2003\11\13
רעיון לגינה
חייב להביא נמלים אל הגינה. לכן, נסעתי לעסק אל הפינה המיוחדת שלי. למזלי אנשים לא אוהבים חרקים ולכן לא הפריעו לי בפינה שלי. כולם ידעו, זו הפינה של אבי. מי שלא רוצה להיעקץ או להידקר לא מגיע לשם. בפינה שלי היו קופסאות מלאות אדמה המלאה גם היא בשלשולים, או בקן שבניתי במיוחד לנמלים, חלקו זכוכית שדרכה רואים את המחילות ואת הפעילות וחלקו מתכת כדי שניתן יהיה להרימו.
בעבר לקחתי את הקן הזה אל כל הגינות החדשות שלא היו בהן נמלים כיוון שריססו אותן. הייתי חופר גומה קטנה ומטמין את הקן המלאכותי, לא אהבתי שהוא מלאכותי, אך עדיף כך מלא כלום. בכל גינה לאחר שהייתי מטמין את הקן באדמה, ועורם עליו רגבים, הייתי פותח את הפתח בראש המתקן, נותן לנמלים לבדוק את הסביבה, ולאחר מכן מקבל מהם את כל המידע שהייתי זקוק לו. מאוחר יותר הייתי משאיר בגינה מלכה עם פועלות ולוקח את הקן חזרה. לא תמיד בעלי הגינות ידעו את מה שאני עושה עם הקופסא המוזרה. לא תמיד סיפרתי להם. לפחות לא עד שידעתי מהנמלים מה קורה בקרקע. מה קורה עם חרקים אחרים ומה קורה עם בעלי הגינה. כאלה שמרססים הרבה נגד נמלים, מזיקים גם לשתילים שלהם. סביר להניח שיש כאלו שלא יסכימו למה שאני עושה.
חשבתי שאלה בודאי לא תסכים. צחקתי לעצמי צחוק קטן. דבר שלא עשיתי אף פעם עד כה, כשחשבתי מה היה קורה אילו הייתי מביא הביתה את קופסת הנמלים שלי. בעיני רוחי ראיתי את אלה צורחת ובורחת מהבית. אולי פעם אני אנסה את זה כשאלה תצרח יותר מידי. אני אביא לה מלכה אחרת אל הבית. או אז היא תצטרך להתמודד עם מלכה צעירה יותר. האם היא תרצה לעבור למקום אחר כדי להקים קן חדש או אולי תתמודד מול המלכה החדשה? ממש כמו בטבע.
הטבע והחיים בדרך כלל דומים למדי. יש ספר של קושינסקי. "להיות שם" על גנן מבוגר ומפגר, אני יודע שאני לא מפגר. בעל הבית של הגנן שאף פעם לא יצא מחצרו מת, והגנן נזרק לעולם. אני לא זוכר איך אבל לפתע כל משפט שלו שהיה לקוח מעולם הפרחים הפך לאמרת כנף שנשיאים למדו אותה. קושינסקי לדעתי השתמש בטבע כמטפורה למה שקורה בחיים היומיומיים. זה הצליח לו כיוון שיש התאמה בניהם. גם אני מאמין בכך.
העמסתי את קופסת הנמלים על הטנדר ונסעתי לחלקה. היום אני צריך להיות גם אצל חווה. עברתי בין החלקות האחרות עד שהגעתי לחלקה שלי, כן שלי, כיוון שאף אחד אחר לא יעצב אותה או ישקיע בה את נשמתו. בכל החלקות ניכרה פעילות ומשאיות פרקו מטען אדמה. שתילים הורדו מטנדרים ופועלים אחזו כלי עבודה והעדיפו להסתכל על חלקות אחרות ולראות אם גם שם נחים העובדים. רק בחלקה שלי לא עבדו פועלים.
הצבתי את הקופסא על האדמה החשופה, הוצאתי מכוש ומעדר והתחלתי לחפור באדמה הקשה. נטפתי זיעה רבה עד שהבור הספיק להכיל בתוכו את הקופסא. פתחתי את המכסה וערמתי אדמה עד לגובה המכסה. נמלים אוהבות לצאת כלפי מעלה ולא כמו דבורים מפתח צדדי. יצרתי תל נמלים. "צאו נמלים שלי, צאו ותחקרו את המקום עבורי." פיזרתי למענן גרגרי חיטה וגבעולים קרוב לקן כדי לפתות אותן והלכתי.
צהרים. הבטתי בשעון, יש עוד זמן והבטן התהפכה לי. לא ידעתי אם זה בגלל התחרות או בגלל שאולי היום אני אראה את חווה. הגינה שלה הייתה פתוחה עבורי. לכן ניגשתי והתחלתי לעבוד. הפכתי אדמה, פיזרתי זבל עופות שאספתי בלולים וערבבתי אותו עם קומפוסט. גזמתי מעט ענפים שהיו עלולים לגדול עקום, קטפתי קצת וורדים והנחתי בפתח דלתה של חווה. בזמן שהרחקתי ענפים שיבשו מאחורי הבית חווה הגיעה. שמעתי את הרכב שלה עוצר ליד הטנדר ואת חווה פותחת דלת. ידעתי שזו חווה כיוון שהיא פלטה קריאת כאב קלה. היא נשמעה לי כמו איילה פצועה ואני ריחמתי עליה. רצתי לראות מה קרה לה.
"זה בסדר, לא קרה לי כלום. לא צריך רופא." היא חייכה אלי אבל ראיתי שמתחת לחיוך יש כאב.
"תני לי לקחת את הדברים." לא חיכיתי. לקחתי את הסל המלא קניות וסגרתי את דלת הגן אחרי. חווה לא התנגדה. היא פתחה את דלת הבית והכניסה אותי אחריה. נכנסתי, קצת התביישתי, קצת חששתי, אבל מאוד רציתי להיות בקרבתה. קרוב אליה הרחתי את הפרחים ועוד משהו מוכר שהרחתי לפני כמה ימים אבל לא זכרתי מאיפה.
"ראיתי שקטפת למעני וורדים. אני מגדלת אותם כבר הרבה שנים, אמא שלי שתלה אותם." חווה חייכה אלי ושפתיה נמתחו לרוחב פניה בחיוכה החם. עיניה הכחולות, הפכו עמוקות כים המרוחק מבאר שבע החומה כעיני.
"שמתי לב שהשיח כבר זקן, לדעתי צריך לגזום אותו גיזום עמוק, אחרת הוא ירקב או יתנוון. צריך לעודד אותו לצמוח." הסתכלתי עליה כדי לראות איך תגיב על כך שאני מתכוון לגזום אותו עד תחתיתו.
"אני יודעת, אבל אני מקווה שאתה תעשה את זה. לי לא היה את האומץ. אני אוהבת לשתול ולא לעקור." חווה הרימה את הוורדים אל פניה ונשמה אותם, ורוד שפתיה וורוד הורדים התערבבו. לא ידעתי מה השפתיים ומה עלי הכותרת. התאוותי לנשק לעלים הוורודים הללו. עצרתי את החלום לפני שהתפתח. אני מעריץ של אלה, שפוט שלה. אני לא חולם על אחרות!
התעשתי והפניתי מבט אל הפסנתר שהיה צמוד לקיר. "כן, אני אעשה זאת עבורך. עבור הגן." המשכתי להביט על הפסנתר על התמונות שעליו, תמונות סיפור משפחה. "אני מאמין שזו האמא ששתלה את הוורדים." הצבעתי על תמונה במסגרת כסף קטנה של אשה חייכנית בשער קצר וכסוף. אם היא הייתה צעירה יותר, הייתי חושב שזו חווה. "אתן דומות מאוד."
"כן, אתה צודק." חווה הביטה בה בהערצה. "זו הייתה אמא ששתלה את הוורדים וגם כמה עצים נוספים בגינה. ממנה קיבלתי את אהבתי לגנים וגינון. ממנה קיבלתי גם את אהבתי לילדים. גם היא הייתה גננת. אני ממשיכה בגן שהיא עבדה." חווה עצרה והחזיקה את ידיה על העיניים שלה. ראיתי איך הפרקים שלה מלבינים. עיניה עצרו דמעות. אך היא לא פתחה את הסכר כדי שהן תפרוצנה. כנראה חששה לעשות זאת לידי.
ניגשתי אליה כואב את כאבה. "אני לא איבדתי אף אחד ולכן אני לא מבין את כאבך. אבל אני רואה את הצער שאת חשה בו. אשמח לעשות משהו למענך."
************* *************** ****************
כשאבי התנהג ברגישות ובאכפתיות, חשבה חווה שהיא לא מבינה על מה אלה מדברת. הטומטום הזה, שכך אלה מכנה אותו, ואפילו בכינויים גרועים מזה, הטומטום הזה מסוגל לחוש בצער הזולת, כל שכן במה שמעוללים לו.
זיכרון חילופי דברים בינה לבין אלה עלו במוחה, עודדנו וחיזקנו את הזיכרונות.
"עיזבי, הוא לא מבין כלום. מחייך אלי חיוך מטופש כשאני מציקה לו. איך שאני שמחה להוריד ממנו את החיוך."
"אלה, את לא מבינה שהכאב שאת מכאיבה לו, עלול לחזור אליך? אין בעולם מעשה שלא חוזר אלינו. את חושבת שאלו שפגעו בך, לא נענשו? אם תמצאי אותם כיום, תראי שבטח הם קרחים ושמנים או שלילדים שלהם יש איזו מחלה אנושה. את צריכה להבין שמעשינו חוזרים אלינו. אסור לנו לשפוט."
"אז מה, את רוצה שאני אשכח את כל מה שעשו לי? אני לא מסוגלת." אלה החלה להתרגז.
"לא, לעולם לא לשכוח. את יכולה וצריכה לזכור. אבל את לא יכולה להיות גם השופטת וגם המוציאה לפועל. במיוחד לא להעניש את האדם שכלל לא עשה לך כלום. את לא אלוהים. במקום לרחם על הסובלים את מענישה אותם." אלה סובבה את פניה, לא מוכנה לשמוע יותר את הביקורת.
יקח עוד זמן עד שאלה תבין ותתחרט. לנו יש סבלנות.
******************** ************* **********
"אשמח אם תמשיך ותטפח את הגינה למעני. אתה עושה זאת היטב." אמרה חווה וניגשה להניח את המצרכים שקנתה בארונות המטבח.
כשעברה לידי הרחתי שוב את אותו הריח המוכר, ריח שהרחתי לפני כמה ימים, ואהבתי. עדיין לא זכרתי מאיפה אני מכיר את הריח, אבל פרומונים זה התחום שלי. אולי איני בעל חוש ריח כמו לחרק או כלב, אך אני מסוגל לזהות ריחות שמפיצים אנשים. אנשים כיוון שהם גדולים, הרי הם מפיצים ריחות עזים שמתפרשים על פני גופם הגדול. אני גם מסוגל לזהות את התחושות של האנשים בריח, את הרגשות שלהם. למדתי המון מאז שאני בעולם הנמלים והחרקים. נמלים שלא תפצנה ריח תלכנה לאיבוד. לא תמצאנה את הקן שלהן. אין כמעט חרק שלא מפיץ ריח שנקרא פרומון. אם זה כדי לחפש בן או בת זוג, או כדי לשדר ליתר בני הקהילה מה הם צריכים. לכן הרבה פעמים רואים חרק מנקה את משושיו. אפילו הזבוב שחי בזבל עושה את זה. כך הוא מנקה בעצם את החיישנים שלו. גם אני משדר לחרקים שלי ריחות, בתוכן אני מטמיע צרכים. ממש כמו חרק.
גם לחווה יש ריח, ריח שמשדר מצוקה. משדר בדידות. משדר כאב. אפילו לאלה יש ריח של כאב, ולכן הסכמתי להיות איתה עוד בפעם הראשונה שהיא ביקשה לצאת איתי. זה תפקידו של חייל בקן להפיג את הכאב ואת הבדידות של המלכה. אבל למדתי שבריח של אלה יש גם כעס, לא רק כאב. ולכן אני מרשה לאלה לפרוק את הכעס שלה עלי עבור כל מה שהיא עברה. עלי. אני סולח לה, היא מלכת הקן שלי ולכן כמעט הכל מותר לה. הריח של אלה מורכב. ריח של שליטה, מצד אחד ומצד שני, של כאב, של כעס אך גם של חוסר אונים מול החיים. אני לא בטוח שאלה מודעת לכל התחושות שלה. בעוד שאצל חווה יש ריח של אחת מהקהילה, אחת שתשמח לעזור במקום לצוות. יש בריח שלה רכות אימהית. גם היא יכולה להיות מלכה טובה לקן.
יצאתי לגינה כדי לעשות את עבודתי. ידעתי שעלי להיזכר מאיפה לעזאזל אני מכיר את הריח. תוך כדי גירוף עלים ופיזור זבל מסביב לשיח הוורדים המדובר, מבלי שחשבתי כבר על הריח, הוא צף אלי מן הוורדים ומהכרית שישנתי עליה לילות רבים בשכונה העלובה בה גרתי יחד עם אלה. עם אלה, על הכרית שלי. לעזאזל, מה הריח של חווה עשה על הכרית שלי? עכשיו הייתי בטוח בכך. הפסקתי לעבוד לרגע והזדקפתי, מזיז מעל ראשי את עלי הליגוסטרום ששימש כגדר חייה. הסתכלתי לכיוון הבית וראיתי דרך החלון את חווה פושטת בחדרה את חולצתה. לא רציתי להיות מציצן ולכן הסטתי את המבט. המצב סיקרן אותי. לאלה מותר הכל. לכן לא כעסתי. לא ידעתי כמה זמן זה קורה ביניהן, ולא היה לי את האומץ לשאול.
"רוצה לשתות משהו?" קראה חווה אלי דרך חלון פתוח, מסיחה דעתי ממה שחשבתי עליו רגע לפני. היא לא חיכתה לתשובה והביא כד זכוכית גדול עם מיץ לימון סחוט טרי. ועלי נענע בפנים.
"טעים." לגמתי כוס שנייה, מנסה לרחרח שוב. "את אוהבת ציפורים ?" שאלתי, יש אנשים שהציוץ מפריע להם.
"מאוד. אני גם אוהבת את הסיפור על הזמיר של המלך שאהב את החופש שלו יותר מאשר את הכלוב מזהב."
"אז מה דעתך שאבנה לך בגינה שוקת לציפורים." הדחקתי את המחשבות לפינה נידחת במוח כדי לא להסגיר את מחשבותי, או שאולי היו אלה פחדים ואכזבות. והמשכתי לדבר איתה. "מתקן כמו מיזרקה קטנה שהציפורים באות להשתכשך בה." תוך כדי שיחה עם חווה, הסתכלתי על שלולית ומה שהשתקף בתוכה ולפתע צץ במוחי רעיון. "אולי יש לך כמה דקות לשמוע רעיון על גינה שעלי לעצב לתחרות, שכרגע בהשפעת שלולית ואגדה, צץ במוחי? אשמח לשמוע את חוות דעתך." קיוויתי שהרעיון ימצא חן בעיניה. אולי יותר מאשר שהוא ימצא חן בעיני אלה, אם אספר לה.
"אשמח לעזור, כל מה שקשור לגינון מעניין אותי." חווה חייכה אלי וריחה שידר כנות. "וכמובן שאני תמיד שמחה לשמוע סיפור."
התחלתי לספר לה על תחרות העיצוב "הבעיה היא שבחלקה שקיבלנו יש אדמה לא פורייה, ואני מאמין שגם אחרים קיבלו את אותו סוג של אדמה. היא אולי אפילו מזוהמת בכימיקלים. הנחתי שם היום את הנמלים שלי. אני מקווה שהן תגדנה לי מה הבעיה."
"אני רואה שאתה סומך מאוד על נמלים. הלוואי שאני יכולתי לסמוך כך על מישהו." בעיניה ראיתי עצב. בריחה חשתי פגיעות. הריח שהיא השאירה על הכרית שלי סיפר לי על עונג. עכשיו לא הרגשתי אצלה בשום עונג.
"אני מאמין שעוד תמצאי מישהו כזה." ניסיתי לעודד אותה. "בינתיים," המשכתי לספר על הרעיון שלי לעיצוב החלקה. "בינתיים, אפילו שאין לי עדיין מידע מדויק, יש לי רעיון מה לעשות בחלקה. את מכירה את הסיפור על המלך שביקש משני ציירי החצר שלו שיציירו, כל אחד על קיר מול הצייר השני. מי שיצייר את הציור היפה ביותר יזכה בפרס. צייר אחד התחיל לעבוד בכל המרץ בעוד הצייר השני התבטל. כששאלו אותו מה עם הציור, ענה שיהיה בסדר. רק יום לפני המועד הוא התחיל לעבוד ומרח חומר מיוחד על הקירות, אך כיוון שמסך הפריד בין היוצרים והיצירות לקהל, אף אחד לא ידע מה הוא עשה. ביום התחרות המלך ביקש להסיר את המסכים, והנה ציורו של הצייר שעמל הרבה על יצירתו, מפואר ויפה עד מאוד. כשפנו להביט על ציורו של העצלן ראו כי ציורו דומה עד מאוד לציורו של החרוץ. נכנס המלך ועמד בין הציורים והנה גם דמותו בתוך ציורו של העצלן. קרא המלך למשרתיו להביא את הפרס. הללו הביאו שק של זהב כמובטח. המלך הציבו באמצע החדר. ראו, אני מחלק את הפרס לשני חלקים שווים, כיוון ששני הציורים דומים ושווים ביופיים. קרא המלך לצייר החרוץ ראשון לבוא ולקחת את שללו. לקח הציר את הפרס שלו ועזב. ניגש העצלן ושאל: איפה הפרס שלי? ענה לו המלך: באותו מקום שהציור שלך נמצא. כל עוד שהשק היה כאן, ראינו גם שק נוסף, אך ברגע שנעלם השק, נעלם גם השק הנוסף. כך יהיה גם עם הציור שלך. ברגע שנסיר את ציורו של הצייר החרוץ, יעלם גם ציורך והקיר שלך יהיה ריק. תשמח שאיני עורף את ראשך על חוצפתך."
"אני מכירה את הסיפור. לפעמים אני מספרת אותו לילדים בגן." חווה נראתה מרוצה. כנראה שאהבה לשמוע סיפורים. בחברתם הרגישה במקום מוכר וחביב. נזכרתי שהיא סיפרה לי על הזמיר של האנס כריסטין אנדרסן.
"אבל זה לא סוף הסיפור. יש גם סוף אחר." נכנסתי לדבריה, "המלך, אהב את הרעיון, כיוון שהקיר שיקף לא רק את הציור. הקיר שיקף גם את הנמצאים בחדר. היה זה הציור הקינטי הראשון. ציור שמשנה את פניו כל הזמן. המלך הפך את הצייר, שיש שרואים בו עצלן ויש הרואים בו חדשן, ליועץ לענייני חדשנות אסטטית. כשראיתי את השלולית ומה שמשתקף בתוכה עלה בי רעיון לבצע בחלקה מעשה דומה. משהוא שבהשתקפות שלו יראה כי יש בגינה (זו פעם ראשונה שאני קורא לה גינה) יותר ממה שיש בה באמת. אני עוד צריך לחשוב איך אבצע את הרעיון שלי ." השתתקתי, מרוצה מהרעיון שצץ במוחי.
"רעיון מעניין, רק צריך להיזהר שלא יקרה לך מה שקרה בסיפור הראשון, שהמלך ירצה לערוף את ראשך. " חווה צחקקה. "תיראה יפה ללא ראש. גנן בלי ראש. תתחרה בפרש בלי ראש. אולי תיצור אופנה חדשה: אנשים ללא ראש. עכשיו במבצע." חווה החזיקה בבטנה וצחקה ללא הפסקה. היא הייתה כל כך יפה כשצחקה. עיניה הכחולות נמתחו לצדדים, גבותיה הדקות נפגשו. שפתיה המלאות נסגרו קמעה, ורק שתי שיניים בלטו מבעדן. כל הכאב נעלם ממנה וריחה הדיף שוב עונג של ילדות, ללא חששות. אהבתי את חווה באותו רגע. אך לא הבנתי זאת.
"אני אשתדל להישאר עם ראש על כתפי. אני מאמין שאני מוכשר מספיק כדי לעצב גינה מוצלחת." לפתע שמתי לב שזו לי פעם ראשונה שאני בטוח בכשרוני. ואני גם גאה בו.
הערב ירד, ואיתו הקרירות עטפה את הארץ. הלילה היה בהיר והכוכבים הבריקו בשמים. גם בגינתה של חווה האירו אורות הפנסים. וגם אורות קטנים יותר מצאתי, אורן של הגחליליות, ואורם של הכוכבים המשתקפים בתוך השלולית.
נפרדתי לשלום מחווה, נשמתי שוב את ריחה. רציתי לבדוק שוב את הריח על הכרית שלי, למרות שכבר הייתי בטוח שהיא זו שהניחה את ראשה על כריתי.
אלה לא הייתה בבית למרות השעה המאוחרת. ידעתי שהיא עובדת על דוחות עד מאוחר במשרד. מחר אמצע החודש וצריך להגישם למס הכנסה או למע"מ. באמת שלא הבנתי בדברים הללו. ניגשתי אל הכרית והרחתי אותה. כן, הריח של חווה. ריח של תשוקה. ריח טוב. גם קודם חשבתי שאני אוהב את הריח הזה. גם עכשיו כשאני יודע למי הוא שייך אני עדיין אוהב אותו, ואפילו יותר. אבל רציתי לדעת מה הריח הזה עושה על הכרית שלי. האם אלה מכירה את חווה? האם אלה המליצה לחווה עלי כגנן? למה היא הניחה את ראשה על הכרית שלי כשהיא בשיא תשוקתה? מה אלה לא מספרת לי? ואיך אני יכול לגלות? שאלות רבות ומפחידות הציפו אותי. כולן התערבבו במוחי במין הבלחות של ריחות וצבעים. ללא פתרון- שחששתי למצוא- או סדר שיוביל לתשובה.
