"אני יודעת שכולם חושבים ש... א- נ- י קצת משוגעת.." מימי שרה שרית חדד, וקרצפה את האמבטיה הגדולה בסוויטה המלכותית. אפילו הריח של הסבון הדיף יוקרה, הצבע הארגמני שלו הזכיר לה את הוויסקי הצלול בתוך הבקבוקים הקטנים שסידרה לפני מספר דקות במקרר הקטן. "אבל לא ב-א-מ-ת אכפת לי..." סלסלה בקול גרוני. איזו פלצנות, חשבה כשקרצפה במברשת את הפינות. סוויטה מלכותית לאנשי עסקים. כמה עסקים הם באמת עושים במלון הזה עד כי הם צריכים סוויטה שכזו, עם מקרר קטן ומשקאות יקרים, חטיפים מלוחים באריזות מיני שאף פעם לא מצאה במדפים בסופר שליד הבית. כמה באמת עסקים הם עושים בסוויטה של שישים מטרים ריבועיים, עם מרפסת שצופה למפרץ כחול ויאכטות עוגנות, מרינה עמוסה סירות בכל הגדלים, מקושטים בדגלים צבעוניים בלוגו זה או אחר.
כלום!! נאדה!! שום עסקים ושום באטיח... מלמלה בין הפזמון "לא חשוב אתמול, לא חשוב מחר.... ה-כ-ל אותו דבר..!!" אולי עסק אחד בקושי. אם להתעסק עם נשים ואלכוהול נקרא עסק, אז בהחלט יש כאן עסקים, אבל מה זה עניינה.
המים יצרו בועות סבון ריחני ושטפו אותו לבור הניקוז, והיא ספרה במוחה את מספר החדרים שעוד נשארו לה לסדר. שישה חדרים, שש אמבטיות בגודל ענק - סדר גודל של שלוש אמבטיות סטנדרטיות - שישה מקררים קטנים, באותו סדר מעצבן, בקבוקים למעלה, חטיפים למטה. וקערה, או איך שקוראים לזה, לקוביות קרח.
וכמובן, לשאוב את השטיח מקיר לקיר, עם הדוגמאות האוריינטליות הצבעוניות, שבאורח פלא התאימו לרהיטים שבחדר הזה בצורה כל כך מופלאה, ויפיפייה, שאם היתה מעיזה לשים בדירתה שלה, הכל היה נראה כמו קריקטורה מעצבנת. גם הצבעים החומים שבה התפארה השידה הגדולה והיחידה בסוויטה, התאימו לווילון הכבד האדמדם, והשתלבו איכשהו עם השטיח האוריינטלי הצבעוני. אלוהים יודע איך המעצב הזה שעיצב את החדר- שבטח לא ידע כלום בצבעים- הצליח בכל זאת ליצור אשליה מעוררת דמיון שגם היא נשבתה בה. אבל... "לא באמת אכפת לי..." המשיכה לשיר את חדד, מה שחשוב הוא שהיא עובדת, שיש לה משכורת קבועה, ושהכל טוב. בינתיים.
ואז ראתה אותו. בדיוק באמצע הפזמון החוזר, "אני יודעת שכולם חושבים ש..." מימי שתקה, כחכחה בגרונה, ושרה עוד יותר לאט, "אני ק-צ-ת מ-ש-ו-ג- ע- ת..." עד שהשתתקה, ונעצה בו מבט חודר.
ג' ו ק!!! קריאת הפתעה נבלמה בין שפתיה.
הוא היה בעל מבנה גוף גדול יחסית, בטן וגב רחבים ופחוסים, צידי גופו צר, בעל כושר ריצה מצוין היתה חייבת להודות, שכן פתאום התחיל להתרוצץ ברגליו הארוכות והחזקות, כאילו הבין בחושיו הפחוסים שסכנה ממשית נשקפת לחייו. היא היתה בוודאי מרססת אותו ושופכת חומצה, מוחצת אותו בעזרת כובד משקלה של נעל הספורט בכף רגלה השמאלית, או שואבת אותו בפיה הצרה של שואב האבק, אבל איפה היה לה מחבט בהישג יד או לפחות איזה תרסיס נגד ג'וקים כדי שתוכל להיפטר ממנו? "בוא הנה, חובב לחות וטמפרטורה גבוהה שכמותך," לחשה אליו בארסיות מה. "אתה הרבה יותר גדול ממה שחשבתי." נראה היה שהוא עוצר להקשיב לה, מזיז את מחושיו בעצלות גמורה, מעלה מטה בהתפנקות ג'וקית.
"אני לא יודעת מה אתה עושה כאן, אני לא יודעת מה אתה רוצה, ואם יש לך דרישות כלשהן," נעצה בו מבט עמוס גועל. "למען האמת אתה גם מאוד מלחיץ אותי." כמעט בלי לזוז נשענה לאחור, ותפסה תנוחה קצת לא נוחה, משחררת את שרוכי נעל הספורט שלה, גומלת בליבה להכות בו עד תצא נשמתו ואז לאסוף אותו לתוך שקית סניטארית הישר לפח. "אני יודעת שאתה שייך למשפחת הג'וקים," דיברה בטון מפויס מה. "סביר להניח משפחה מיוחסת." היא החזיקה את הנעל בידה הימנית, והוא עדיין עמד מולה, מחושיו נמתחים קדימה באצילות, כאילו אופן הקליטה שלו התפצל לכמה ערוצים, חוש הרטט, הריח, והסכנה. "הייתי הולכת לכיוון שואב האבק, ולא לכיוון שחרור לחופשי, אבל אתה חוסם לי את הדרך, יה מקק בן תיקן....!!" והיא הורידה עליו את הנעל בכוח. טראחחח....
מפספסת אותו בשבריר שנייה. הוא נראה די מפוחד, הג'וק, נצמד לפינה של הקיר, והחל במנוסה החוצה. "צריך מדביר," חשבה בקול רם. "הגן חיות הזה עבר כל גבול אפשרי, רק לחייג אפס שש לשירות חדרים, והכל יבוא על מקומו בשלום." הערמומי הקטן הזה החל מתרוצץ בסיבובים מהירים, ובלבל אותה. ברגליים הקטנות האלה רץ החוצה כמו בורח ממנה כל עוד נפשו בו. "רוץ, מקק בן תיקנים..." התרכזה במנוסתו. "רוץ, אני אתפוס אותך..." ה"תולעת" נכנס לארון הקיר.
פוףףףףף... חדר של שני מטר לפחות, שניים על שניים בריבוע מדויק, מי לעזאזל צריך חדר ארונות כל כך ענק, כדי להכניס לשם בגד ים של "ספידו", כולל הביקיני - חוטיני של המאהבת, אה? המניאק הקטן זריז הרגליים רץ על המסילה, היא הלמה מכה עיוורת, שנחתה על המסילה ופספסה אותו במילימטר, אחר פנה אחורה בסיבוב פרסה ראוי להערצה, לכיוון המסילה הנגדית. מימי סגרה את הדלת לכיוון אחד כדי שלא יברח, ופנתה לצד השני של המסילה, שם קיפץ בין השלבים של המסילה והתחמק בשיא כושר ג'וקי מהנעל המרחפת שלה.
"אההה... רק אני ואתה כאן, ג'וק בן תיקנים. בוא נראה אותך בורח ממני." האפלולית בתוך הארון היתה קצת מעיקה, והקירות שסגרו עליה נתנו תחושה קלסטרופובית, אבל זה היה או היא או הוא, רגע של התמקדות במטרה, וטראחחח.... פספסה אותו.
לרגע נעלם מעיניה, מימי עצרה את נשימתה כדי שלא ישמע במחושיו את קול נשימתה. לאט נשפה החוצה את האוויר, ועמדה בשקט כדי לצוד אותו במבטה.
כאשר סרקו עיניה את האפלולית, הופתעה מאוד לראות את התכולה של חדר הארון הזה. עיניה קלטו את המדפים לאורך הקיר. תיבות קטנות מסודרות בטור, ובתוכן בוודאי נמצאו תכשיטים, האומדן המהיר שעשתה הסתכם באולי שלוש חליפות מחויטות, מכנסי ג'ינס, חולצות מכופתרות, בגד ים גברי, מזוודה גדולה, ונעלים.
מכל הסוגים. מ'קרוקס' מכוערים ועד לנעלי עור יוקרתיות חומות.
היא שמעה 'קליק', מה שגרם לה לשכוח את הג'וק ולהסתובב לכיוון הרעש, הנה, מישהו בא לעזור לה, אבל צחוק נשי מתגלגל עצר אותה, והיא לא העיזה לזוז.
"חכה, רגע," צחקקה האישה שבחוץ בקול רם, וגרגרה בחתוליות. "חכה שניכנס לחדר.." שמעה.
אופס.... מישהו נכנס לחדר, חשבה. הנה מה שנקרא "עסקים", עסקים של בוקר, יחד עם המזכירה המסורה. מימי בלמה את הצחוק הזדוני שעמד בקצה גרונה.
נדרשה לה שנייה כדי להגיע למסקנה שדרך הנסיגה שלה החוצה חסומה, אפילו קולו של הרוכסן שנפתח בשנייה זו נשמע כל כך חד ומוחשי. הם מתפשטים, לחשה לעצמה בחוסר אמון ועצמה את עיניה כאילו הכתה על חטא הג'וק. מהמקום שבו עמדה לא יכלה להבחין בפניהם של הזוג, וזה הלחיץ אותה קצת, עליה לחשב מה תהיה תוכנית הפעולה שלה.
במחשבה שנייה, איך בדיוק תפתח את הדלת, ותצא החוצה בלי שיראו אותה?
בעוד הרעשים והגניחות החלו להסתנן פנימה לחדר הארונות, החליקה את הדלת עד הסוף בזהירות עד שננעלה. וואללה, היא תקועה, חסר לה רק שמישהו ידע שהיא שם.
בתנועות זהירות דחקה את עצמה ככל שיכלה אל חלקו האחורי של חדר הארונות הקטן. עכשיו היה עליה לחכות. רוטנת לעצמה קיללה את רוע מזלה, ניערה מראשה את המחשבות המטרידות ואילצה את עצמה לנשום בקצב רגיל. יהיה עליה לקוות שהזוג שהגיע אל החדר לא יצטרך לקחת משהו מהארון שבו היא נמצאת. ואז, אבוי לה ולג'וק התחמן שהצליח להיעלם, ובטח מצא לו מסתור בין ה'קרוקס' המרופטות, לנעלים האיטלקיות.
לכודה, התיישבה על הרצפה, ישרה את רגליה לאט כדי שלא יירדמו, וחיכתה. בינתיים קיללה את כל הג'וקים והתיקנים באשר הם שם.
דלת החדר נטרקה בחריקה קלה, צעדים התקרבו אל הארון. מבוהלת התכווצה בפינה ככל שיכלה, ולפני שהבינה במה מדובר הכה פרץ של אור היישר בעיניה. נשימתה כמעט נעתקה בגלל הפתאומיות שבה עבר עולמה הקטן מחשיכה אפלולית, לאור יום מלא. עיניה מצמצו מהר כדי להסתגל לדרגת התאורה החדשה, תוך שניות עברו אישוניה מפתיחה מירבית כמעט, למימדים של חודי סיכות. ואז לא קרה דבר, פרט לאור.
לאחר דקה שלמה של שקט, הציצה קדימה, והוכתה בהלם נוסף. נדמה היה שדלת הארון נעלמה, לרגעים הסתכלה הישר אל תוך החדר הארור, וכמעט נפלה. מבועתת הנידה את ראשה בהשתאות, משחררת נשימה ארוכה שעד לפני שנייה לא שמה לב שאצרה בתוכה בכוח.
מימי לא האמינה למראה עיניה, ידיה רעדו. בחילה עלתה בה, אבל היא התגברה עליה מייד. כשהביטה קדימה לתוך חדר השינה, קלטה בבת אחת שדלת הארון שימשה גם כמראה חד כיוונית. ובגלל האור שבחוץ, והחושך שבמקום הקטן בו היא נמצאה - נראה היה כאילו צפתה במסך טלוויזיה ענקי.
המשך יבוא!
© כל הזכויות שמורות.
