משפחה מכובדת
יומני היקר
סליחה שלא כתבתי בימים האחרונים ואני מבטיח לחזור ולכתוב מדי יום, כמו תמיד. הייתי עסוק וגם קצת מוטרד ולכן הזנחתי אותך, אך היום יש לי הרבה מה לספר לך.
הכל התחיל מהעבודה בתולדות שהמורה אסתר הטילה עלינו לפני שבוע. היא חלקה אותנו לזוגות ואני קבלתי את ערן, הילד שיושב לידי בכיתה. אנחנו לא מכירים כל כך טוב, הוא לא למד איתי ביסודי, אבל הוא נראה די בסדר, קצת רציני כזה שלא כיף איתו בהפסקות, אך לעבודה חשובה וגדולה כזו – אולי דווקא מתאים שהוא כזה. המורה אמרה שזו עבודת מחקר, יש להשתמש בספרי עזר ובאינטרנט ולחפש חומר ושהציון יהיה לו משקל גדול בציון השליש.
אז קבענו שנפגש בשבת אצלו ונתחיל לעבוד, יש לו הרבה ספרי עזר וכמובן אינטרנט, אמר, באמצע השבוע אין לו זמן, יש לו מלא חוגים וגם לי יש כדורגל וגם מלאן שיעורים בכל מקרה. קבענו שאבוא אליו ב-10 בבוקר. הוא גם אמר שאני מוזמן לאכול אצלם צהריים וכך נוכל להמשיך לעבוד עד הערב.
אז הייתי אצלו בשבת הקודמת והתקדמנו באמת יפה,לא בזבזנו הרבה זמן על שטויות ופטפוטים , כפי שקרה בעבר כשעשיתי עבודה משותפת עם חבר. והשבת קבענו להמשיך והפעם אני הזמנתי אותו, הוא לא בקש או משהו, אבל הייתי חייב, לא יכולתי שוב לבוא אליו, מה הוא יחשוב ?
אז סיפרתי לאמא שהזמנתי אותו לשבת וגם שיאכל אצלנו צהריים כפי שאני אכלתי אצלו. אמא אמרה לי שלא אדאג, שהיא לא תעשה בושות עם האוכל, כולם הרי אומרים שהיא בשלנית מעולה. וזה נכון, אבל זה לא רק זה. אמרתי לאמא שמשפחתו מאד מכובדת ויש להם בית מהודר כזה, טיפ-טופ כזה, אבל היא לא כל כך הבינה: "אל תדאג, צוציק, הכל יהיה בסדר" חייכה ונגעה לי בלחי, ואני הדפתי את ידה, "רק אל תקראי לי כך בנוכחותו!" נבחתי אליה.
אז קיוויתי שאולי אבא יבין אותי יותר טוב. בערב ספרתי לו על האורח שלי שיבוא בשבת והוספתי: "אבא שלו פרופסור באוניברסיטה ואמא שלו גם משהו חשוב, יועצת של משהו, לא זוכר, אנשים מאד רציניים ויש להם בית כמו בסרטים ועוזרת ואצלם כזה שקט ולא מספרים בדיחות בשעת האוכל כמו אצלנו ו..." אבל אבא הפסיק אותי, תפס את סנטרי בידו, הסתכל בעיניי ואמר לי: " גילי, אנחנו מי שאנחנו, ואנחנו בסדר גמור. אל תתבייש אף פעם במה שאתה, תזכור זאת!" . והוא קרץ לי ויצא מהחדר.
אז ראיתי שמהם לא תצמח לי הישועה ( אחלה ביטוי, נכון? קראתי את זה באיזה מקום, אז החלטתי לאמץ) ופניתי לדורון אחי. הסברתי לו שיש לי אורח בשבת ושנצטרך לעבוד כל היום ובקשתי ממנו ממש יפה שלא יכנס לחדר שלנו המשותף בזמן שערן פה, וגם שיוותר על המחשב לכמה שעות לטובת המחקר שלנו. לערן יש חדר משלו ומחשב אישי, אך אני חולק הכל עם דורון, והוא, כבכור, מחליט בדרך כלל כמה זמן מחשב מקציב לי. הפעם דורון היה אחלה, אמר שהוא מבין, אין בעיה.
אז כל השבוע סידרתי וניקיתי את החדר, כי זה המקום הפחות מסודר בכל הבית, אמא אומרת שאין לה כח להילחם בבלאגן שלנו ושאנחנו מספיק גדולים לסדר לבד, אך לנו טוב כמו שזה, כשאמא סדרה את החדר, לא מצאנו אחר-כך שום דבר. אבל הפעם עשיתי ממש פסח, גם זרקתי המון דברים מיותרים שהצטברו לי במגירות ואפילו סדרתי יפה את הבגדים שלי בארון. רק בדברים של דורון לא נגעתי, לא רוצה צרות איתו, מספיק שמוותר לי בשבת. רק את החוברת עם הבחורות הערומות שהוא תחב מתחת למזרון הכנסתי לו לתוך הארון מתחת לסוודרים, לא שערן יעשה חיפוש או משהו, אבל ליתר ביטחון.
ערן הגיע ב-10 בדיוק, כפי שקבענו, איזה דייקן זה! הוא צלצל באינטרקום ובזמן שחיכיתי לו ליד הדלת הפתוחה שיעלה במעלית לקומה שלנו, העפתי מבט בסלון וניסיתי לדמיין איך ערן יתרשם ממנו וקצת התבאסתי, למרות הסדר המופתי שאמא עשתה, אין מה להגיד, ולמרות הפרחים היפים שעל המזנון שאבא נוהג להביא לכבוד השבת. אצל ערן לא היו פרחים בסלון, לפחות לא זכור לי, אך אצלו זה ליגה אחרת. נו טוב, זה מה יש, אין מה לעשות. "אמא, אבא, זה ערן" אמרתי במהירות ומשכתי אותו אחרי לחדר. אמא הכניסה לנו שתייה קרה ועוגיות, כפי שסיכמנו, ואנחנו התחלנו לעבוד. הלך בסדר גמור, התקדמנו ממש יפה ולא היו שום תקריות עד הצהריים, חוץ מהפעם שדורון נכנס לחפש משהו בארון, אך התנהג בנימוס, בקש סליחה על ההפרעה ועשה את זה קצר.
אך הפדיחות התחילו, כמו שחששתי, בארוחת הצהריים. הגיעה גם רונה אחותי עם בעלה, הם נוהגים לאכול אצלנו לפעמים בשבת ולא העזתי לבקש שהפעם לא יבואו. אמא הגישה את הדגים החריפים שכולנו אוהבים, אך הכינה ליתר בטחון גם סלטים מגוונים למקרה שערן לא יאהב. אך הוא דווקא זלל את הדגים בתיאבון גדול, זלל זו לא המילה, ערן אוכל בצורה מאד מנומסת, עם סכין ומזלג ולא עורם את הדגים ואת הרוטב על החלה ובולע, כפי שנוהגים אצלנו. כך שהבעיה לא הייתה האוכל, דווקא נראה שהוא אהב גם את המרק וגם את הצלי עם התוספות. הבעיה הייתה כל השאר. איך אסביר זאת? אצלו בארוחה היינו חמישה, הוריו, אחותו הגדולה ואני. כולם ישבו בשקט ליד השולחן הארוך, הוריו משני הצדדים , אחותו בצד אחד ושנינו בצד השני. היה מקום לעוד אנשים, אך לא היו יותר. איש לא עזב את השולחן בזמן הארוחה, כי העוזרת הגישה את המנות. והם פנו אליה באנגלית, אפילו ערן , איזו אנגלית יש לו לזה, עם מבטא והכל! אצלנו כולם מתרוצצים, עוזרים לאמא להביא דברים, לפנות מהשולחן, ומדברים אפילו בפה מלא, וצוחקים בקולי קולות לבדיחות שאבא נוהג לספר, אבא נהג אגד ושומע הרבה בדיחות וגם אוהב לספר כל מיני סיפורים על דברים שקרו לו בזמן הנסיעות. זה באמת מצחיק גם אותי בדרך כלל, אך היום הייתי מעדיף שנאכל בשקט ובצורה תרבותית יותר, כמו אצל ערן. והגרוע ביותר, אין אצלנו שום נימוסי שולחן. הרבה פעמים שוכחים מקיום הסכין אם האוכל מספיק רך. וגם: "תביא לי את הסלט!", " תעביר לי את המלח!" אצל ערן, אם רוצים משהו מהצד השני של השולחן, מבקשים בנימוס. וגם יש להם מנהג תרבותי אחר להורים שלו, שעוד לא שמעתי כזה דבר : הוריו נעזרים בו על מנת להחליף דברים ביניהם, לא צועקים מקצה אחד של השולחן לקצה השני כנהוג אצלנו. למשל, אמא של ערן פנתה אליו: "תשאל בבקשה את אביך אם הוא מתכוון לצאת היום בערב" , וערן שאל וגם העביר לה את התשובה שהייתה "כן". וכך נהג גם אביו: "תגיד לאמך בבקשה שאני לא חוזר לארוחת הערב." וערן מילא בצייתנות אחר בקשותיהם. לאחותו לא פנו משום מה, היא ישבה כל הארוחה בשקט ולא הוציאה הגה, אכלה כשראשה בצלחתה, גם לא התייחסה אלי בכלל , אך היא גדולה יותר, ובינינו, נראית קצת עם אף למעלה, או במקרה שלה- למטה, כי לא הרימה את המבט מהצלחת. מה שהפליא אותי במנהג הזה של הוריו, שאמנם נכון שלא מנומס לצעוק כמו אצלנו, אך העניין הזה הוא בכל זאת בזבוז זמן וזה אפילו קצת מצחיק, הרי ההורים של ערן שמעו היטב את השאלה של השני, היה כבר יותר פשוט וגם חוסך זמן לענות וזהו, אך מה אני מבין בכלל בנימוסים של החברה הגבוהה. וגם אבא שלי נוהג תמיד לשבח את האוכל של אמא: "אמא, הדגים יצאו יוצא מן הכלל!, אמא הצלי רך כמו חמאה" , כאילו גם הוא ילד שלה. וזה קצת מביך. אצל ערן איש לא שיבח את האוכל, למרות שהוא נראה מה זה מושקע, דברים מיוחדים כאלה שלא ממש ידעתי מה אני אוכל ולא ממש אהבתי למען האמת, אך אכלתי הכל כמובן, מתוך נימוס, את זה אמא לימדה אותי, לא להתפנק מחוץ לבית.
אז אחרי הלפתן חזרנו לחדר ועבדנו רצוף פחות או יותר עד 5 . אני בהחלט הייתי מוכן בשלב הזה להפסיק את העבודה ולשחק איתו איזה משחק מחשב, אך התביישתי, הוא עוד יחשוב עלי שאני ילדותי ולא רציני. אמא קראה לנו לסלון לעוגה ושוקו ושנינו שמחנו, כמסתבר, על ההפסקה. אבא הופיע ב-5.15 מוכן לצאת לעבודה (הוא עובד לפעמים גם במוצאיי שבת כשמתחדשת התחבורה באגד) . הוא נפרד מערן, לחץ את ידו ואמר לו ששמח להכיר אותו, וערן חייך אליו. נזכרתי שגם אבא של ערן יצא בשבת לפנות ערב, כששנינו עשינו הפסקת גלידה. הוא הופיע בסלון לבוש בחליפה יפה ועניבה , אמר לנו שלום ויצא ואני שאלתי את ערן אם גם אביו עובד בשבתות. " לא, הוא הולך לחברה שלו בשבתות" ענה ערן, ואני מה זה התרשמתי, גם שיש לו חברה - לאבא שלי יש רק שני חברים שהוא נפגש איתם לפעמים לראות כדורגל בשבתות - וגם מהלבוש של אביו, אבא שלי יוצא לפגוש את חבריו בג'ינס ובחולצת טריקו, כנראה החברה של אבא של ערן אישה מכובדת מאד אם הוא מתגנדר ככה כדי להיפגש איתה.
עד שש וחצי שחקנו במחשב, ראיתי שגם הוא שמח כשהצעתי לו לבסוף, ואז הוא אמר שכבר מתחיל להחשיך והוא ילך הביתה, נפרד בנימוס מאמי והודה לה על האירוח. אני ירדתי איתו במעלית וליוויתי אותו עד הפינה והוא אמר לי שנהנה מאד אצלנו. אמרתי לו שאני שמח אבל אין מה להשוות, אצלנו הכל יותר פשוט, יותר עממי כזה, לא כמו אצלם ש... הוא זרק לי מבט אלכסוני והפסיק אותי : "על מה אתה מדבר גילי, אני מתחלף איתך על המקום, יש לך משפחה נהדרת, אתה בר מזל!" והוא טפח לי על הכתף והלך.
אז זהו, יומני היקר, דווחתי לך על הביקור ועל הסיבה בגללה לא כתבתי בימים האחרונים. עוד לא גמרנו את העבודה בתולדות, אבל עכשיו אני כבר לא דואג אם ערן יבוא אלי הביתה.
אז עכשיו אני הולך לישון, אני ממש עייף אחרי כל העבודה היום. להתראות מחר.
שלך,
גילי
