שדים ורוחות
שמי לא קספר, הרוח הידידותית. במצבי הנוכחי אין לי כלל שם. אני חושב כי כאשר לא רואים אותי אין אני יכול להיות ידידותי. לקספר יש כנראה זכויות שלי אין. אבל אני מקנא בעצם בזכות אחת שלו יש ולי אין: איני יכול לעזוב את המעלית בה אני שורה.
כבר שנים רבות עברו מאז שנפלתי לתוך הפיר העמוק של המעלית, סביר להניח שכבר לא מחפשים אותי, אחרת מדוע גופתי מתפוררת עדיין בתחתית המנועים. אם היו מוצאים אותי וקוברים אותי, אני מאמין כי נשמתי הייתה משתחררת, מוצאת מנוחה.
כל היום וכל הלילה אני עולה ויורד, יורד ועולה. הסדר ממש לא משנה. הדלת נפתחת בכל קומה ונסגרת. אחרת המעלית לא יכולה להמשיך בדרכה. רק לגבי היה המקרה יוצא הדופן. המעלית עלתה והדלת לא נסגרה. קראתי עיתון, לכן לא שמתי לב ונכנסתי למעלית. לאין מעלית. לאין מדרך לרגליי, מלבד התהום. עשרים ושתים קומות של נפילה. העיתון כיסה את גופתי, התפורר יחד איתה. מתים רבים שכתבו עליהם, ומת אחד שעדיין אף אחד לא יודע שמת.
הדלת נפתחת ונסגרת לפי הזמנה של העולים ויורדים. הדלת ננעלת והמעלית עולה או יורדת, לפי בקשתם. לפעמים יש תקלות והמעלית נתקעת. אז יש בידור. אנשים בלחץ, מזיעים, לפעמים משתינים מלחץ. או בשלפוחית או בשכל. באותם זמנים לבטח המעלית מסריחה- כרוח איני מריח דבר . כשהכל נפתר עולה המנקה, סוגר את אפו ושוטף את המעלית.
בכל קומה יש שלט אחר. חברה אחרת. עולה ויורד.
אני מאוד אוהב את השלט של האחים גרים, חברה להוצאה לאור. העובדים שלהם כל הזמן מדברים על הספרים שבעריכתם הם עוסקים. הם שוכנים בקומה תשע.
הכי פחות אני אוהב את קומה שש, שם שוכנת: חברת הוצאה לפועל. כואב לי שאנשים סובלים. אבל האנשים שעובדים בחברה הזו צוחקים כל הזמן על הרכוש שעיקלו. כנראה שיש קשר בין האדם למה שהוא עובד.
יש עוד קומות נחמדות : קומות ארבע, שמונה ושמונה עשרה. אלו קומות שיש בהן בית ספר לקרקס. למעלית עולים ליצנים ומספרים בדיחות, פעם העלו בת יענה מפוחדת. הליצנים ניסו לדגדג אותה. אבל זה לא עזר. היא נרגעה כיוון שראתה אותי. ליטפתי אותה. כן בעלי חיים מרגישים ורואים אותי.
בקומה שלש יש שלט של עורכי דין. משם יוצאים אנשים לפעמים צוחקים ושמחים ולפעמים בוכים.
כך אני עולה ויורד עד קומה עשרים ושתים. שם גר ביג בוס. בעל הבית וכל משרדיו. אשתו המצועצעת וילדיו השמנים. גם הכלב שלו שמן. כל הזמן אני אומר לו שהוא צריך לרזות. אבל נותנים לו אוכל כל כך טוב שקשה לו להתאפק. הריח שעולה מן הדירה כל פעם שהמעלית נפתחת מגרה את כל העולים ויורדים שבטעות הגיעו לקומה זו. הם מדברים על הריח כל הדרך למטה. לביג בוס ולמשפחתו יש מפתח מיוחד למעלית ולקומה שלו.
בקומה שניה יש בית חולים פרטי. לפעמים הם באים בהליכה וחוזרים בכיסא גלגלים ולהיפך.
אני שונא להיות רוח של מעלית. רק למעלה או למטה . אף פעם לא לצדדים.
לו הייתי קספר!
