(החלק הראשון - במורד הדף)
למחרת, כשנכנסתי הביתה לאחר שהשארתי את הקטנים בגנים שלהם, עמדתי בפתח הסלון משתאה: הבית נראה כלאחר פוגרום: צעצועים ובגדים מפוזרים בכל מקום אפשרי, ובאשר לפינת האוכל והמטבח, השתיקה יפה להם. הפשלתי שרוולים וניגשתי לעבודה במרץ. סידרתי את הכלים המלוכלכים בתוך המדיח והפעלתי אותו אחרי התלבטויות לא מעטות בין הלחצנים והכפתורים השונים. אפילו זכרתי להוסיף אבקה. לקחתי מגב וריכזתי את כל הגיפה במקום אחד, הרמתי לפח בעזרת היעה והעברתי סמרטוט במקום. כבר היה שיפור.
החלטתי להמשיך בסידור הבית אחרי הבישול, הרי בישול צריך את הזמן שלו. הנחתי על השיש את המתכון של המרק שהכתיבה לי אמי, הוצאתי את העוף והירקות מהמקרר והתחלתי לקלף ולחתוך את הירקות ולהכניסם לתוך הסיר.
תוך כדי קילוף וחיתוך, הרהרתי בלילה שעבר אלי. גם הוא התחלק לשני חלקים: לפני ואחרי. תכף אסביר. נרדמתי מיד, אך הוקפצתי ע"י הטלפון. אשתי רצתה לדעת איך הסתדרתי. הרגישה שישנתי ומאד הצטערה שהעירה אותי: "עוד לא 9 , רציתי לצלצל כשהילדים כבר ישנים" אמרה כמתנצלת. מלמלתי שנמנמתי רק לרגע, ראיתי את החדשות. " הכל בסדר,אל תדאגי, אני מסתדר " אמרתי. "מחר אני מכין מרק!" הכרזתי בגאווה והיא התרשמה. איחלה לי לילה טוב ,אמרה: "תודה לך יוסי, אני אוהבת אותך" ונתקה. כבר לא היה פשוט להירדם שוב אחרי זה. מתי שמעתי בפעם האחרונה את המילים "תודה לך יוסי, אני אוהבת אותך?" - כבר לא זכרתי. ומתי אני אמרתי לה שאני אוהב אותה בשנים האחרונות? גם את זה התקשיתי לזכור. עצבות ירדה עלי כשהרהרתי בראשית אהבתנו. איזה זוג היינו אז, איזה זוג היינו...
זוג עיניים ענקיות צצו מאי שם והביטו לעברי ופתאום הגיח עוד זוג עיניים ועוד אחד ועוד אחד ובכולן אותו מבט קודר, מאשים. ניסיתי לעצום את עיני לבל אמשיך לראותן, אך הן מיאנו להיעצם. כיסיתי את עיניי בשתי ידיי ואז שמעתי את הצרחות שבקעו מכל הכוונים, צרחות איומות , מייסרות, ננעצות כמו סכין בלב. לחצתי בכח עם שתי ידיי על האוזניים שלא אשמע את הצרחות , אך אז המבטים חזרו לרדוף אותי. שוב כיסיתי את עיני ושוב ששמעתי בכי קורע לב : "אממממא, אממממא..." קפצתי מהמיטה. הבכי נמשך. רצתי לחדר הילדים.
הפעם זה היה איתי. לאורה של מנורת הלילה הזעירה ראיתי את פניו שטופות הדמע ושמעתי את יפחותיו הנואשות . הוצאתי אותו במהירות מהמיטה ולקחתי אותו לחדרי. רק זה חסר לי עכשיו שגם רינת תתעורר. ניסיתי לחבק אותו אך הוא דחה אותי. נשכב בתנועה עוברית על המיטה והמשיך להתייפח קצת יותר בשקט:"אמא, אמא, רוצה את אמא שלי". ליטפתי לו את הראש אך הוא התרחק ממני, גבו אלי. אז נשברתי. דמעות חנקו את גרוני כשאמרתי מתוך ייאוש :" איתי, גם אני רוצה שאמא תחזור. גם אני מאד עצוב. אין לך מושג עד כמה!" שתקתי כי קולי רעד. גם הוא השתתק. פתאום הרגשתי יד קטנה מגששת אחר ידי. הוא קרב את גופו אלי ואני חיבקתיו בהיסוס, חושש מדחייה נוספת, אך הוא הסתובב לעברי והניח את ידו על חזי: "אל תהיה עצוב אבא, אמא הבטיחה שתחזור מהר. תראה שחת שתיים זה יעבור והיא תבוא" . חבקתי ונישקתי אותו. נרדמנו חבוקים. בבוקר שהתעוררתי, הוא כבר היה ער. חייך אלי חיוך גדול. פטפט בעליצות כל הדרך אל הגן. איזה בן מקסים יש לי, איזה בן! ואני לא הכרתי אותו בכלל. ואת הגדולים כן מכיר?
התנערתי מהמחשבות הנוגות. עלי לבשל ארוחת צהריים בפעם הראשונה בחיי וזה מצריך את כל הריכוז. הכנסתי את העוף לתוך הסיר עם הירקות והוספתי את שאר המרכיבים שברשימה. הדלקתי את הגז, כיסיתי ופניתי לסידור הסלון. עלי לזכור להנמיך את האש כשיגיע לרתיחה, כך רשום לי. פיניתי את הצעצועים מהשטיח, אספתי את הבגדים המלוכלכים והנחתי בסל הכביסה. פתאום הרגשתי ריח שרוף. רצתי למטבח. שכחתי להנמיך את הלהבה. הנמכתי והצצתי בסיר. הסרתי אותו מהאש ועמדתי מתלבט. משהו כאן לא כשורה. ריח חזק של חריכה עלה מתוך הסיר. צלצלתי לאמא וסיפרתי לה שעשיתי בדיוק כפי שהכתיבה לי אבל לא נעשה מרק.
"מה פרוש לא נעשה מרק?" תמהה, " אין לו טעם של מרק, לזה אתה מתכוון? "
" לא, פשוט לא הופיע המרק ויוצא מהסיר ריח שרוף כזה" אמרתי מובס.
" מה זה לא הופיע המרק? יוסף, כמה מים שמת בסיר? " שאלה בטון חמור. או - או, אם היא קוראת לי יוסף, אני בצרות.
"מים? שמים במרק מים? את מתכוונת למים רגילים, מהברז? מתי בכלל ציינת שאני צריך לשים מים? הנה, אני אקריא לך מילה במילה מה שאמרת לי אתמול : לשים בסיר את העוף והירקות, למלא את הסיר עד שלושה רבעים מגובהו בערך ולהדליק את האש. וכך בדיוק עשיתי."
"במים! למלא את הסיר במים!" אמא כבר צעקה וזה לא דבר שכיח שאמא צועקת. "אוי איחו מיו, איפה אתה חי!"
"אמא, לא אמרת מים! לא אמרת אף מילה על מים! איך אני יכול לנחש שהתכוונת למים?"
גם אני צעקתי עכשיו: "הכל נכנס בול לגובה שלושת רבעי הסיר, מצאתי סיר מתאים לכך."
פתאום היא התחילה לצחוק, מה זה צחקה, התגלגלה מצחוק. "נועה הייתה מצליחה יותר ללא ספק" אמרה בין תרועת צחוק אחת לשניה. חשתי נעלב.
"יופי שבידרתי אותך", אמרתי ביבושת, "אולי תנסי עכשיו לתת לי עצה מה אני יכול לעשות כדי להציל את המצב, שיהיה מה לאכול לצהריים!"
בקיצור, הסוף היה טוב. לפי עצתה, המרתי את המרק לצלי עם ירקות. היא אמרה לי להוציא את כל תכולת הסיר על מגש, לחתוך את כל החלקים החרוכים , לשטוף במים, להכניס לסיר אחר נקי, להוסיף בערך כוס מים (על זה חזרה כמה פעמים, כאילו אני אידיוט גמור), להוסיף תבלינים ולבשל כשעה על אש קטנה. הפעם לא פישלתי התוצאה יצאה דליקטס. הילדים ממש ליקקו את האצבעות , כך שסוף טוב, הכל טוב. איתי בייחוד שיבח את האוכל וחייך אלי. האכלתי את רינת בלי תקלות הפעם.
הערב השני היה יותר מוצלח. 'אין חכם כבעל ניסיון' אומר הפתגם, ולי כבר יש טיפת ניסיון. גם הילדים שיתפו פעולה. רחצתי את הקטנים בנפרד ורינת לא צרחה. רק העמידה תנאי: " לא אוֹצה אוש !" וויתרתי לה מתוך הקלה. מחר דליה בבית, היא כבר תחפוף לה. עם איתי – ובכן עם איתי התחיל כבר סיפור אהבה.
אשתי חזרה למחרת אחר הצהריים, אסירת תודה ונרגשת מהבית הסביר בהחלט שהיא מצאה. ואני עשיתי עוד מאמץ אחרון. נשארתי מתוסכל מעניין המרק, שאפתי להוכיח לאמא שאני לא חסר אונים לגמרי וגם רציתי להפתיע את דליה. בבוקר דאגתי לקנות את כל הנחוץ
והמרק היה סיפור הצלחה. הבאתי גם לאמא בצנצנת והיא התמוגגה. לפחות כך אמרה לי.
אז יש את יוסי של לפני ההשתלמות ואת יוסי שלאחריה, וזה האחרון הוא בעל ואבא של ממש. וכשלעתים קורה שצץ לו יוסי הישן, אני מצליח להניס אותו במהרה.
כל הזכויות שמורות ללידור
