רפי פסע בחדר הלוך ושוב. אחז ראשו בכפותיו כמו אמר לרכז במוחו את כל המחשבות אשר הציפו אותו.
"אתה בטוח?"
"כן, אני בטוח. וכדאי שגם אתה תהיה בטוח, על מנת שתוציא אותה משיגרת המחשבות היומיות שלך. יש לך כעת את האדומה, בעזרתה תוכל לשכוח את אפרת".
"אלי, אלי! אל תיסחף בעניין האדומה. טוב לי איתה במין, אך היא לא תהיה הגורם שבעזרתו אשכח את אפרת. יש לי שאלה, האם צביקה הומוסקסואל?"
"מדוע אתה שואל?"
"זה מעניין אותי..."
"אתה רוצה לדעת כדי לספר לאפרת?"
"אני רוצה לדעת כדי לספק את סקרנותי".
"טוב, אם כך הדבר, חיובי. הוא הומוסקסואל. טיפוס שמסתובב במקומות ציבוריים. מוכר בקהילה של ה'עליזים'".
"מה אתה חושב, אלי. אפרת יודעת? היא לא לקוחת סיכון?"
"אני לא יודע. לא חושב... תראה, אני מאמין שהוא מקיים מין בטוח. הוא אדם מחושב. לא נראה לי שהוא יסתכן. בוודאי לא במעמדו".
רפי טרוד היה ממה ששמעו אוזניו. הוא התהלך שוב ושוב מהורהר.
"על מה אתה חושב?"
"אני... לא יודע איך לשאול זאת בדיוק, אבל... מה איתך?" הצליח לפלוט הוא את אשר העיק על ליבו.
"מה איתי...?"
"זאת אומרת... מה הניסיון שלך עם גברים?"
"אני לא מוותר על נשים. על גברים אני לפעמים הוזה. פעם, בצבא, התנסיתי עם חייל מהבסיס שלי. אחרי המקרה הזה - רק הזיות. עד למגע איתך. אני חושב שאתה ואני שוחים באותו זרם, רפי".
רפי התיישב לידו ואמר:
"אל תקניט. אני לא שואל מתוך החשש שאתה הומוסקסואל ואינני מתחרט על ההתנסות שלנו".
"לא התכוונתי להקניט. גם אני שמח על מה שעברנו יחד".
"אני מקווה שלא נפגעת, אלי".
"לא. ואני שמח שלא איבדתי חבר. הי, בא לך לספר לי מה היה עם האדומה?"
רפי סיפר לו פרטים אינטימיים ממרפסת הפנטהאוז.
"אתה חתיכת שובב..." חייך אלי.
רפי התקרב אליו. הביט בו ממושכות ואמר:
"אני רוצה להתנשק איתך".
אלי קרב שפתיו ולחש:
"חופשי".
אחרי לכתו של אלי, נזרק רפי אל המיטה. עייפותו לא הניחה לו להרהר באפרת. או בחתונה שלה. גם לא בחתן שלה, צביקה, יפה התואר, המבוגר, המנוסה והעשיר. אפילו באדומה בעלת העגיל הבודד הוא לא הרהר. הוא צלל אל חלומות אחרים, מהולים בטעם שפתיו של אלי.
חוקם מילא את החדר. רפי ניסה להרגיע:
"זה קרה".
את הימים האחרונים של חופשת הקיץ שלו, בילה רפי בחוף הים. 'אני חייב להגיע לחתונה שזוף ויפה. בעצם, מדוע? אולי כדי להראות לאפרת מה היא מפסידה? ואולי, לקראת ענידת הטבעת על אצבעה אבליט את עצמות הלחיים והיא תרוץ אלי, תאחז בכף ידי וביחד נברח? יכול להיות תסריט מעניין...'
עד ערב החתונה השתעשע רפי במחשבה זו.
אל השמחה הוא הגיע בלוויית האדומה. גם על כתפיו של אלי נשענה אשת חמודות. רפי כיוון ישיבתו כשפניו אל כיסא הכלה המהודר. הוא המשיך להתאמן בהבלטת הלחיים. אלי התנדב לגשת לבר המשקאות. רפי העדיף בירה:
"אליה התרגלתי. פחות או יותר", אמר אחרי לגימה ארוכה.
בתום הבקבוק הראשון, עירטל בדמיונו את גופה של האדומה. בחשיפת תאווה פרש זרועו סביב כתפיה. היא תמהה למעשיו ואמרה:
"אתה לא צריך להפגין אי אכפתיות. אני יודעת שהיה לך רומן עם אפרת".
רפי הביט בה. גם אל אלי שלח מבט חוקר.
"לא, אל תשלח אליו מבט זועם... אפרת ואני ידידות. ראיתי את תמונתך אצלה ומאז אני הוזה על גופך. משום מה, גואה בי התחושה, שאתה עדיין אוהב אותה, אך מוטב לך שתתרגל לאובדן".
הוא משך זרועו מכתפה. קם מכיסאו ועשה צעדים חפוזים אל עבר היציאה בהותירו אחריו שובלים של זעם, על שהאדומה עשתה בו שימוש להזיותיה. 'בעצם למה לי להיפגע? גם איי ניצלתי את גופה לתאוותי'.
רפי שב לשולחן ובידו כוס משקה, שאת השם המהול שבתוכה לא ידע אפילו לבטא.
"רפי, שתית בירה, אל תערבב, אין לי כוונה לגרור אותך הביתה בעוד חמש דקות", אמר אלי בתחינה.
כפותיו הגדולות של רפי כיסו את מלוא פניו. הרחיק את הכוס למרכז השולחן ונטל בקבוק שני של בירה. הוא לחש לאדומה:
"אכן קיים עדיין בליבי איזה חדר קטן, שניחוח הרומן שלי עם אפרת שוהה בו, אך אין הדבר מונע ממני ליהנות..."
"ואני רוצה להתעלס איתך!" קטעה אותו האדומה.
היא חייכה. למרות שמלתה האדומה, לא הסמיקה.
הוא הבין שגופו 'מסודר' ללילה הזה. הוא ידע, שמצא לו גוף לאונן בו את תשוקותיו לאפרת. הוא הביט בה ממושכות והזה תנוחות...
ההכרזה על היכנסם של הזוג המאושר, השיבה אותו אל המר שבאמת שלו.
עצמות לחייו פעלו בעוצמה. ללא לאות.
אפרת, יפה כתמיד, פסעה בגאווה אל מרכז קיומו. הוא היה המום מן התעוזה שלה, שהנה, אך בהיכנסה, נפנתה אליו ואמרה:
"צביקה סיפר לי שהכרתם. אני שמחה. אני שמחה שבאת".
עצמותיו נמסו.
אפרת שלחה עיניים קורצות לעבר ידידתה האדומה ושבה בחיוך אל צביקה.
טקס החופה תם.
אפרת לא רצה אל רפי ולא ברחה איתו אל חיק הזיותיו.
הוא הבחין בעיניה המחפשות אותו ובשל כך הפציר באדומה לרקוד איתו.
בסלוו' הראשון ניגש צביקה ונטל אותה מזרועותיו של רפי.
אפרת הביטה בו בהמתנה.
רפי לא התמהמה והיא שקעה אל זרועותיו המתגעגעות לגופה. הוא הלהיט אל אוזנה:
"אני יכול לאנוס אותך כאן ועכשיו!"
"ואני יכולה להיענות לך באותה תשוקה!"
"אני בלי תחתונים..."
צחוקה פרץ ושילהב אותו. הוא הפעיל את 'קסם הלחיים' ושאל:
"מה... מה את אוהבת בו שאין בי?""
"אצלו אני אוהבת חלקים מסויימים ואצלך את האחרים, שאין אצלו. אילו יכולתי להינשא לשניכם... שניכם משלימים עבורי את מה שאני אוהבת אצל גבר. אתה עם עצמות הלחיים, השובבות והסקס והוא עם הביטחון הכלכלי והפאר".
רפי הקפיא את תנועת הריקוד. אסף את ידיו מגופה ואמר:
"כנראה שהגורל לטובתך".
"למה אתה מתכוון?"
הוא איחל לה אושר עם בעלה ושב אל כיסאו.
שב אל הבירה.
האדומה הצטרפה אל הרהוריו.
הוא לגם ארוכות מן המשקה. עיניו נצמדו אל חזה ולחש בתחינה:
"בואי נצא מכאן!"
הם נפרדו מאלי ומבת זוגו ופסעו אחר תשוקתם אל ביתו של רפי.
במיטה פעילותו היתה איטית.
הבירה השתלטה על חושיו וגופו התנהל בכבדות על גופה.
היא הצליחה להיחלץ מאי תפקודו, התיישבה בקצה מיטה ושאלה:
"מדוע אתה נוקם בגופי את זעמך על אפרת?"
הוא לא השיב.
גם מבטה הפגוע לא גרם לו להתרכך.
היא התלבשה באוספה פגיעתה ויצאה משם בכעס.
הוא נאסף אל מחשבות על אפרת.
צלצול הטלפון השיבו מההזיה על אפרת אל הזיית המשקה.
אלי התעניין לשלומו. רפי השיב בתשובות של 'כן' ו'לא'.
"היא איתך?"
"לא".
"אפשר לבוא אליך?"
"תביא איתך בירה".
בטרם הספיק רפי לשוב אל זיכרונותיו, הופיעו בדלת אלי ובת זוגו. הוא הביט בהם תוהה וניגש למטבח.
אלי הלך בעקבותיו ןהתנצל:
"היא לא גרה בעיר. הבטחתי לה שתוכל לישון אצלי".
"זה בסדר. גש אליה, אני כבר בא. תענה לטלפון!"
"בשבילך, רפי".
האדומה הביעה צער:
"חשבתי על הרגשתך, רפי. מצטערת שלא יכולתי להבין אותך באותו רגע כואב".
"איפה את?"
"קרובה..."
"בואי, בבקשה".
היא ניצבה בדלת. התיישבה וחיוך על פניה. הוא ישב צמוד אליה והתנצל על התנהגותו. נשק לה בלהט לעיניהם של אלי והאישה שאיתו.
"אנחנו נלך", אמר אלי.
"מה פתאום? אתם נשארים כאן! כולכם נשארים כאן! תישנו אצלי. יש מספיק מקום! במיטה שלי".
לא היה לו צורך להסביר את כוונתו ומיד הצטופפו הארבעה במיטה הלוהטת.
ידיים הלכו לאיבוד בין האיברים. היו רגעים בהם רפי חש את ידיו של אלי על גופו והשיב לו במגע של כפותיים. הוא הכריז:
"הלילה ניתן דרור לכל התשוקות! לכל האפשרויות!"
אש החלש שורפת מחשבותיו.
אפרת וצביקה החלו לנוע עירומים בדמיונו.
הוא כיבה את המראה בשדיה של האדומה, אשר נאנקה:
"זוהי האהבה הפרועה ביותר שחוויתי!"
רפי השיב:
"זה אני. הלילה החלטתי להשיל מלבושי מעל הזיותי ולאמץ אל גופי כל יד אשר חושקת בו!"
האישה שעם אלי החליקה ידה אל ישבנו.
אלי נתפס מפלס ידיו אל ירכיה של האדומה ושפתיו פגשו בעינו של רפי.
מתח גואה הציף את מבטי שני הגברים.
אלי הרכין ידיו משדי האדומה ורפי חיפש מפלט לאצבעותיו המגורות.
הנשים הביטו זו בזו בתמיהה.
הגברים, כמו התעלמו מנוכחותן, המשיכו בחידוד תשוקתם האחד אל השני.
האישה שעם אלי אמרה לאדומה:
"אני מרגישה שאיזה רחש מתקתק מתגרה בדממה".
האדומה המשיכה להביט פעורת השתוממות. חברתה לתשוקה שבה להפריע לזו ההשתוממות באומרה:
"זה יפה!"
שני הגברים משכו נשיקתם ארוכות.
אחר כך התבוללו גופם של כולם בכולם.
עם בוקר נאספו אחד אחר אחת אל המקלחת.
אלי ליווה את האישה שאיתו והאדומה נפנתה אל חייה.
רפי החליף מצעים.
נשכב לו ערום, בתנוחה עוברית, כמו חובק את זיכרונות 'ליל כל התשוקות'.
אפילו אפרת לא עלתה בחלומו.
הלאות והכבדות השתלטו עליו ורק לקראת צהרים נפרד מתנוחת תרדמתו.
בערבים הבאים נפגשו רפי ואלי, כאשר האדומה לא היתה מגיעה לרגע של 'חפוז'. את אפרת הוא לא הצליח למחוק מלוח אהבתו. יופייה היה עוטה עליו בכל פעם שהאדומה התקשרה והודיעה שהיא באה.
בעבודה אפרת כבר לא הטרידה אותו.
שם, עשה חייל.
ובעודו עוסק בחישוב החיסכון שבעלות, התקשר אליו אלי ושאל:
"אתה יכול לצאת עכשיו?"
"זה דחוף?" התעניין הוא.
"בהול!" השיב אלי.
הם קבעו לאכול צהרים במסעדה שלחוף הים.
אלי ישב שם מכונס בתוך הרהוריו. רפי נבהל:
"מה קרה, אלי?"
"בוא נזמין קודם".
"לא, אתה נראה גרוע! מה קרה?"
"אני בסדר, באמת... בוא נאכל".
רפי הזמין סלט ירקות, חומוס, צ'יפס וסטייק פילה.
"בשבילי אותו הדבר", אמר אלי למלצר.
הוא הביט סביבו, כמו נמנע מלהביט לרפי בעיניים.
רפי עקב אחר התנהגותו, אך הבטיח להבליג עד סיום הארוחה. הוא לגם מן הבירה ובאצבעות תאוותניות טבל הצ'יפס בחומוס. אלי, שחש כי שתיקתו מוגזמת, אמר:
"הפילה עשוי טוב".
"נכון, אך משהו בעיניך אומר לי כי אתה סובל. זה הורג אותי! אולי תספר כבר מה קרה?"
אלי ניגב פיו במפית נייר. לגם לגימה ארוכה מן הבירה, כמו אמר לברוח מצלילות הדעת, בעת יאמר לרפי את אשר עם ליבו.
רפי הצית לעצמו סיגריה. גם לאלי הגיש אחת שהעלתה כבר עשן. אלי שאף מלוא יכולתו ואמר:
"היא התקשרה אלי".
"מי זאת היא?"
"אפרת".
"אפרת??? מנין לה מספר הטלפון שלך?"
"מצביקה..."
"מה היא רצתה? היא ביקשה להודיע לי לפגוש בה מבלי שבעלה ידע?"
אלי חיפש מסתור לעיניו ולחש:
"גרוע מזה!"
"מה כבר יכול להיות כל כך גרוע...?"
"האדומה שלך התקשרה אליה וסיפרה לה על הלילה ההוא, בו היינו ארבעתנו יחד..."
"מה רע בלילה ההוא... אינני מבין", תמה רפי.
"אפרת שאלה אותי, אם זה נכון שאנחנו, אתה ואני, התנשקנו".
"מה השבת לה?"
"הכחשתי. אמרתי שהכול פרי דמיונה של האדומה. תראה, רפי, אני לא הייתי חבר שלה ואני לא חייב לה הסברים. פשוט דאגתי לך". רפי חייך. הוא נטל עוד צ'יפס אחד, סובב אותו בין אצבעותיו ואמר:
"תקשיב לי, בחור יקר. הקשר שלי עם אפרת היה קשר גדוש באהבה. לפחות מצידי. אהבתי אותה מאוד. אולי אני עדיין אוהב אותה, אך היא רצתה כסף ופאר. לא שעני אנוכי, יש לי דירה בלי משכנתא, מכונית, עבודה המפרנסת אותי בכבוד - אך היא חפישה זוהר. היא מצאה את הזוהר אצל צביקה. הבעיה שלי בעצם... היא אתה".
"אני???" תמה אלי.
אתמול, כאשר התנשקנו, חשתי שאני עושה זאת מתוך משהו עמוק שאני חש אליך. כלפיך. אני חושב שזה הדדי. ראיתי בעיניך את היופי שהופגן מתוכי. לא אפרת ולא האדומה יקחו ממני את הדבר היפה הזה!"
"אני שמח שאתה חש כך כלפי. זה אכן הדדי, אך אין לי כוונה להיסחף עמוק לתוך העניין. אני לא מוותר על נשים..."
"רגע, רגע! לא ביקשתי ממך להתחתן איתי! אתה צודק, אסור לנו להיסחף, אך גם אסור לנו לתת לאחרים להרוס לנו את מה שבנינו".
"לא אתה הוא הבעיה של אפרת. הבעיה שלה הוא צביקה. היא ביקשה לדעת אם הוא נפגש עם גברים, כי הוא לא מקיים איתה יחסים, בקצב שהיא היתה מורגלת אליו קודם, איתך... אמרתי לה, שאינני יודע מאום על צביקה שלה"?
"אלי, אתה לא חושב שכדאי לספר את האמת על צביקה. גם לא בעידן האידס?"
"אני לא יכול, אתה מסוגל?"
"כן... היא חשובה לי. למה להניח לה לסכן את חייה?"
אלי הציץ בשעונו.
"אתה ממהר... תבוא אלי בערב. יש לי כרטיסים למופע של ריקי גל".
"מצוין", זרק אלי תוך התנעת המכונית ובחריקה נעלם ממחשבותיו של רפי.
הוא התמקד באפרת.
בגורלה.
לפתע הוא לקח על אחריותו את גורלה.
את חייה...
הוא קרא למלצר השזוף ושלף את ארנקו.
"יש כאן כסף, מתחת לצלחת", אמר המלצר.
רפי חייך אליו תוך פסיעתו למכונית וקרא:
"תשאיר את העודף".
"זה הרבה..." צעק אחריו המלצר ורץ לכיוון המכונית. "סליחה, זה הרבה כסף, אני לא יודע אם חברך התכוון להשאיר לי את כל העודף..."
"אבל הוא השאיר", התעקש רפי וקרץ לעברו בחיוך.
תוך כדי נסיעה, בהביטו במראה, הבחין במלצר והוא עדיין עומד ובוהה במכונית המתרחקת ובכסף שבידו. 'בר מזל, היום זה היום שלו', ציחקק רפי בקול.
בבית, אפרת המשיכה להעסיק את ריכוזו.
הוא ניגש למקרר וקטף אשכול ענבים.
החזיר אותו ונטל אפרסק.
שטף אותו, ניגב אותו, הביט בו והחזירו למקרר.
הוא לקח את עמוס עוז לידיו. אחר כך נטש אותו לטובת הטלוויזיה.
' בירה, בירה, בירה... זה רעיון' חשב ופתח בקבוק צונן.
כשהוא לוגם לגימות קטנות, פשט בגדיו ובתחתוניו ניגש לענות לצלצול הטלפון.
מעבר לקו היה זה אלי אשר הודיע:
"יש לי ישיבה דחופה. לא אוכל להגיע למופע של ריקי גל. מצטער, אל תכעס!"
"זה בסדר, תתקשר כשתסיים את הישיבה".
אלי הבטיח להתקשר בלילה. רפי שב אל הבירה והחל שואל עצמו: 'איך אלך למופע לבד? אנסה להחליף את הכרטיסים למועד אחר'.
הוא עטה גופו בגופיה ובמכנסיים קצרים. בדרך עבר ליד המסעדה. המלצר נופף לו לשלום. רפי התבדח: 'חברים, אה? רגע, הכרטיסים, אולי הוא ירצה אותם. הרי הוא קיבל היום תשר ןהכרטיסים יהיו לו לקינוח'.
הוא התקרב אל המסעדה, עצר ריכבו וחיכה. המלצר ניגש אליו ושאל:
"שכחת משהו?"
רפי סיפר לו על הכרטיסים.
"היא לא עושה לי כלום... אני מצטער. בכל אופן, תודה".
"ניסיתי", פלט רפי בחיוך.
"לא בשבילי", ניסה המלצר להתנצל שוב.
בדרכו לקופת המשרד, חלף רפי ליד הבוטיק של אפרת. הדלת היתה סגורה. הוא הציץ בשעונו וחשב: 'החנות צריכה להיות פתוחה, מעניין איפה היא?"
הוא עצר נסיעתו וניסה לעקוב אחר תנועות מעבר לדלת הזכוכית.
"אתה מחפש אותי?"
רפי חיפש את כיוון הקול. מעל לפתח הגג, במכונית הספורט שלו, הביטה בו דמות עצובה.
"אפרת... אני לא מאמין! מה קרה לך?"
דמעות מצולקות זלגו מעיניה.
יופייה היה דהוי.
מישהו כיבה את הזוהר, אשר עפף אותה בהיותה שלו.
היא שאלה:
"יש לך זמן בשבילי?"
"כן, בוודאי!. את כל הזמן שבעולם! בואי, היכנסי לרכב".
בביתו היא התייפחה. רפי לא ידע איך להרגיעה.
"קפה, תכין לי קפה, בבקשה. שחור. חזק!"
הוא מזג לה קפה כבקשתה ושאל:
"אפרת, את מפחידה אותי! מה קרה?"
"אתה יודע, אחרי שאמי מתה מסרטן הדם, תמיד עלו בי המחשבות שגם איני אמות מאותה מחלה. לכן, כל כך רציתי להתחתן עם צביקה. גבר עשיר, מנוסה... בעיקר עשיר. רציתי לחיות את השנים שנותרו כמו מלכה. שלא אצטרך לדאוג בגלל תשלום חשבון חשמל או טלפון... פשוט לחיות טוב! אתה מבין, אחרי הכול, הרגשתי שמגיע לי פיצוי על מה שעברתי אחרי מות אמי. לרגע שמחתי... הכרתי את צביקה והוא הציע לי נישואין. אמרתי בליבי: התפילה שלי התקבלה, אלוהים שמע אותי".
רפי, אשר ישב כל אותה העת כפוף למילותיה, שאל:
"ובכל זאת, מה השתבש?"
אפרת השפילה מבטה והרעידה את עולמו באומרה:
"צביקה נושא את נגיף האידס".
רפי קפץ ממקומו. נבעת ומכווץ גוף.
"אל תדאג. אני נבדקתי פעמיים. ממש כעת חזרתי מבית-החולים..."
היא חיפשה בתיקה ושלפה מסמך המאשר כי היא איננה נשאית.
"אתה רואה? אמנם שכבתי איתך אחרי ששכבתי עם צביקה ואם אני לא נדבקתי, זה אומר שגם אתה לא, אבל..."
"מה אבל...?"
"שמעתי שיש לך חבר, שמכיר גם את צביקה. אני יודעת שהתנשקתם..."
"אבל החבר הזה לא שכב עם צביקה!"
"אני לא יודעת, גם אתה לא... כדאי שתיבדק!"
"אעשה זאת, למרות שאני שקט. מה עם צביקה, איך הוא קיבל זאת?"
"קשה. קשה מאוד. תראה, הוא מאשים רק את עצמו בהידבקות. אך בכל זאת, הוא טוען שלא המוות מדאיג אותו, כמו הסיבה למוות. הוא מוטרד מאוד!"
"אני יכול לעזור במשהו? לדבר איתו? לעודד...?"
"תודה, רפי. בשלב זה הוא לא רוצה לערב חברים. אני מקווה שמותר לי לכלול ברשימת החברים, שהרי מציע אתה עזרה".
הוא התקרב אליה ואמר:
"גם אם זה לא מתוך חברות, כי בסך הכול לא היינו חברים צביקה ואני, אני חושב שזה הדבר האנושי לעשותו...?"
"אתה צודק, רפי. תודה שהקשבת לי. אני חייבת לזוז. יש לי בקשה אליך, תיבדק, ליתר ביטחון!".
הוא אחז בידיה והבטיח:
"אעשה זאת. תעדכני אותי לגבי צביקה".
היא פסעה לעברו והניחה ראשה על כתפו.
"למה הייתי צריכה את כל זה?"
"אין לבכות על... זוהי מחלה איומה. תצטרכי להבין אותו ולתמוך בו עד לרגעיו האחרונים".
"אני יודעת במה הדבר כרוך. החלטתי כבר. לא אעזוב אותו!"
אחרי שהסיע אותה לבוטיק, שב לביתו וצלל אל הפחד.
מחשבות מטורפות על הידבקות הציפו אותו.
פניו לבשו חיוורון.
הוא הצית סיגריה.
אחר כך מעך אותה במאפירה והצית אחרת.
מבטיו הסתלסלו בטבעות העשן.
'לא יתכן, לא נדבקתי. הרי פעם אחת שכבתי עם אפרת אחרי שהכירה את צביקה. והמגע שלי עם אלי היה חיצוני בלבד. ןמנשיקה ארוכה... לא! אני לא נושא את הנגיף! ואולי כן? ואולי האדומה...? ואולי בכל זאת אפרת, הרי הנגיף לא מתגלה מייד. מחר אלך להיבדק!'
הוא קם מן הכורסה והתפלש באמבטיה. המים הקרים ציננו מעט מן המחשבות המטריפות. אחר כך הוא צלל לשינה עמוקה.
נקישות חזקות בדלת העירו את רפי.
"רק רגע... רק רגע...!" קרא תוך שהוא מדדה אל הדלת ומתעטף במגבת.
"אלי! הרי יש לך ישיבה?!"
"ביטלו אותה. ממש ברגע האחרון, כך שנוכל לראות את ריקי גל, אם לא החזרת..."
רפי סימן לו בידו לשבת. פניו לבשו פחדים של קודם.
"אפרת היתה כאן היום".
"נו, ומה זה קשור לריקי גל?"
"זה לא קשור לריקי גל, אך זה קשור לצביקה".
"הם נפרדו?" התעניין אלי בתמיהה.
"לא, אבל הם ייפרדו. ולא מפאת גירושים".
"אני לא מבין!"
"מה תשתה?"
"אני אקח לי בירה, נו... ספר!"
"תביא לי גם אחת", השיב רפי והצית סיגריה.
"נו, רפי. אפרת וצביקה... מה קורה שם?"
רפי נאנח. הוא שאף את העשן עמוק אל גרונו:
"אלי, אני ממש מבקש ממך שתספר לי בכנות, קיימת מגע מיני עם צביקה?"
אלי השתומם מעצם ומעוצמת השאלה הישירה והשיב בטון פגוע:
"נדמה לי שסיפרתי לך איך היכרתי אותו!"
"אני מאמין לך. ובכל זאת שאלתי. ויש לי סיבה לשאול".
"רפי, רפי, ספר כבר מה קורה!"
"צביקה מאושפז בבית חולים. חולה. חולה מאוד. אידס".
"אפרת נדבקה?"
"לא. היא נבדקה פעמיים. היום היא קיבלה תשובה שהיא נקייה מזה. ראיתי את התשובה. היא התעקשה שגם אני אלך להיבדק. אני רוצה... ומתבייש. מתבייש ופוחד מן התוצאות".
"על מה אתה מדבר? אם היא לא נדבקה..."
"ומה עם האדומה? ו... ו..."
"אתה מתכוון לשאול שוב מה איתי. אני מבין. זה בסדר. מחר אלך איתך להיבדק!"
"אלי, אתה מבין אותי? אתה לא כועס?"
"תירגע, רפי. אתה לא נושא את הנגיף. ועכשיו קום, תתקלח, תתלבש ובוא נלך לראות את ריקי גל".
אחרי המופע רפי נשען על כל המחשבות שלו בעניין של צביקה.
נשען על הפחדים.
על החרדות.
על השאלות נטולות הפתרון, שמא ואולי ואם כן.
את הלילה, עד לפגישה עם אלי בכניסה לבית החולים עבר בעירנות מוחלטת.
"אלי, אני פוחד. אני פוחד, אלי!"
"אין לך ממה..."
רפי קטע דיבורו בהתפרצותו:
"מה זה אין לי ממה? יש לי ממה! לחכות שבוע שלם לתוצאות...?"
"רפי, אני בטוח שאתה מטריד את עצמך לשוא".
"אתה חושב כך?"
"אלי... מה אתה עושה כאן?"
"שלום, רוני! רפי, תכיר את רוני. בן הדודה של אישתי ז"ל".
תוך לחיצת ידיים שאל רוני:
"ובכל זאת, מה אתם עושים כאן?"
"רוני, אנחנו חברים טובים ויש לנו ידידה משותפת. אה... שנינו שכבנו איתה. כל אחד בנפרד כמובן. לא בדיוק שמרנו על כללי זהירות והיום, בעידן האידס, חשבנו, אולי ניבדק. רק בשביל השקט שלנו. אני בטוח שהכול בסדר, אבל רפי מודאג מאוד".
"אל תדאגו, אטפל בזה. שלושה ימים ותהיינה תוצאות. בואו אחרי, אני אקח את הדגימה".
בשלושת הימים האלה רפי "התחלה" ולא הלך לעבודה. 'ממילא אני לא מרוכז', חשב.
את הלילות העביר בצפייה ארוכה בזריחה ובעיניים מלאות שאלות מטרידות חיכה גם לשקיעתה של שמש אל אותו בוקר בו יפגשו הוא ואלי עם רוני. דר' זילברמן.
רוני היה ישוב על כיסאו.
הוא אחז בידיו שני דפים, אשר הכילו תשובות, אם לחיים או למוות.
הוא העבירם מיד ליד ושתק.
רפי הביט באלי.
אלי הביט ברפי ברוני וברפי.
"תשתו קפה?"
"לא, תודה", השיבו השניים כאחד והחרישו.
גם רוני החריש. הוא המשיך להעביר את הדפים מיד ליד.
אחר כך קם מכיסאו.
הביט בשניים.
פסע אל החלון,
הסתובב לעברם ושאל:
"בשביל מה באתם לכאן? אתם לא רוצים לדעת איזה גורל נכתב לכם בדפים שבידי?"
רפי הזדקף על הכיסא.
אלי היישיר מבט אל רוני ואמר:
"אנחנו מקשיבים..."
"טוב... אז הנה. אתה אלי... רגע, אתחיל עם רפי. אתה... ניצלת הפעם!"
רפי ניסה להסתיר שמחתו, אך לא התאפק וקפץ ממקומו בשאגת שמחה. כאשר קלט, שאלי עדיין לא לא קיבל את תשובתו, התיישב והתנצל:
"סליחה. אני ממש מצטער!"
"זה בסדר, רפי. ואתה אלי, יכול להצטרף לשמחתו!"
אלי קרב את פניו אל רוני ושאל:
"אז למה מתחת אותנו???"
"כדי שתבינו... לאידס אין תרופה. עדיין. וכאשר תעשו שוב סקס, כל אחד בנפרד כמובן, תיזכרו במתח שעברתם כאן היום והקונדום יעמוד בראש מעיינכם ולא... משהו אחר!"
"תודה, רוני. אנו לא נשכח את הטובה הזאת", אמר אלי ולחץ את ידו בחמימות.
"לכו! לכו תעשו חיים, אבל... ראו, הוזהרתם!"
"אל תדאג, הרי לא נרצה לעבור שוב את החוויה הזו", חייך אלי.
"ובטח לא נגיע אליך, כי הדקות האלה, בהן הכנסת אותנו למתח, גרועות מציפייה של שבוע!" הוסיף רפי בצחוקו המשתובב.
"ודבר נוסף! יש מה שנקרא: "ימים בטוחים". בעוד 45 יום תבואו לבדיקה נוספת, כדי להיות בטוחים".
רוני צחק. הם הצטרפו לצחוקו.
גם במעלית הם לא פסוק לצחוק.
"אתה לא הולך לעבודה היום", קבע רפי.
"מדוע?"
"אני חייב לך התנצלות. ותודה גדולה. אז בוא ניקח בגדי-ים. נרד לחוף. נאכל צהרים במסעדה שעל החוף..."
"די, די, די! אתה לא צריך לנסות לשכנע אותי יותר, אני בא!"
המלצר השזוף לא היה שם.
"חבל, היינו זוכים ליחס טוב אחרי התשר שהשארת לו", חייך רפי.
"היחס כאן תמיד טוב. גם האוכל", אמר אלי.
עם סיום הארוחה שאל רפי:
"מה יש לך לעשות? בוא, נתקלח אצלי ובערב נצא לבלות".
"אני חושב שמגיע לנו", אישר אלי.
"בוודאי, תראה איזה יום יפה! השמש מחייכת. השמיים נקיים מעננים. הכול חי פתאום! הכול תוסס! החיים... החיים... כמה חשובים הם!"
"מה התחלת לשורר פתאום? צא מן המכונית. אני מתקלח ראשון!" פסק אלי.
"בסדר, בסדר, אתה ראשון! אני אשתה לי בירה אחת עד שיגיע תורי".
"אתה לא מודיע לאפרת?"
"לא עכשיו. אני רוצה להישאר בשמחתי. כואב לי על אפרת, ולא פחות על צביקה. אך זה לא הזמן לשתף אותה בשמחתי".
"צודק, קשה מאוד לספר למישהי שבעלה עומד למות, עד כמה אתה הולך לחיות", הרצין אלי באמירתו.
"משפט יפה, 'עד כמה אתה הולך לחיות'".
"אני אמרתי אותו?" שאל אלי.
"אתה הברקת אותו!"
"באמת יפה. והוא מעניק לי את הזכות לנוח".
השניים נכנסו לחדר השינה. כמון באופן הכי טבעי נכנסו יחד למיטה.
"אתה יודע, אלי, כל כך רציתי לחבק אותך כאשר רוני נתן לנו את התשובה".
"אתה לא פוחד יותר?" צחק אלי.
"אל תעקוץ. ממש פחדתי! כפי שנאמר, זה היה באמת פחד מוות!"
"אתה צודק, רפי. גם אני פחדתי, אך הייתי חייב להיראות רגוע, כי אתה היית פקעת..."
"מגעיל אחד! עבדת עלי!" השיב רפי והחל חובט באלי בכר.
משחק המכות המדומה הפך למגע אמיתי. רוטט.
כשידיהם בידיהם נרדמו הם עד רדת הערב.
ובנחיתת הערב, נחת גם צלצול הטלפון:
"רפי, צביקה... מחלתו הגיעה לשיאה. ימיו ספורים!" בכתה אפרת.
"היכן את?" שאל ברעד.
"לא, אל תבוא עכשיו. מחר אהיה איתך בקשר", אמרה וניתקה.
"מה קרה, רפי?"
"זה צביקה, ימיו ספורים!"
אלי פרץ בבכי. רפי אימצו אל חיקו. ניסה להרגיע:
"זה בסדר, תבכה..."
הטלפון טירטר שוב.
"רפי, אני לא יכולה יותר! לא יכולה! אני פוחדת!"
"אפרת, אימרי לי היכן את נמצאת..."
"אני בבית. הרופא אמר לי ללכת. צביקה בלי הכרה. המחלה מתפשטת בקצב רצחני!"
"אני בא אלייך. כלומר, אלי ואני, זה בסדר?"
"כן, תבואו, בבקשה!"
הם התלבשו במהירות ויצאו מן הבית.
"מסכנה... רפי, תיסע לאט יותר!"
"עזוב, אלי. נגיע אליה מהר. היא שבורה! אתה יודע מה זה לאבד אדם אהוב?"
"כן, אני יודע... תיזה...ר!
רסיסי זגוגיות המכונית של היו פזורים לכל עבר.
כיתמי דם בהקו על הכביש השחור.
עמוד החשמל קד למדרכה .
גניחות כאב נשמעו לסירוגין בשני קולות.
אלי מילמל הברות מגומגמות שנתחברו לשאלה:
"מה עם רפי?"
הרופא אשר טיפל בו, השיב:
"הוא בניתוח. אתה נפצעת קל. ביחס אליו".
"מ... מ... מצב..." ניסה אלי ללחוש.
"אתה מתכוון, מה מצבו?"
אלי הינהן בעיניו.
"אתה יכול לדבר רגיל. אתה רק בהלם, זה יעבור לך. ולגבי חברך, רסיסים רבים חדרו לגופו. לעיניו. מנסים כעת להציל את ראייתו, אבל אין סכנה לחייו. וכעת חייבים לגבס אותך, יש לך כמה שברים קטנים".
"אפרת... טלפון... רחוב...", התעקש אלי עד שהצליח למסור לרופא את כתובתה של אפרת.
אפרת הגיעה לבית החולים.
הרופא ביקש ממנה להתלוות אליו למשרדו.
לאחר שהתעניין מה הקשר שלה לשניים, אמר:
"רפי במצב קשה. כרגע מנסים לייצב את פעימות ליבו".
אפרת הניעה ראשה מצד לצד.
"לא. לא לא לא!!! לא יתכן!" זעקה היא.
הרופא אחז בידיה בחוזקה כדי להשיבה אל הרגע.
"הוא יחיה?"
"עוד מוקדם לנבא. 48 שעות אחרי הניתוח נדע יותר".
"דר' זיו, דר' זיו, דחוף לחדר הניתוח", נשמע הקול בכריזה.
"סלחי לי, קוראים לי... לכי אל אלי, נסי לעודד אותו. הוא יכול לדבר..."
"אני באה איתך!"
"את לא יכולה! גשי אל אלי! ואל תספרי לו על רפי!"
אפרת התיישבה על ספסל במסדרון הקודר. הניחה פניה בכפותיה ובכתה:
"מה חטאי, אלוהים? את צביקה אתה לוקח ממני. רפי מוטל חפוי חיים מחכה לגזר דינך! אל תעשה לי את זה, אלוהים! אל תעשה לי את זה..."
בכייתה גברה. גופה רעד. נשימתה נבלעה ואותות חנק עלו מגרונה.
"סליחה... גברת... בבקשה, תשתי מעט".
היא הרימה ראשה. הגבר שעמד שם הביט בה ברחמים. היא לקחה את המשקה ולגמה באחת.
"להביא לך עוד?"
"תודה, אני בסדר. אני חייבת לגשת... חבר... קרתה לו תאונת דרכים. תודה לך!"
הוא הביט אחר התרחקות גופה אשר המשיך לרעוד.
את רגליה היא אך בקושי הניפה לצעד קלוש.
צעדים ממוטטים.
גוף שבור.
נפש כואבת.
היא ניסתה לנגב את לחות הדמעות מפניה.
להסתיר את חומרת פגיעתו של רפי.
להסתיר את חומרת פגיעתה מן העולם.
"אלי, אתה בסדר? אתה שלם? הכול בסדר אצלך?"
"אני בסדר, אפרת. מה עם רפי? ראית אותו?"
"לא. לא ראיתי. הוא בחדר ניתוח עדיין. מה קרה? איך זה קרה?"
"רפי מיהר להגיע אלייך. הוא אמר שאת שבורה וזקוקה לעידוד. שאלת מה איתו?"
"הזעיקו את הרופא לחדר הניתוח. אני מקווה שיצליחו להציל אותו".
אלי ניסה להתיישר ונאנק מכאב.
"אל תזוז. תשכב במנוחה".
"מה זאת אומרת, את מקווה שיצליחו להציל אותו...? הרופא אמר שאין סכנה לחייו!"
"ולי הוא אמר... אתה רוצה לשתות משהו? מותר לך?"
"מה הוא אמר לך, ספרי לי!"
"רפי בחדר ניתוח. מנסים לעשות הכול..."
"להציל את ראייתו, כך אמר לי הרופא", התפרץ אלי לדבריה.
"נכון, מכון. אני מתפללת לשלומו. ולשלומך. ולשלומו של צביקה. כל כך הרבה כאב במקום אחד!"
"אני מצטער. לא שאלתי אפילו על צביקה. מה שלומו?"
"סופני. אין תקווה. אין תרופה. אני מנסה ללמוד להשלים עם המצב, אל אם גם רפי ייגמר לי כעת, אני אבודה!" זעקה היא ופרצה בבכי קורע.
"רפי יהיה בסדר. הוא חזק. הוא אפילו קיבל היום את התשובה של בדיקת האידס. הוא נקי ומאוד רוצה לחיות!"
"עזוב, אני אשמה! אם לא הייתי מבקשת מכם לבוא, זה לא היה קורה לכם. אני אשמה! אני אשמה!"
אלי הצליח להרגיעה. אפרת השתכנעה לרדת לקפיטריה לקנות כוס קפה. שחור וחזק.
"אתה צודק, אני זקוקה לזה כעת".
היא לגמה מן הקפה אך הוא לא הצליח להתביית במוחה במקום המחשבות.
היא נדדה מרפי אל צביקה ובחזרה אל רפי.
הרהוריה התעכבו אצלו.
תחושת האשם הלכה וגברה.
גם דמעותיה פרצו וחלחלו אל עומק יגונה.
השעתיים שחלפו, עד שהרופא נכנס לחדר, היו לה כמדור נצחי של תופת.
"אלי, מה שלומך?"
" מה עם רפי?" שאלו אלי ואפרת יחדיו.
"הצלחנו לייצב את ליבו. כעת נמתין יום או יומיים ונדע בדיוק מה חומרת הפגיעות בגופו. אך מכלל סכנה - הוא יצא, וזאת עקב רצונו העז לחיות".
"מתי נוכל לראות אותו?" שאלה אפרת.
"מחר. מחר בבוקר. אם לא יחול שינוי לרעה במצבו, תראי אותו מחר".
"ומה איתי? במיוחד שלא אמרת לי את האמת, דר'!"
"אם תוכל לנוע עם הגבס, בבקשה. ולגבי האמת, אתה תסלח לי, נכון?"
"בהחלט. אך לא אסלח לך אם לא תדאג שאראה אותו במהירה!"
"נראה מחר. יהיה בסדר. ואת אפרת, רצוי שתלכי לנוח הלילה. מחר רפי יהיה זקוק לך יותר", אמר הרופא והתפנה לעיסוקיו.
הרצון של אלי לראות את רפי גבר על היכולת שלו לבצע את הדבר.
כאביו הציפו את גופו בעיוותים, אך למרות התופת שחש, הוא התאמץ מאוד לעזור לאחות ולאפרת להעבירו אל כיסא הגלגלים.
רפי שכב במיטה.
מחובר למכשירים.
בעיניים עצומות הוא קיבל את פניהם.
"רפי... זו אני, אפרת. אלי נמצא איתי... אם אתה שומע, תגיב, תן סימן, בבקשה!"
רפי הרים את עפעפיו.
אור אחר חדר לתוך עיניו.
הוא הזיל דמעות ולחש:
"אני עייף".
אפרת שלחה מבטיה ממנו אל אלי.
היא קרבה פניה אל פניו והתחננה:
"אל תתאמץ!"
הוא פקח עין דומעת.
הביט בה וניסה ללחוש שהוא בסדר.
אחר כך פנה אל אלי:
"אלי, מה... אי..."
מכאובים עזים תקפו אותו. הוא נאנק. התכווץ בתוך גופו המתרסק.
"ביקשתי שלא תתאמץ, רפי", התחננה שוב אפרת.
אך הוא התעקש ושאל אף על צביקה.
"מכאן אני הולכת אליו. אחרי שראיתי שאתה מתאושש מעט..."
"מה שלומנו?" שאל ד"ר בהיכנסו לחדר.
"כואב..." מלמל רפי.
"אני בטוח. אבל אני חייב לציין שמצבך טוב יותר ממה שחשבנו. הרצון שלך לחיות הוא אדיר! מעט מנוחה והתאוששות יעמידו אותך שוב על הרגליים!"
אפרת חייכה ואמרה:
"אני עולה לחדרו של צביקה. אחזור מאוחר יותר. רפי, אל תברח לי!"
אלי חזר לקדמותו בקצב מהיר ביותר.
גם קצב החלמתו של רפי השתפר והוא החל להתיישר לבד על המיטה.
אחרי שלושה שבועות הצליח להלך בכוחות עצמו.
בעומדו ליד החלון, פרצה אפרת לחדר וייללה בבכי מר:
"צביקה... הוא נפטר..."
רפי, אשר שכח שאינו יכול לנוע במהירות ובטבעיות, מעד כאשר ביקש למהר לעוטפה בזרועותיו.
היא רצה אליו מבוהלת.
"אני מצטערת! לא הייתי צריה..."
"עזרי לי לקום".
אפרת הובילה את רפי למיטה. סייעה לו לשכב.
"איך זה, מתי הוא נפטר?"
"הלילה. בלילה הוא קרא בשמי ונפטר. כך אמרה לי האחות".
דמעות השתלטו על עיניו של רפי. ניסה להירגע ואמר:
"אני מצטער, אפרת. ממש מצטער".
"אל תבכה. אתה צריך להיות חזק בשבילי. יש לי המון סידורים. הקבורה, לשבת "שבעה"... רפי, שמור על עצמך!" אמרה ועצמה בכייתה בהיפרדה מעליו.
יומיים לאחר ה"שבעה" שב רפי לביתו.
אפרת שהתה בביתו בשעותיה הפנויות ובלילות סייע לו אלי.
טיפולים ממושכים ומסיביים של פיזיוטרפיה במשך חצי שנה רצופה, השיבו את רפי לשובבות שלפני התאונה.
לילה אחד, אחרי לגימות מתגעגעות מבקבוק הבירה, נפרד רפי מאלי, לאחר מגע של תודה במיטה.
"אני רוצה לחיות עם אפרת".
"אין מאושר ממני, רפי!"
אלי התרחק מחייו של רפי, שמצא את אהבתו הישנה בסבך ההשתלשלויות.
רק ביום חתונתם, אשר נערכה בצניעות, מפאת זיכרו של צביקה, ליווה הוא אותם עד לרגע ייחודם.
רפי הבליט את עצמות לחייו.
"אתה משגע אותי..."
"ואני מעולם לא הורדתי אותך ממחשבותי!"
"תן לי לנגוע..."
הוא חייך ונמלט אל חדר השינה.
היא קראה אחריו:
"רפי..."
"במיטה... בואי..."
היא השיבה בתשוקה עזה:
"לא, רפי. אני רוצה להשתלב עם חווה בפאתי המקרא!"
רפי יצא מהמיטה.
הבליט שוב את עצמות לחייו.
עטף אותה ברטט ואמר:
מזמן לא הבטתי בכוכבים דרך עינייך! 
