שבתי בחדרי שהשתנה לבלי הכר. ידעתי, זה לא חדרי. שטיח פרסי ענק היה פרוס על הרצפה, להנאת הבאים. תמונה של מודליאני פארה את קירו המערבי ומולו ניצבה דוממת מראה ענקית, שלא השאירה ספק לגילי המתקדם. כל תזוזה חשפה את דמותי הרזה ופני חרושות הקמטים. עציץ פילדנדרום ענק הסתיר מאחוריו ערמת כיסאות . לצד העציץ עמדה כורסת עץ. סיימתי זה עתה לשוחח עם משפחה כאובה. בעמדם על סף הדלת, שאינה דלתי, התפרצה פנימה חבורה מוזרה. חמישה אנשים הם היו בכניסתם. האחד, שבגינו הגיעו, היה צנום וכחוש. אישוניו נעו כמטוטלת המואצת בידי שני ענקים. הוא התיישב בין מודליאני לפילדנדרום, חיבק את גופו, שמט ראשו על חזהו ושתק. לא היה ראיון. לא היתה שיחה. גברת לבושה בחולצת כפתורים כחולה, השמיעה בליל של טענות. בקול סמכותי . המילים פרצו מגרונה ללא מעצורים . לא הבנתי דבר. ישבתי מאחורי השולחן. ניסיתי לקלוט ולו מילה אחת מהנאמר, אך לשווא. הדלת נפתחה, הדס אוחנה נכנסה והודיעה: " את מאחרת לישיבה". בניגוד לאופיי, ביטלתי דבריה בהינף יד. הדס עמדה לרגע כמהססת במרכז החדר, התיישבה על כורסת העץ והמתינה. הדלת נפתחה בתנופה עזה, עשרה אנשים נכנסו, כעדת צבועים הממתינה לטרפם, סגרו עלי. עיניהם הרושפות ננעצו בי. הם השמיעו דרישות . דרישות רבות. היה ברור לי שהם מדברים על צרכים בסיסים. על משהו שלא ניתן לאיש הקטן. הם יגישו נגדי תלונות. לא הבנתי מה לא ניתן. לא הבנתי מי האיש. ולא הבנתי מה מבוקשם. ניסיתי לדבר, אבל לא הצלחתי להוציא הגה מפי. עוד הם מדברים והאיש הצנום זחל על ארבע ונעלם. "עכשיו הוא בשירותים. תכף ישוב וכשישוב תיזהרי, הוא יהיה מאד מלוכלך". לא הבנתי מי דיבר אלי ולמה הוא מזהיר אותי.
האיש הצנום חזר מרוח בצואה , רץ אלי, חיבק אותי בחוזקה, ברח בריצה על ארבע ונעלם. הם עמדו מסביבי. לא יכולתי לנשום. קולם התגבר. רעדתי. זיעה ניגרה על פני. כפות ידי נסגרו לאגרוף נוקשה. לא הצלחתי להניע את ידי ואת רגלי. צעקתי בכל כוחי לעזרה, ללא מיתרי הקול. הם המשיכו לאיים. לא הבנתי מילה. הם המשיכו לזעום. לא ידעתי על מה ולמה. כתזמורת ממושמעת, החלו להתרחק מעלי, פתחו את הדלת ,עמדו על סיפה. ממוגנטת התרוממתי וצעדתי בעקבותיהם. הדס אוחנה החלה לצעוק "הסתלקו מכאן מיד". הם ענו במקהלה, כשעיניהם חודרות את מוחי "את חייבת לבוא! לא תשתמטי מכך!" שמעתי את עצמי שואלת בקול "לאן? למה?" הם המשיכו לנעוץ בי את מבטם המאיים, האכזרי ונעלמו. פתחתי בריצה מטורפת, משאירה הכל מאחורי . רצתי ורצתי עד דלת ביתי. ניסיתי לפתחה, אבל איש לא המתין לשובי. על הרצפה, באגף בלתי ניראה, בין שתי דירות סמוכות, מצאתי מחסה . אורות נדלקו ונכבו בחדר המדרגות האטום. המעלית עלתה וירדה ואני בשלי. כשבני ביתי שבו, מיהרתי אל חדרי. הגפתי את התריסים. סגרתי את הדלת. התיישבתי בפינת החדר, מוסתרת היטב על ידי שידת המגרות. חפנתי ראשי בין שתי בירכי. עצמתי עיני. מישהו נכנס, פתח באחת את התריס ושאל " מה קרה כאן, מה האפלה הזו...?" הוא לא סיים את משפטו ובעד קרני האור הם חדרו . הם זחלו פנימה בסדר מופתי. ישבו מסביבי ולא הוציאו הגה. שלושה שרידי אדם, כחושים וצואים. ואז שמעתי טריקת דלת ואת האחרים. הגברת בעלת החולצה הכחולה הגיעה אלי ראשונה. נגעה בסנטרי , התבוננה אל תוך עיני ואמרה : "זה לא מה שהיה צריך להיות" והלכה. בו ברגע הגיעו כל האחרים. הם דיברו ודיברו ונתנו פקודות. קולם היה יבש, קר וללא גוונים. הם ציוו ואני ביצעתי. בהגיענו אל חצר הבניין עמדה מולם הדס אוחנה וצעקה בקולי קולות "הסתלקו מכאן מיד" אך השיירה המשיכה בשלה והשאירה את הדס מאחור, במלוא מריה.
ככל שהמשכנו בהליכה, כך הלכה קומתי והזדקפה ומוחי התרוקן לאיטו. שלושת השפופים נעלמו מעיני ונותרנו רק אני והם. השמים החליפו גווניהם מכחול לשחור. העצים נעלמו. ככל שהתקרבנו לשם כך נעלם הכאן. שורות שורות של אנשים עמדו בצדי הדרכים. זקופת קומה המשכתי ללכת. הדס אוחנה עמדה מרחוק. התבוננה בי ולא צעקה דבר.
תזמורת חליליות, חובשי כובעי ליצנים, ניגנה את ארבעת העונות. תווים אדומים נעו בקלילות מסביבי. נאחזתי בדוֹ והתרוממתי אל בין שאר התווים. ברגלים יחפות ובצעדי ריקוד חינניים, ירדתי לאיטי אל שפתו של ערוץ, בו זרמה לאיטה צואת אדם. ויוולדי המשיך להתנגן ואני טבלתי את רגלי עמוק בדולחים. המשכתי לצעוד. נגני החליליות התמזגו בעננים. התווים המרחפים התאדו. האחרים נמוגו. שקעתי בסחי. נופפתי בידי אל על . נופפתי בכל כוחי. פרשתי את אצבעות רגלי לכל רוחבם. הדפתי את המטען שמשכני מטה. המשכתי להדוף ולחתור באוויר . אט אט התרוממתי. ידי הפכו לאברות לבנות. ככל שהתרוממתי כך נשר הרפש ושקע אל תוך הערוץ. עפתי ועפתי . רגלי נעשו קלילות והפכו לכנפיים. ארבע אברותי חתרו במלוא עוזם בתוך השמים השחורים. לא עצמתי עין. לא התבוננתי לאחור. רק חתרתי וחתרתי אל בין העננים. הדממה מסביבי הופרה ממשק כנפי. ואז ידעתי שהגעתי. כנפיי שבו למצבם הקודם. נחתתי על פילדנדרום ענק . למרגלותיו עמדה הדס אוחנה . חיוך גדול נסוך על פניה. היא פרשה ידיה לצדדים ואמרה : " ברוכה השבה".
2005
