המוציא לאור

הוא שוטט על החוף החולי בקרבת צריף מגוריו. נוף דקלים נראה באופק, סירות דיג נשאו את שללן. בחור צעיר, כהה עור, בעל עיניים חולמניות, אובד עצות. עד שמצא את העצה הנכונה בלבו. היה זה אמנם צעד של יאוש אך הוא האמין באקט הזה- הוא ישרוף אותו!

בן שלושים ומשהו היה פאולו כשסיים את כתב היד של ספרו "הכוכב הדומם" היה זה כתב יד שעסק ברומן אהבה שאירע בחופה של רסיפה אשר בברזיל, הרומן כלל תיאורים עזים וצבעים מנופה ותרבותה של המדינה, הוא סיפר על זוג ששרד את הדרך המשותפת על רקע כל הקשיים, אלא שבסופה של הדרך מת אחד מבני הזוג. אכן טרגדיה נוגעת ללב ומזילת דמעה, יכולה הייתה אולי להיות קלישאה או שמא דרמה מטלטלת, תלוי את מי היו שואלים. הסיפור היה בחובו של פאולו והוא העלה אותו על הכתב במשך כחצי שנה של כתיבה.

פאולו עבד כפקיד זוטר בחברת השקעות " ויקטור" בעיר הגדולה . אך בקושי הרוויח די צרכו על מנת לממן את משפחתו הקטנה- אשתו ושני בניו. לכן משסיים את העלאת כתב היד על הדף מהיר ושלח כמה וכמה עותקים לחברות הוצאה לאור ציבוריות ברחבי ברזיל. עד מהרה קיבל תשובות שליליות מן הלקטורים שחיוו את דעתם כי מדובר ב"קלישאה גמורה". חברת הוצאה לאור אחרת עיכבה את תשובתה. פאולו פיתח ציפיות רבות, אך הציפיות התבדו, הסיבה לעיכוב הייתה כיוון שבחברה היו חילופי כוח אדם ולכן גם מהם קיבל תשובה שלילית.

הוא פנה לחברת הוצאה לאור מסחרית – זו אשר גובה תשלום עבור שירותיה. הם נתנו לו הצעת מחיר של סכום הקרוב לתשעת אלפים דולרים. כך עברה לה שנה ארוכה, הוא התייאש- כמעט.

מנהל חברת ההשקעות, מר ויקטור דה גמה, אדם מאופק ומנומס, בעל לבוש מטופח שריח אפטר שייב נדיר נדף ממנו, היה איש עסקים ממולח. הוא חיבב את הפקיד הזוטר פאולו ומיד פעם שאל אותו על התקדמות הרומן ומתי יצא לאור. פאולו סיפר לו על קשייו.

יום אחד עצר מנהל החברה ליד שולחנו של פאולו ובישר:

"אני מוכן לממן את ההוצאה לאור, בתנאי שאכסה את השקעתי!"

פאולו התלהב ובחום לטיני חיבק את מר דה גמה. דה גמה התאושש מן החיבוק והוסיף "עליי לנסח הסכם עם עורך הדין שלי מר לונסו!"

"מקובל!" אמר פאולו "הרי הגיוני שהדברים יעלו על הכתב ויעוגנו בו"

"ההסכם יהיה מוכן בערך בעוד שבוע- שבוע וחצי!"בישר

פאולו מלא הציפיות חשב שהנה, החלום עומד להתגשם. הוא ישיג את הסכום, הספר יצא לאור והוא יגשים מטרה. מיצוי עצמי והגשמה. למה לו הכסף או הרווח. הוא היה בטוח כי לספר יש אנרגיות משלו ואלו יגרמו לו לצאת לאור לעיני הקורא. הוא כבר חלם על עיצוב כריכה ועל ערב השקה חגיגי ואפילו, כן, אפילו על הבעת תודה לכל אלו שחיוו את דעתם על תוכן הספר.

עבר שבוע וחצי ועוד שבוע. הוא ראה את מר דה גמה עובר במסדרון וניגש אליו כשהוא מוצא את המילים הנכונות:

"מה קורה עם עורך הדין לונסו?"

"הווו" נזכר "מדובר בהסכם ספרותי. הוא מנסה למצוא את הסעיפים הנכונים מבחינה משפטית ואז ידפיס את ההסכם."

עבר עוד חודש ומר דה גמה תירץ את העיכוב בכך שעורך הדין לונסו היה בכנס עורכי דין בברזיליה במשך כשבוע. והאמת שהוא די מאוכזב ממנו - מעורך הדין.

פאולו מלא הציפיות חיכה עוד כשבועיים ושמע ממר דה גמה כי הוא אמנם דיבר עם עורך הדין והחתימה תתבצע עוד כשבוע.

עבר שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע. בלון הציפיות של פאולו עמד להתפקע. לבסוף יום אחד חסם את דרכו של מר דה גמה ושאל בצורה ישירה:

"אני רוצה לדעת מה קורה עם ההסכם של עורך הדין מר לונסו. אני מעריך את הטובה שאתה עושה לי, אך לא אוכל להישאר באוויר!"

דה גמה הרהר מעט, הביט בבחור הצעיר שלפניו ואמר:

"תן לי לטלפן!"

לאחר כשלוש דקות הודיע: "מחר, בשעה שבע וחצי בערב, במשרד של מר לונסו ברחוב טיארה דל ורה קרוס מס' 3"

הוא הופיע שם כמו שעון מדויק. מר לונסו שבהחלט נראה כמו שמו (דב שמן) עמד והמתיק סוד עם מר דה גמה. ההסכם היה מונח על השולחן. דה גמה הביט בו ואמר:

"הנה קרא ותחתום!"

פאולו קרא את ההסכם משלא מצא בו פסול, חיפש עט לחתום עליו:

"יש לכם עט?"

דה גמה ולונסו חיפשו בבגדיהם ולא מצאו:

"חפש בשולחן!" הציע לונסו השמן. פאולו חיפש בעדינות ולא מצא שום עט. הוא חיפש גם בחדר השני.

"ברחוב למטה יש חנות של מכשירי כתיבה, קנה משם עט ואז אני אחתום ואתה תחתום!" הציע דה גמה

הוא ירד למטה אחוז התרגשות. אך למטה היו רק בתי קפה. הוא עבר לרחוב שני ושם מצא חנות מכשירי כתיבה. הוא קנה עט פשוט ועשה את דרכו אל משרד עורך הדין. משהגיע למשרד גילה שהוא נעול. הוא דפק בדלת במשך כמה דקות ולא הייתה תשובה. מאוכזב ומלא זעם הוא זרק את העט והטיח אותו בדלת. בלון הציפיות שאותו טיפח פאולו התפוצץ בקול מחליא. פאולו דימה לשמוע את קול הפיצוץ מהדהד באזניו גם כשיצא מבניין המשרדים - אוזניו כאבו. הוא דימה לראות אנשים אחדים ממששים את אזניהם.

למחרת שב אל המשרד. מר דה גמה הביט בו ולא אמר מילה. הוא גם לא אמר מילה. מאוכזב מן ה"תרגיל"

רעיון צץ במוחו. הוא חשב עליו כשעשה דרכו אל ביתו בדרך החוף: הוא ישרוף את כתב היד בכיכר המרכזית לאות אכזבה מן העולם שאינו מכיר בספרו. זאת יעשה מחר!

הוא עמד בכיכר העתיקה עטורת הדקלים. מסביבה הבתים העתיקים. הפגין למרגלות האנדרטה ההיסטורית. תחת השמיים הבהירים. מבית קפה קטן נשמע שיר בוסה נובה בקולו של גילברטו גיל המפורסם.

הוא הצמיד לקיר האנדרטה שלט כתוב בכתב ידו: "שריפת ספרי – אות למחדלי ההוצאות לאור שאינן רוצות להוציא אותו לאור!"

אנשים התאספו סביבו. סקרנים ושואלים. הוא היסס מעט, אחר כך הוציא גפרור והדליק אותו. הגפרור כבה:

"אל תשרוף את הספר – תאמין באמנות שלך!" צעק לו מישהו מן הקהל

"אף אחד לא מכיר באמנות שלי! – לפחות תכירו באקט שלי! המערכת צריכה להזדעזע!" השיב בחזרה.

הוא הדליק גפרור שני שכבה כשלפתע ראה את פניו של מנהלו דה גמה בתוך הקהל:

"אני אפטר אותך אם תעשה זאת!" צעק

"למה עשית לי את זה?!" שאל פאולו

"למה? - כי קיבלתי עצה מעורך הדין לדחות אותך שוב ושוב עד שתתייאש- הוא אמר לי שתשעת אלפים דולר הם סכום גדול מידי. אני, בתור איש עסקים המשקיע בתבונה לא יכול להרשות לעצמי להפסיד!"

הקהל הביט בדה גמה בזעם גלוי.

עצם הגילוי המר רק העלה את חמתו של פאולו, הפעם הוציא מתיקו בקבוק נפט שאותו היסס לפתוח. נפט הוא דבר דליק ביותר ופאולו לא רצה להסתכן בו מלכתחילה. אך הפעם לא היסס - הוא שפך אותו על הספר. מעט נפט נשפך על ידו ובגדיו, הוא לא הרגיש בכך, הוציא גפרור והצית את הספר. אך לרוע המזל אירע אסון שלא רצה בו - בגדו נשרף!

פאולו המסכן עלה באש וזעק זעקות אימים, כתב ידו "הכוכב הדומם" עלה עימו. אנשים ניסו להושיע את הנשרף. אך לשוא. אקט המחאה הסתיים בטרגדיה.