו של טושימו לכינויי צבע שונים, אך תמיד זכרו את דברי סבתם שאמרה:
עד שלא נהפוך את צבע עורנו, האחר לא ישנה טבעו.
היא אמרה זאת עוד בטרם טמן טושימו את דמעתה ליד דמעת בעלה, בין שורשי האזוב, שצמח וצמח והיה לתפארת דמעות הכותל.
