זהו פרק המשך למרוץ מטורף, עדיף קודם כל לקרוא את הפרק הקודם.
המכשפה של שמי
שימי תופף על ההגה את מקצבה של להקת סנטנה, אהב את הקצב הלטיני. צביה חיכתה לו בבית והוא שר את אשה שטן, השיר תאם למצב רוחו. צביה באמת הייתה אישה שטן. אך למרות זאת לא יכל היה להינתק ממנה. היא גירתה את יצריו. וגרמה לו לספק את צרכיה שלה. צביה הייתה נדיבה אליו בעיקר כאשר הפסיד נגדה במרוצי המכוניות שבהן השתתפו זה מול זו. לרוב הוא הפסיד. אבל עכשיו לקח את השיר למקום אחר. אשה שטן, חשב, ואפילו הרגיש כי היא כאילו מכשפת אותו, במין כישופי וודו. דוקרת בו או בבובה שהחזיקה על השידה שלה. כל סיכה הכאיבה, כל ליטוף נעם לו. לא פעם הרגיש מיוחם וידע שהיא מלטפת את הבובה. לא פעם הרגיש את הכאב, כמו עכשיו, לאחר המריבה. עכשיו היא דוקרת, הרגיש את הכאב. לא יכל להשתחרר ממנה. חשב היא הכל בשבילי, האתגר והנחמה. העונג והכאב. הבית החם והאוהב והכעס המוליך אותו לתהום. קרלוס סנטנה עבר לניגון אחר באותו קצב כמעט, קצב משכר. מרגיע את הכאב שצביה השאירה בו. חרצה בו בציפורניה הארוכות דרך אוויר וזמן. הרכב השחור שלו, הרכב בו התחרה היה במוסך לצרכי שיפורים ושיפוצים. הרכב שבו נהג היה הגיפ המשפחתי הכבד והאיטי. רכב שהזדחל בתנועה. בין הרמזורים המעכבים. והללו כולם אדומים. "בטח צביה אשמה בזה." חשב.
סנטנה שתק ואריק קלפטון הזמין את שמי לקחת איתו קוקאין. גיטרה התערבבה בגיטרה. שני גיטריסטים גאונים הרעידו לו את הרמקולים ופרטו על ורידיו. האחד ממסטל באמצעות תנועות אגן לטיניות והשני מרגיע באמצעות הסם והאיטיות בה הוא פורט. אריק עבר לשיר לילה. ממש מכשפה כמו צביה. גם הזמר נמצא על הברכיים, הרהר. לא רק שהאומנים הללו טובים הם גם יודעים מה יש לי בבית. החליט.
צלצול הטלפון הפסיק את הנגינה, שימי ניסה להתנער, אך ידע שהוא חייב לענות. אם יתעלם היא תכעס. וכיוון שאין מוזיקה לשקוע בתוכה, צביה יכולה לדקור בו בעוצמה גבוה.
"שומע, אהובת ליבי, מכשפת חיי." אמר בהיתול.
"סנטנה לא יעזור לך לברוח ממני. וקלפטון עם הגיטרה עוד לא מכיר אותי. אני מקווה שאתה מבין את זה?"
איך היא יודעת לעזאזל? המכשפה הזו יודעת הכל. "תגידי יש לך מקרופון ברכב שלנו?"
שנייה של מחשבה, או שרק חשב שעברה שנייה. "חמודי, אהובי, שכחת שאני מרגישה אותך בעצמות. מרעידה לך את האברים. אני יודעת עליך הכל. ועכשיו אני רוצה שתחזור הביתה! משעמם לי." היא לא השאירה לו ברירה. ידע מה יקרה אם ינסה להתנגד, כבר הרגיש חם בחלציו וידע שהיא מלטפת את הבובה שלו במקום הרגיש הזה..
"קונה בירה, מביא די,וי,די. וחוזר." אמר מנתק את הטלפון לא נותן לה להגיב. ידע שהיא כבר תחזיר לו בבית. מצד אחד הרגיש מעולה. היום מזה תקופה ארוכה הצליח סוף -סוף להביס אותה במרוץ. האחרים שהתחרו היו רק תפאורה לשניהם. גם הקהל הרגיש בזאת. הבוקר הוא ניצח. צביה הפסידה. לכן היא כועסת ועוקצנית. לכן ברח מהבית לפני שתציק לו, לפני שיתפתח ויכוח. עדיף היה שהיא תירגע לבד זמן מה עד שתקרא לו. ואז הוא יזחל אליה בשקט. עם זנב בין הרגלים. כעת היא קראה לו כדי שינחם אותה, וזה לא קל. למכשפות יש דרישות גבוהות. קנה בירה, אסף סרט רומנטי ממתקן ההשכרה. מקווה שהסרט יעזור לו להרגיע אותה. ולבסוף קנה לה עוגת שקדים ושוקולד כמו שהיא אוהבת. בדרך חזרה שמע את הסקסופון של בילי הייוונס ונרגע.
צביה פתחה את הדלת עוד לפני שהניח יד על הידית. אין הפתעות. הקומבניזון שלה היה שקוף ולכן הפנה מבטו אחור לראות אם השכנים אינם מביטים. "שיראו, שמה זין." אמרה לו בנימה מתגרה. תפסה בצווארון חולצתו ומשכה אותו אחריה לתוך הבית כשבידו שקיות עם המוצרים.
"אולי נאכל קודם כל עוגה ונראה סרט?" היא הושיטה יד דווקא אל פחיות הבירה שהיו עדיין קרות. משכה בלשונית, לגמה לגימה ושפכה את היתר על ראשו. שימי הרגיש את הקור בעצמות. קור של חשש. צביה משכה קלות בשערו. מבלי להכאיב לו. מקרבת אותו אליה, מלקקת את הטיפות המרות משערו, מצווארו, מעל עיניו. לא נותנת לטיפות לצרוב. הופכת אותן למתוקות בלשונה המלטפת, המתגלגלת על עורו הסמור, המעקצץ. נפלו על הספה. "רגע, תני לשים סרט. ריצרד גיר, את אוהבת אותו." משכה מעליו את חולצתו. ליקקה לטבורו הרטוב מהבירה שהגיע עד לשם.
"לך!" הכניס את הדיסק והפעיל. חזר וישב לידה. התרחקה ממנו כשהתחיל הסרט. נשכבה על הספה והושיטה לו את רגליה. הוא ידע למה היא מצפה, מה מבוקש ממנו. ליטף את הרגל מהקרסול למעלה, חזר אל האצבעות ועבר לרגל השנייה. אט-אט העצים את הלחץ על הנקודות הרגישות בכף הרגל גורם לה להאנח, לגרגר כחתולה. היא אהבה את המס'ג הזה. הוא שיחרר לה לחצים, מתחים, כעסים. ריצרד גיר לא עניין אותה כלל. היא הושיטה יד ולקחה חתיכה מהעוגה, עדיין רגליה בידיו. נגסה בה, לעסה, הורידה את רגליה לרצפה והושיטה את פיה אל פיו. הוא ידע מה היא רוצה. פתח את פיו לנשיקה. נשק לה ולקח את החלק מהעוגה שהעבירה לו מפיה אל פיו. בולע את מיציה לתוכו. מיצים ששידרו לו את תסכולה מההפסד לו. בדרך כלל לא הצליח לנצח אותה. היא נהגת טובה יותר, ידע. יודעת לשלוט בהגה טוב ממנו, הורסת צמיגים פחות ממנו. ובכלל היא מכשפה.
לעס ונשק לה שוב, מחזיר אליה פיסה רוויה במיציו. משדר לה את רגשותיו. חייכה חיוך שטני. "מכשפה," אמר לה ברוך "אני אוהב אותך כשאת כזו. אבל יותר כאשר את מוותרת. מרפה, אוהבת."
המשיכה לחייך, הושיטה יד לחגורתו, פתחה אותה ואת הכפתור העליון של מכנסיו. הורידה את תחתוניו וליטפה את אשכיו. "עכשיו זה מספיק רך?" שאלה בחיוך מתגרה. שימי נשך את לשונו. התאפק לא להגיב. ידה השנייה עזרה לו להינתק ממלבושיו. היא הייתה ללא תחתונים מתחת הקומבניזון וכשאברו גדל, טיפסה עליו פסוקת רגלים, יונקת אותו לתוכה. מחדירה את אברו למערתה החשוכה של המכשפה. אל האוצר שאולי חבוי בה. הרימה את בובת הוודו אל פיה ונשקה וליקקה את הזין העשוי מחמר. שימי הרגיש שהוא מתעלף. הוא הרגיש גם בפנים וגם בחוץ, בכל מקום על פני אברו הקשוי. הוא ידע שיגמור רק כשהיא תאפשר לו, אבל לעזאזל, עדיף לגמור כמה שיותר מאוחר עם כיף כזה.
וכשגמר, והיא גם כן. הוציא את הזין מפיה אך השאירה את האבר המדולדל בתוכה. ליטפה את עיניו ואמרה ברוך "אני יודעת איך אתה אוהב אותי. אני יודעת איך אני אוהבת אותך. אני כזו שומרת ופוגעת. אתה מוגן אצלי אך חשוף בפני. אני שומרת עליך. ושולטת בך. תאהב אותי אתה כמו שאני. מכשפה."
