אין לי מושג איך קוראים לו, אבומשהו, אבל הוא הערבי הראשון שהסתכל עליי ברחמים. הוא נכנס עם הלחם הירוק וחצי המללפון החמוץ, שקראתי להם ארוחת בוקר, ואמר לי בערבית,
'הייתי בטוח שהם ישחררו אותך עד עכשיו'.
'גם אני אבו, גם אני' עניתי לו.
באמת שאני לא כועס כבר על אף אחד.בהתחלה כעסתי על הערבים, ועל כולם. אני לא זוכר מהחטיפה הרבה, רק בום וכאב חד ביד ימין. או שמאל?!
לא זוכר כבר.
הימים פה מתערפלים, נכנסים אחד בשני, מתמזגים, ואני לבד. כל כך לבד.
מידי פעם אני מפליג במחשבות ונזכר איך הייתי בוכה על שטויות פעם. על אחת שלא רצתה לצאת איתי, ועל ריב עם ההורים, כמה טיפשי וכיף זה היה.
כל פעם שאני נזכר בדברים מהעבר, יש לי צביטה בלב. ויש לי המון זמן להיזכר.
אל תחשבו שאני חלש, בבקשה לא, אבל רוב הזמן שאני שוכב על הסדין המלוכלכך בתא המטונף והמסריח שלי, אני מדמיין דברים, כל מיני דברים.
אני מדמיין שאני עדיין מופיע בחדשות ובעיתונים מידי פעם, ולא רק כדי להדיח את פרץ או את אולמרט, אני מדמיין שעוד מדברים עליי, שעוד זוכרים אותי,
לפעמים, וכן אני יודע שזה קצת גאוותני, אני מדמיין איך מוציאים סטיקרים על שמי, 'ושבו הבנים לגבולם' או משהו כזה. אבל אני יודע שאני נסחף.
בזמנים הראשונים שלי פה[ אני לא זוכר אם זה ימים שעות או חודשים הראשונים] עוד התחננתי לצאת. הם צחקו עליי ודפקו לי מכות.
למדתי להפסיק, וכשבא שומר חדש ניסיתי להתיידד איתו,
מילה פה, מילה שם, החזיקו לי את השפיות עד כמה שאפשר לקרוא לה ככה.
פעם אחת אפילו שאלתי אותו על כדורגל, הוא אהב את זידאן וכשאמרתי שיש לי אזרחות צרפתית הוא התעצבן משום מה וסטר לי.
אני זוכר שהגעתי לפה, באחד מהימים הראשונים הביאו לי ארוחה, שעכשיו נראית לי כמעט סבירה, והקאתי אותה שנייה אחרי, זה היה כל כך מגעיל.
השומר צחק ואמר לי 'אתה עוד תתחנן לארוחה הזאת'.
כמה שהוא צדק.
פעם אחת אפילו הביאו לי במשך יומיים 'אקווה נובה', חשבתי שהולכים לשחרר אותי ועכשיו דואגים לזה שאני אראה בריא יותר,
אבל אחרי יומיים לקחו אותי והושיבו אותי בעיניים קשורות, זמזמו לי באוזן במשך שעה מה להגיד, ואחר כך הקליטו אותי.
אני רק מקווה שההורים שלי ישמעו את הקלטת וידעו שאני חי. אני לא יכול לחשוב כמה קשה לאימא עכשיו.
אני מתגעגע לכל כך הרבה דברים.
אני מתגעגע לשבת ביום שישי במיטה ולהסתכל 'ארץ נהדרת', לרדת על דני מהיחידה בימי חול,
ולקבל חיוך וצ'אפחה על העורף כשאנשים זרים פוגשים אותי ורואים שאני קרבי.
שהתגייסתי לא ידעתי אם השיער הקצוץ מתאים לי או לא, עכשיו אם הייתה לי פה מראה הייתי יכול לדעת,
יש לי רעמה לא קטנה על הראש עכשיו.
לשתות, לאכול, לדבר עם מישהו יותר ממילה אחת ביום, פעם לא הערכתי את הדברים האלה.
כן אני יודע, וגם ידעתי שהתגייסתי, שזה מסוכן, ושתמיד יש סכנת מוות, אבל אני לא רוצה למות, באמת שלא. אבל זה קשה,
זה קשה במקום הזה.
וזה קשה במקום הזה לרצות לחיות יותר מאשר לרצות למות, והשעמום, והימים שלא זזים אבל זזים, והמסיבות והטיול לצרפת ועוד דברים שהייתי יכול לעשות
במקום לשבת פה.
פעם אחת אני זוכר שהקאתי יומיים ברציפות, ואז בא מישהו עם מדים שכנראה היה הרופא שלהם, הוא הביא לי כדור וצחק עליי, לרגעים התחננתי שזה יהיה כדור שייקח אותי,
שאני לא אתעורר אחריו. כדור המוות.
עכשיו אני מתחרט על המחשבות האלה, אלה היו רגעי חולשה, אבל אני מקווה שתצליחו להבין אותי.
אני לא נשבר, עם כל כמה שזה קשה,
ואני מקווה שגם ההורים שלי לא ישברו.
ושגם אתם לא תשברו,
כי גם בלי לראות, ובלי לאכול, וכמעט בלי לשתות, ועם הכאבים שיש פה בלי סוף, והקללות והגידופים בערבית, והסירחון שיש פה, והעובדה שלא התקלחתי כל הזמן שהייתי פה,
והידיעה שאני לא יודע כמה זמן הייתי פה,
אני לא נשבר.
אני, רב טוראי בצה"ל, תושב מצפה הילה,
ישראלי.
לא נשבר,
וזה קשה.
גלעד.
