יש מלאכים
יש מלאכים שגרים למעלה ויש מלאכים שגרים למטה. יש מלאכים טובים ויש רעים. אבל יש גם מלאכים מפלסטיק. יש שמוכרים בחנויות ,יש שמציגים במוזאונים, ויש המופיעים בסרטים.
לי, יש כמה מלאכים שעפים מעל מיטתי. לא כולם לבנים, למרות שלפעמים הם כן. לרוב הם שקופים, לא כמו זכוכית של חלון, אלא כמו דרך בקבוק זכוכית המלא בנוזל, נצבעים כמו מה שבבקבוק. אני רואה אותם במיוחד כשאני מתעורר, בשעות בוקר מוקדמות לפני שאר בני הבית. אז, נשברות קרני השמש החודרות פסים פסים דרך שבילי הוילון הנופלים מלמעלה עד למטה, יוצרים כביש לחלומות שאני חולם אפילו כשאני ער, מובילים אותי לארצות רחוקות. שם, אני פוגש במלאכים שלי, שמתגנבים דרך פסי האור, משחקים בהם משחק עליז, בעליזות שאני לא ידעתי אף פעם. רואה אותם עפים יחד עם פרורי האבק שבאוויר המואר באור הקסום שיוצרת השמש בשעות בוקר מוקדמות אלה. לפעמים מתערבבים הפתיתים שבאוויר בריח הלחם החם שמכינה המשרתת, ריטה. היא באה אל ביתנו בשעה מוקדמת, מכינה את הארוחה, מסדרת את המטבח, ורק אז קוראת לכולם לקום להתלבש ולרדת לאכול. לפעמים היא מכינה חלות מתוקות. הריח שלהן גורם למלאכים לרקוד בשמחה. הקינמון שבאוויר משגע אפילו את השמש. קרניה רוקדות גם הן בעיגולי מחול על הקירות, לא בקווים ישרים, יוצרות תמונות נוף בהן יש למלאכים שלי מגרש משחקים חדש.
הבוקר פקחתי את עיניי. השמש לא הצליחה לחדור דרך לעננים הכבדים. המלאכים שלי היו תלויים באפס תנועה במקומם. באותו רגע הרגשתי רע מאוד. הלא תמיד הם קידמו אותי בבוקר בניפנופי כנפיים, מברכים אותי, בוקר טוב, גם כשהשמש התחבאה לה, משחקת בעצמה עם רוחות השמיים. התפלאתי. מה קרה להם הבוקר? לא רק שהם לא רקדו, אלא שהם נראו לי עמומים, כהים מעט. התהפכתי על מיטתי, הרכה כתמיד. הבטתי לעבר החלון. פסיו לא כמו אתמול או בשבוע שעבר. הדרכים שהובילו אותי להרפתקאות, נראו כמסתיימות בדרך ללא מוצא. קטעים שלמים נעלמו מהן. הווילון נראה תלוי על המסילה מת. נבהלתי והחבאתי את ראשי מתחת לכרית הנוצות הגדולה. חשבתי שהכול ישתנה כאשר אוציא אותו שוב. הצצתי דרך פתח שיצרתי בין הכרית למיטה. לא, כלום לא השתנה. הכול אפור. לא אפור של יום גשם. אפור אחר, אפור שלא הבנתי.
לא רציתי לקרוא להורי, מעולם לא סיפרתי להם על משחקי עם המלאכים. החלטתי להיות אמיץ. הרמתי באחת את הכרית מעל ראשי. הושטתי יד אל אחד המלאכים. הוא היה שחרחר באותו רגע וקר. נבהלתי עוד יותר. פיסות האומץ שעוד היו לי נמוגו וקפצתי אל הרצפה ומשם אל מתחת למיטה, מפיל בעקבותיי את שמיכת הפוך העבה כדי שתגן עלי.
מתחת למיטה היה לי רובה צעצוע, איתו הרגתי פושעים, הגנתי על עלמות. כמו בספרים שאמא קוראת בערבים. מיששתי אחריו וכשמצאתי אותו, אומץ מילא אותי מחדש. טענתי אותו בפקקים. הכדורים שהשתמשתי בהם היו עשויים פקקי שעם קשים. לכן אבא הזהיר אותי לא פעם שייקח לי את הרובה אם אכוון על אנשים.
כך, עם רובה ביד אחת ושמיכה ביד השנייה זחלתי מחוץ למיטה, מחפש סימני סכנה מאיימים. השטיח הריח לי קצת מסריח מקרוב, אבל הוא לא היה רטוב. הוא היה ישן מאוד והדוגמאות עליו היו מטושטשות. אבא אמר לי שהשטיח קיים מאז שסבא התחתן. אולי בגלל זה נתנו אותו לי ואת השטיח החדש שקנו, הניחו על ריצפת הסלון. הדוגמאות התקדמו יחד איתי. אבל עם הרובה ביד הרגשתי לא מנוצח. בחרתי לי חוט צמר שהיה שזור בשטיח. חוט שהוביל אותי אל החלון. הזזתי את הוילון, יחד עם כל הדרכים שהיו עליו. לא הייתה שמש בחוץ, אבל גם עננים לא היו. מולי, בחוץ, ריחף מלאך שחור. כנפיו ענקיות, שחורות, ומתנפנפות ללא סדר. -למלאכים שלי יש כנפיים לבנות יפות. מלאך ענק. בידיו תיק ענק וחרב. הורדתי את ראשי במהירות, מקווה שלא הספיק לראות אותי.
הרמתי את עיניי בזהירות מעל אדן החלון, כדי שהוא לא יראה אותי. כדי לראות אם הוא עדיין שם. שכחתי להגיד שעבר המון המון זמן עד שהיה לי אומץ להרים את הראש. או אפילו לפתוח את הפה כדי לקרוא לאבא שיעזור לי ויגרש את המלאך. כשהרמתי את עיני, הוא כבר לא היה שם.
רצתי במדרגות. במהירות. רצתי מהר במעלה המדרגות, עד כמה שהעזתי. הבית היה עדיין חשוך, אבל מול הדלת עמד אבא, מואר באור מנורת הכניסה. אבא נראה גדול מול הדלת. הושיט את היד לפתוח אותה.
" לא, אל תפתח, בחוץ עומד מלאך שחור. אל תפתח, אבא." אבל אבא כבר פתח את הדלת. אני לא יודע מאיפה היה לי האומץ. הושטתי את הרובה קדימה וכיוונתי לעבר פתח הדלת, כדי לירות במלאך השחור. אבא חייך, והושיט קדימה את ידו ללחוץ למלאך, למלאך השחור. אבא שלי לוחץ יד למלאך שחור. היה קשה לי להאמין. היד השחורה שהופיעה מבעד לדלת הייתה מכוסה בכנף שחורה יותר. יחד איתה חדר לבית שלג. הבנתי שאבא שלי מבולבל. לא מבין שמולו עומד יצור מסוכן. אותי המלאך השחור לא יכול לבלבל. רצתי קדימה ויריתי מבעד לדלת הפתוחה, מתחת לידו המושטת של אבא. ופגעתי.
לשמחתי פגעתי למלאך השחור ישר בליבו. יש, הרגתי אותו! כך לפחות חשבתי. הוא עשה סימנים של מת, עזב את ידו של אבא, הושיט אותה אל ליבו ונפל. "אני מת," אמר ועצם את עיניו. אבא הסתובב אלי, והביט בי בכעס "אמרתי לך לא לכוון על בני אדם!"
"אבל אבא, זה מלאך שחור. הוא מסוכן מאוד." אבא לקח מידיי את הרובה " אני מחרים לך אותו עד הודעה חדשה!" באותו רגע המלאך התרומם "אבא תירה בו הוא עוד חי." אבא הסתובב אל המלאך ועזר לו לקום. " אני מצטער מאוד. הוא רק ילד. היכנס בבקשה."
המלאך נכנס, וכשהוא נכנס ראיתי שהכנפיים שלו הן שולי מעיל גדול שחור ובלוי. החרב שלו היא מקל הליכה ישן וארוך. התחבאתי מאחורי אבא. " אני מצטער." גמגמתי בשקט." חשבתי שאתה מלאך שחור ורע."
המלאך השחור שלי חייך אליי, שיניו לבנות" לא, אני השכן של ריטה, המשרתת שלכם. היא לא יכלה להגיע הבוקר, ולכן שלחה אליכם באמצעותי את החלות המתוקות שלכם."
המלאך, לא ידעתי איך לקרוא לו. לכן המשכתי לקרוא לו המלאך. פתח את הסל שהיה מונח על הרצפה, לשם הושלך כשיריתי בו. ריח החלות המתוקות בקינמון האיר את הבית. לפתע לא היה חשוך יותר. חטפתי לחמנייה שהוכנה תמיד עבורי ורצתי לחדרי. מאחורי גררתי צל של ריח חלומי, שניסה להשיג אותי, מצליח לעבור איתי את מפתן הדלת. הריח מילא את החדר החשוך. התערבב באור המסתנן לחדר מבעד לעננים. רצתי וסגרתי שוב את הווילון, נותן לקרניים לחדור דרך השבילים הנסתרים. להאיר רק דרכים בהן ארצה ללכת. נותן לקרניים להרים את הריח אל המלאכים שלי. הם הריחו את הקינמון והתעוררו לחיים. לא עוד חיוורים, לא עוד קרים, קפואים וללא תנועה. נוצות נוצצות, לבנות, מבריקות, מנפנפות בשמחה. התפתלו ורקדו באושר מעליי, יורדים ומרפרפים על פניי. דוהרים על שבילי האור בכנפיהם החזקות, החיות. לוקחים אותי איתם אל יער בו רוקדים מלאכים בכל הצבעים. מריחים פרחים מרובי גוונים. השמש צובעת את הריח העולה מהם אליה, שגם היא תהינה מן הריקוד, מהריח, מהמלאכים שלי, ממני. חזרנו לחדר ושם המשכנו לרקוד. רקדתי איתם עוד שעות ארוכות. מחזיק את הלחמנייה ביד, מועך אותה כל פעם שהריח נמוג. גורם לו לעלות שוב. כאילו זהו המפתח לחיים. שמחתי איתם כאילו אני מלאך. שימחה של מלאכים לדעתי היא גדולה משמחה של אנשים.
כשאמא קראה לארוחת הבוקר כבר לא היה לי כוח לעלות במדרגות. שלחתי לשם את אחד המלאכים שלי שיסביר מה קרה באותו בוקר.
כל הזכויות שמורות למזור עמיר
