הערת המחבר: מומלץ לקרוא גם את החיבור-סיפור שלי מלפני חצי שנה, "מרינה בסינמטק בחיפה", שכן מדובר באותה דמות, המבוגרת עתה בכמה שנים ועברה כמה שלבים בחיים.
קורות הסטודנטית מרינה בקמפוס האמריקאי
לימודי פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה של התרבות לצד עסקנות ציבורית ומשפטית בזירה הקנדית
"תראי, אנדריאה", אמרה מרינה. "רוב הציבור האמריקאי, כולל תושבי צפון ניו יורק ואיזורים אחרים אשר ממש קרובים לגבול הקנדי, פשוט אינם מבינים את המסורת המשפטית הקנדית. הם אינם יודעים את המסמכים המכוננים את המדינה הקנדית, ואני מתכוונת בעיקר
ל- British North America Act מ- 1867. ובוודאי שאינם מבינים את החוזק של הרשות המבצעת הקנדית, הנסמך על זרם אחר במשפטנות הבריטית. הרי גם בזאת מדובר כאן, בעובדה שוועד עובדים, גוף ציבורי, מנהלי וכו' יכול להחליט שהוא מקים בית משפט בתחום שלו, באיזור המוניצפלי שלו".
"את צודקת, מרינה. אבל מדובר גם בעניינים של פרקטיקה. בשטחים העצומים והכמעט ריקים מאדם בקנדה, בייחוד בצפון ובצפון מערב, פשוט אין מוסדות, כולל בתי משפט, על פני שטחים עצומים גם בקנה מידה אמריקאי, בגלל דלילות האוכלוסין..."
השיחה בין מרינה בין חברתה אנדריאה קצת התלהטה, לפחות מבחינת הווֹליום שלה, וברברה, הספרנית הראשית בספריית המשפטים באוניברסיטת פרליי דיקינסון בניו ג'רזי, אוניברסיטה פרטית בעלת אחוז גבוה של תלמידים זרים, נאלצה להתערב.
"אוקיי, אנדריאה. הבנו שהחברה שלך היא דוקטורנטית במשפט קנדי, אבל לא צריך להפריע לקוראים!"
"דווקא לא, גברת יוסטון", אמרה מרינה. "אני מסיימת עכשיו תואר שני באנתרופולוגיה של התרבות. אני נרשמתי לתואר שני בפסיכולוגיה עוד כשהייתי בישראל, אך התיזה שלי עצמה עוסקת בהתפתחות האישיות באיזורי ספר רב-לשוניים. הנושא קרוב לליבי, שכן אני בעצמי מאוקראינה הקרפטית". מרינה הסתפקה בזאת, וקיוותה שהמונח "אוקראינה הקרפטית" אומר משהו לברברה, שנראתה לה, מאינטראקציות קודמות, כאישה משכילה למדי, ולא רק בנושאים המכוסים על ידי קומה זו של הספרייה.
"אם כך, מניין הבקיאות המפליגה שלך ברזי המשפטנות הקנדית, שככל שידוע לי, כהדיוט, הינה די מסובכת ומאוד שונה, במבנה הקונפדראלי שלה, ממבנה מערכת המשפט האמריקאית?"
"ובכן, הקשר ללימודים ולתיזה שלי הינו קלוש ורופף, אך בכל זאת קיים. אני מטפלת, בהיבט הציבורי כמובן, בעתירה של קהילת נוֹבֶה סֶלישְטֶה בצפון מזרח הפרובינציה הקנדית אונטאריו, אשר רוצים להפוך את השפה הרוּתֶנית, זו של הרוּסינים באוקראינה הקרפטית ובמזרח סלובקיה (בעיקר איזור פּרֶשוֹב) לשפה רשמית שנייה, לצד האנגלית, במוסדות הציבור ובטקסי הכנסייה הקהילה, שכן לפחות 80 אחוז מתושבי הקהילה הינם מאיזור זה של הקרפטים המערביים, ומאחר שכבר הפעילו את סמכותם והקימו בית משפט בתת-המחוז שם, כפי שאמרתי..."
"אני מתחילה להבין", אמרה ברברה. "קראתי על זה משהו במוסף סוף השבוע של השבועון שלי מניו יורק. עדיין, אני חייבת לומר שעשית עבודת מחקר ושטח מאוד יפה..."
"חן חן", ברברה, אמרה מרינה, וזו לא הייתה נימוסיות נבובה גרידא. היא הרגישה שתגובה זה הייתה יותר סימפטית ממה שהיא זכתה לה בדרך כלל ברחבי קמפוס זה. כלומר, מאלה שבכלל ידעו על פעילותה הציבורית הזו וגילו בה שמץ של עניין.
בעוד שאחד משני המנחים שלה לתיזה גילה עניין מה ורק דחק בה שלא להקדיש לפעילות זו "בעניינים הפנימיים של קנדה" יותר מדי זמן, על חשבון עבודת המחקר שלה עצמה לתיזה, הרי שהמנחה השני, ודווקא הפרופסור שהתמחה בלימודי תרבות, לא רק פסיכולוגיה או אנתרופולוגיה, גילה אדישות מופגנת. כאילו אמר לה, בדרכו השתקנית, שאין קשר בין משפט ותרבות, דבר שחרה לה יותר מאשר חוסר עניין גרידא בפעילות הציבורית שלה בגלל שמדובר בזירה קנדית ולא אמריקאית. אם אנשים מלימודי תרבות לא מבינים כמה הדבר יונק ממקורות חשובים, ואפילו כמה הדבר קשור, בקשרים אמיצים אף כי חמקניים, אל תודעה תרבותית ואל סוציאליזציה בתוך מרחב, בתוך איזור, אז אולי היא לא בחרה את המקום הנכון ללימודי התמחות אלה?
ועכשיו, שהתיזה שלה נמצאת בשלבי אישור די-סופיים, ולכל היותר יידרש עוד סבב עריכה ותיקונים אחד קצר, היא הרגישה שהעמיתים שלה במחלקה וגם שני הפרופסורים לעיל כמעט שכחו מכל העניין.
כעבור שבוע, כאשר הגיעה השיחה מהמילטון, אונטאריו, ונמסר לה שבית המשפט העליון של הפרובינציה של אונטאריו דחה את העתירה, היא לא הייתה ממש מופתעת, אך גם לא לגמרי מאוכזבת ושבורה. המאמצים שהיא השקיעה בחודשים האחרונים, יחד עם חברתה ללימודים ליודמילה מסלובקיה (אומנם לא מפרשוב, אך מקוֹשיצֶה, הבירה המסורתית של מזרח סלובקיה) - נשאו פרי. עכשיו כבר פעלה רשת אינטרנט, עם מערכי פורומים מפותחים, כמעט לאורך כל החוף המזרחי של ארצות הברית וקנדה, בה הוכנסו הודעות, כולל הודעות רשמיות לרישום בילקוט הפרסומים בקהילות השונות באנגלית ורותנית או באנגלית וסלובקית. מרינה חשה סיפוק רב, כאילו הושג הישג של ממש בתרבות הגירה, שבה היא שותפה גם מפנים וגם מבחוץ. מבפנים, כי היא בעצמה מאוקראינה הקרפטית, אף כי היא לא הכירה ממש את מזרח סלובקיה וביקרה שם רק פעמיים בצעירותה (ואז גם הפעילות התרבותית של הרותנים בפרשוב לא הייתה כה גלויה ומוכרת כמו עכשיו). מבחוץ, כי במידה רבה היא באה מדיסציפלינה אחרת, היא מעולם לא ראתה את עצמה כמשפטנית או אפילו כמתמחה באנתרופולוגיה של המשפט, וגם מכיוון שבסופו של דבר היא סטודנטית זרה, המבקרת בארצות הברית. אפילו לאחר ארבע שנים...
כל זה היו דברים כבר ידועים, שכבר התבשלו. אבל מדי פעם היא הרגישה שהשהות הממושכת בניכר, כסטודנטית זרה אך רצויה ומוזמנת, כמומחה ברמה מסוימת, השלימה והמשיכה חוויות ודברים בלתי גמורים מההגירה שלה לישראל, מאותן שלוש עשרה שנה, מסוף בית הספר היסודי ועד לסיום התואר הראשון שלה באוניברסיטת חיפה, שם למדה פסיכולוגיה וכבר אז גילתה נטייה מובהקת לפסיכולוגיה חברתית ולאנתרופולוגיה של התרבות.
מרינה הרגישה, שאף אם לא מדובר כל כך בעוינות אמריקאית כלפי התרבות והמוסדות הקנדיים, אלא יותר באדישות ובבורות כללית (אשר בקמפוס הייתה עדיין פחות חמורה מאשר ברחוב ובכפר!) - הרי שבכל זאת מדובר ברשתות של קהילות ידע, מדובר פה בצורת הגדרה אקסלוסיבית ושלילית של הקבוצה התרבותית הקטנה באינטראקציה.
"כן", אמרה לעצמה, "אם כל הפעילות הזאת הייתה נעשית על ידיי כמה חודשים מוקדם יותר, מן הסתם הייתי מתייחסת לנושא זה באופן מפורש וחד עוד יותר בהגדרות ובפרוגרמה המושגית שכתבתי בפרק 3 בתיזה, פרק שכתבתי יחסית מוקדם, כחלק מהצעת המחקר, כדי להסביר את שיטות המחקר האיכותנית שפיתחתי..."
ולפני שמרינה הספיקה להפליג במחשבותיה בנבכי התיאוריה והתיזה, צלצל הטלפון, בשעה קצת מוקדמת בבוקר. והייתה זו, מי אם לא היא, אלכסנדרה מחדרה, חברתה, אשר גדלה איתה בשנות השמונים באוז'גורוד, בירת אוקראינה הקרפטית. ברקע נשמע בכיו של הילד הראשון של אלכסנדרה, אשר התחתנה לפני פחות משנתיים, בזמן שמרינה הייתה פחות או יותר באמצע לימודיה לתואר שני בקמפוס האמריקאי.
"היי, מרינה, מה נשמע? אני מבינה שעוד מעט מגיע לך מזל טוב, על התיזה".
"כן, אלכסנדרה. אם שלושה חודשים זה עוד מעט, אז כן. בשבילי בכל אופן, זה כבר לא הרבה. אני רק מרגישה הרגשה של שובע ורוצה לסיים באופן אופטימלי ולמצות את החוויה" .
"אך כבר עכשיו מגיעות לך ברכות, כך אני שומעת, על הצלחת הפורום, רשת האינטרנט
Karpatska Nasha אשר שמעתי שמגיעה מהצפון הרחוק בקנדה עד לצפון קרוליינה. כל הכבוד לך, גם אביך היה מאוד גאה על כך כאשר דיברתי איתו לפני שבועיים בכנס בחיפה של יוצאי האגן הקרפטי המערבי (אוקראינה הקרפטית, מזרח סלובקיה, איזור מראמוּרֶש צפון טרנסילבניה אשר ברומניה).
"וואו, אלכנסדרה. אני רואה ששם בחיפה ובחדרה מעודכנים במה שקורה בחוף המזרחי כמעט כמוני".
"מעודכנים, כי רוצים להיות מעודכנים", סיכמה אלכסנדרה את דבריה ועדכנה את חברתה משכבר הימים בחוויות האחרונות של אימהות חדשה וראשונה.
אך כשהסתיימה השיחה, הרגישה מרינה הרגשה מאוד מוזרה. עם כל השמחה, והייתה זו שמחה אמיתית על ההישגים שלה, בתחום האקדמי והציבורי כאחד, מדוע היא צריכה לשמוע דברים כאלה על אביה, על התחושות של אבא שלה, מאלכסנדרה, ועוד מפגישה כמעט מקרית, טוב... לא מקרית, בכנס חצי-שנתי של אגודת התרבות בחיפה?
ובכן, קצת חרה לה, באופן יותר כללי מאשר ניתן היה להבין רק על סמך שיחת חברותא זו, שההורים שלה, ובייחוד אביה, למעשה לא הרשו לעצמם אף פעם להביע את מלוא רגשותיהם לאיזור שלהם (אימה, אומנם, נולדה באיזור אחר, שלא דיבר הונגרית, אך במערב אוקראינה גם כן)? היא חשה שהדברים אינם מקריים, הם מן הסתם לא חשבו שזה politically correct לנהוג ולהתבטא כך בבית שמגדיר את עצמו כציוני, ועוד כאשר הבת הגיעה לארץ בגיל ההתבגרות הלא כל כך מוקדמת?
בעוד שדברים אלה לא היוו, לפחות להרגשתה היום, את עיקר הקשיים והניכור שלה בשלוש שנותיה הראשונות בארץ, הם גם סימפטומטיים. עד היום היא מרגישה שהייתה לה בארץ בעיה כפולה, למרות העלייה ההמונית דוברת הרוסית בשנות התשעים, שכן היא באה מאיזור כה ייחודי באוקראינה, איש בארץ כבר לא יכול היה או רצה לדבר אוקראינית, והונגרית היא שפה של זקנים. כך שאת מעט התרבות האיזורית שהיא רצתה להמשיך בה, להבדיל מתרבות רוסית כללית שכבר התהוותה אט אט כגטו גדול בארץ, היא נאלצה (כיום היא רואה זאת כך) לעשות עם אנשים שבממוצע הגיל שלהם יכלו להיות הסבים שלה, לכל הפחות ההורים שלה.
* * *
בתפנית של 180 מעלות גמלה בה ההחלטה, אשר הזדחלה והתגבשה אט אט בשנה האחרונה. אחרי התואר השני היא עוזבת את ארצות הברית, שהיא שבעה ממנה, עם תחושות מעורבות של קִדמה, השכלה ותסיסה ציבורית, לצד שעמום, בורות וצרות אופק בעת בעונה אחת, עם כל הסתירה שבדבר.
ומכיוון שהמצב הכספי והכללי באוקראינה אינו מאפשר מתן מלגות לדוקטורנטים באוקראינה, בוודאי לא באוניברסיטת אוז'גורוד, הרי שבעיקרון יש לה שלוש אופציות: או לחזור לחיפה או לעשות דוקטורט באחד החוגים למדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים; או בתוכנית מיוחדת באוניברסיטה פרטית, אבל אולי אפילו ציבורית בבודפשט; או, אופציה קוסמת אך בעייתית, באוניברסיטת קלוּז' (קוֹלוֹזְ'וואר) אשר במרכז טרנסילבניה, רומניה, אחת האוניברסיטאות העתיקות וידועות השם בטרנסילבניה. אך לשם כך צריך לדעת, ולו למען חלק מהקורסים ולהגשת חלק מהבחינות, רומנית כמו שצריך. ומרינה הרי לא יודעת רומנית בכלל.
בשלב זה קיבלתי אני, נועם קסל, טלפון מוזר באחת וחצי בלילה, עת שסיימתי לבדוק ולהגיה תרגום של חוזה נדל"ן גדול מהונגרית. או שמרינה שכחה לחשב את הפרשי השעות עם הארץ, או שהיא טעתה בסערת רוחה.
"אני יכולה לדבר עם מר נועם קסל?"
"מדבר, אמרתי. ומי את?"
"מרינה פטרצ'וק מ-..."
"כן, כן, אמרתי. מרינה מאוז'גורוד, אוקראינה הקרפטית, אשר סיימה פסיכולוגיה בהצטיינות באוניברסיטת חיפה ועבר לאיזו אוניברסיטה פרטית בחוף המזרחי...?"
"נכון מאוד", אמרה מרינה, "ומאיפה לך כל זאת?"
"כשם ששמעת עליי, אני מניח. האמת ששמעתי עליך באופן כללי כבר מזמן, אבל ספציפית על דרכך העיקשת והמנצחת בקמפוס האמריקאי בניו ג'רזי שמעתי רק לפני שבועיים, בדיווח קצר ודחוס מחברתך אלכסנדרה, בכינוס בחיפה של אגודת התרבות..."
"יפה, אני רואה שפחות או יותר כולם שומעים על כולם".
"ובכן, מה בדיוק שמעת עליי?" שאלתי במידה לא מבוטלת של סקרנות. האמת, שלא הייתי אפילו בטוח שמרינה שמעה עלי, ובטח לא חשבתי שיש לה מספר הטלפון שלי.
"גם אני שמעתי הרבה דברים, אבל דבר יחסית חדש, פחות משנה, אולי רק חצי שנה... שאתה מלמד רומנית באופן פרטי... ושאפילו יש לך הצלחה לא מבוטלת עם עורכת דין שלא ידעה כלום ובינתיים נסעה כמה פעמים לרומניה לעסקיה..."
אז החלה מרינה להסביר לי מדוע היא שואלת, ומדוע היא חושבת שאולי תזדקק לשיעורי הרומנית.
הודיתי לה על ההתעניינות הרבה, אך לא רציתי לעשות שקר בנפשי. אמרתי לה בצורה מנומסת, עדינה אך גלויה: "תשמעי, מרינה. את כבר באמצע, אולי אפילו אחרי אמצע - הקריירה האקדמית שלך, אני מתכוון, כמובן לא אמצע החיים, אני בקושי באמצע החיים. החזרה לארץ אינה עניין של מה בכך, אך יש בו גם יתרונות ונוחות מסוימת. אני מאוד מכבד, מבין ומזדהה, גם עם הרצון שלך לחזור, להתנתק מארצות הברית וגם אולי לחזור, לחוות איזורי ילדות ואיזורי תרבות קרובים-רחוקים קצת יותר כאדם בוגר, המגובש הרבה יותר מבחינה אישית ומבחינת עיסוק בחיים. צריך לשקול את הכל.
לסיכום, אני אומר לך, שאין לך מה לבוא לכאן לתקופה של חצי שנה-שנה רק כדי ללמוד רומנית. אפשר ללמוד רומנית גם בארצות הברית או במקום עצמו, בשנת הכנה בבוקרשט או אולי אפילו בקלוז'.
אבל אם תבואי כי תרצי לבוא, לאחר שיקול דעת, כפרי בשל, אשמח ללמד אותך. נראה לי שיהיה לך יותר קל על בסיס עברית ו/או אנגלית, לא על בסיס הונגרית. אבל אפילו זה אני יכול ומוכן. ללמד אותך על בסיס אוקראינית אני לא יכול בכלל, אל תשכחי שאני מהצד הרומני של הגבול. על בסיס רוסית הייתי יכול, אך לא מומלץ (מסיבות שאסביר לך, אם זה יהיה רלוונטי). אבל כמובן שאשמח ללמד אותך, מרינה. לכבוד הוא לי!"
