( נכתב בהשראת היצירה "תמונות בתערוכה" של המלחין מודסט מוסורגסקי )
תמונה ראשונה: "מחול האפרוחים" (שכבר לא יבקעו)
תק-תק-תק-תק,תק-תק-תק-תק מזמרות החותמות שבידי הפועלות הלבושות לבן, שעה שהן מטביעות בנשיקות הגומי הרכות על הראשים הקרחים שלפניהן את התאריך ואת המספר המציין את הגודל. על המסוע הסגלגל שבמרכז השולחן הארוך מסתחררות בקרוסלה איטית תבניות הביצים שהובאו למחסן שעה קלה קודם לכן, והידיים העמלות של הנשים מורידות בזריזות תבנית אחר תבנית, מניחות אותה בשוליים הקבועים של השולחן, מחתימות במהירות מסחררת – פרי ניסיון ממושך – את הביצים, ומחזירות את התבנית למסוע. ליד דלת הכניסה עסוק הנהג בהעמסת התבניות המוחתמות לתוך בטן משאיתו. בעוד שעה קלה הביצים יופצו במקומות הממכר בכל רחבי העיר.
אף צליל נוסף לא נשמע באולם מלבד המנגינה החד גונית של החותמות המקפצות בקלילות מביצה לביצה; השיחה אסורה, ובעל העסק, היושב בירכתי החדר על כיסאו ומשגיח על תנועותיהן, מדרבן מדי פעם אישה זו או אחרת: "יותר בקצב, יותר בקצב, לא לחלום פה!"
בתוך שורת הנשים בולט בשונותו גבר קטן קומה, ראשו מגיע אך בקושי לגובה הכתפיים של הנשים העומדות משני צדדיו, למרות השרפרף שעליו ניצבות רגליו. אף הוא עוטה חלוק לבן וגם ידו עסוקה במלאכת ההחתמה הקצבית. לפתע הוא מטיח בחוזקה את החותמת על ראשה של הביצה התורנית, וזו נסדקת ותוכנה הרירי מלחלחת את קצות אצבעותיו. הוא מוחה בחטף את ידו בחלוקו, מסיר את הביצה ממקומה ומטילה לתוך הקערה המיועדת לכך. האישה שלשמאלו, שהבחינה בנעשה, מסתכלת בחשש לכיוונו של המשגיח ואחר-כך זורקת לעברו של האיש הקטן מבט של תוכחה. הוא ממשיך בעבודתו בקצב הרגיל , דמעות חרון מציפות את עיניו ובליבו הוא נודר שוב ושוב, בקצב שמכתיבה החותמת שבידו: "היום -ילדתי, היום –זה- יקרה, עוד- שעות- אחדות- ילדתי, עוד- שעות- אחדות..."
תק-תק-תק-תק, תק- תק-תק-תק מלווה תקתוק החותמות את הלמות ליבו המעונה.
תמונה שנייה: "הגמד"
קלוד חלט לעצמו כוס תה ומלא צלחת בדברים שהביא הערב מהשוק: חריץ גבינה קשה, עגבניה ומלפפון. בצע נתח מהבגט שבמזווה המאולתר שלו, סידר את הדברים על קרש דק ששימש אותו במקום מגש והביא את כל הכבודה למרפסת חדרו. הניח את "המגש" על הארגז שעמד שם, אותו הביא כתחליף לשולחן מרפסת, שקע בכבדות בכיסא הקש המרופט שניצב בסמוך לארגז והחל לאכול את ארוחתו.
זאת הייתה השעה המועדפת עליו, שעה של התרגעות ושל התייחדות עם מחשבותיו לאחר שעות היום העמוסות לעייפה, בבוקר כתלמיד באקדמיה לאמנויות ולפנות ערב בעבודתו . החל מהשעה שש אל תוך החשיכה הוא עובד בשוק הסמוך, מעמיס ארגזים, מנקה ושוטף את הדוכנים והרצפות לקראת הנעילה, וזאת בתמורה לשכר זעום. אך השוק קרוב לביתו והוא גם זוכה במצרכי מזון חינם, מהשאריות שבעלי הדוכנים מוכנים להיפרד, שלא יתאימו כבר לממכר למחרת היום. הוריו שולחים לו אמנם קצבה חודשית קטנה מעיר השדה שבה מתגוררים, אך זו מספיקה רק לכיסוי שכר הלימוד. הוא חייב לעבוד על מנת לשלם את השכירות של החדר וגם לקנות מדי פעם בגד או זוג נעליים חדשות, לא יכול להופיע באקדמיה בבגדיו הישנים המתפקעים על גופו המגודל שהתפתח בשנה האחרונה. אינו מוכן לשאת גם בנושא הזה את לעגם של עמיתיו ללמודים הפריזאים, הסנובים העשירים האלה, די שמתנכלים לו בשל מבטאו הפרובינציאלי. על נשים – אין מה לדבר. מאז שעזב את עירו לא חיבק אישה. כיצד יעז להזמין בחורה לצאת איתו כשכיסיו ריקים ואת מעט מעותיו עליו לשמור בקפדנות להוצאותיו? וגם מעורבות רגשית אינה רצויה בתקופה זו, היא רק תסיט אותו ממטרתו. לזונות לא הולך בגלל אותה סיבה של חסרון כיס. הוא מכיר סיפורים על בחורים כמוהו, שבאו לפריז להגשים חלום, הסתבכו בעסקי נשים והימורים, שקעו בחובות ונסו חזרה לבית הוריהם כשזנבם מקופל בין הרגליים. לו זה לא יקרה. הוא יוותר על הכל תמורת חלומו ללמוד אמנות באקדמיה. הוא עוד יהיה צייר מפורסם באחד הימים...
רעש דשדוש משונה נשמע מפינת הרחוב הקרובה וקלוד מציץ לאותו כוון. כבר חושך מוחלט בחוץ אך הירח מבקיע קלושות את העלטה שמסביב. הוא רואה צל מסתמן על המדרכה ובעקבותיו מופיע לעיניו איש נמוך מאד, גמד של ממש, המדדה בהליכה מהירה ככל שרגליו הזעירות מאפשרות לו זאת. הגמד מתקרב לעבר ביתו של קלוד, נעצר בפתאומיות למשמע רעש של דלת נטרקת, מביט מבוהל לכל הכוונים ונבלע בחשיכה בחסות הקיר של הבית הסמוך. כעבור שניות אחדות, קלוד רואה אותו מגיח מבין הצללים ומתחיל לדשדש שוב בכוון הליכתו, מסובב את ראשו על צירו וסוקר את הרחוב בעצבנות. הוא עובר תחת המרפסת של קלוד, ממשיך לצעוד כ-20 מטרים נוספים ונעצר מול הדלת של המסבאה שתופסת את כל חלקו התחתון של הבית שעל המדרכה שממול. קלוד כבר לא יכול לראותו, כנראה שנצמד שוב לקיר או נחבא באחת הכניסות. משועשע ומסוקרן, הוא תוהה מה מעשיו של האיש הקטן לבדו ברחוב החשוך באזור הזה הידוע לשמצה, ומדוע נעצר דווקא מול הכניסה של אותו מוסד, המשמש מקום מפגש קבוע של אנשי העולם התחתון ונשות הלילה, שכה רווחים בחלק העני הזה של העיר. שעה ארוכה משתהה האיש הקטן במחבואו, אורב שם כנראה, ואז מגיח שוב בפתאומיות, רץ ברגליו הקצרות מספר מטרים נוספים ונבלע בפתח הכניסה המוצנע בין שני בתים, פתח שמוביל למדרגות היורדות לתוך המערות התת-קרקעיות, הקטקומבות של פריז.
רק נעלם האיש הקטן כשדלת המסבאה נפתחת, וקלוד שומע צהלות צחוק שיכורים ורואה לאורו של הפנס המוצב בכניסה את פרנסואה "היפה" יוצא לרחוב, מחבק בכל אחת מידיו את מותניה של אחת מהנשים קלות המוסר שהוא נוהג להחליף מידי לילה. השלושה עושים את דרכם תוך כדי שירה רמה בגרונות ניחרים משכר ועשן ונבלעים אף הם בכניסה לקטקומבות.
קלוד אוסף את הצלחת והכוס על המגש ונכנס הביתה. מדיח את הכלים המעטים של ארוחתו, מצחצח את שיניו ודואג להניח את מכנסיו מתחת למזרנו, פטנט שמצא כתחליף לגיהוץ. לפני שנרדם כעבור שעה קלה, מטרידה אותו המחשבה מה יעלה בגורלו של האיש הקטן בתוככי מאורת הפשע והפריצות אשר מתחת לרחובות הרובע.
תמונה שלישית : "קטקומבות"
האיש הקטן יורד בזהירות במדרגות הצרות, ביד ימינו מחזיק פנס זעיר המאיר באלומת אור דלה את המדרגה הקרובה ובשמאלו נתמך בקיר המחוספס לבל ייפול. "רק זה חסר לי עכשיו למעוד וליפול!" מצטמרר למחשבה. בהגיעו לתחתית גרם המדרגות העקלקל, עושה את דרכו במהירות לעבר הפרוזדור הצר שבהמשך; הוא מכיר היטב את הנקודה המדויקת, סקר כבר מזה זמן רב את המקום ותכנן כל צד. נבלע בתוך הגומחה החצובה בקיר, מכבה את פנסו, שולף את סכינו ממקום מחבואו מתחת לבגדיו ולופת את הידית בחוזקה בימינו. כבר שומע את מצהלות הצחוק הגסות מתגלגלות במדרגות ואלומת אור זעירה מתחילה לדלל את חשכת הפרוזדור הסמיכה.
ליבו עומד להבקיע את חזהו בהלמותיו הפראיות, והאיש הקטן חושש שמא יישמעו על-ידי הבאים ומנסה להרגיע את רוחו: "יש לי רק ניסיון אחד, חלילה לי מלפספסו!" הוא אומר לעצמו בפעם המי יודע כמה.
האור מתעצם והשלושה מגיחים מהפתח, הגבר באמצע ושתי הנשים חבוקות מצדדיו, השמאלית מחזיקה בידה הפנויה פנס גדול שמאיר היטב את הסביבה. הוא פורץ החוצה ממחבואו, נעמד מול החבורה, ולהב הפלדה מבהיק בידו המונפת בעוצמה בשעה שהוא נועץ את הסכין בכל כוחו בחזהו של האיש הנדהם. התדהמה מתחלפת בחלחלת זוועה שמשתקפת במבטו של הנדקר כשהאיש הקטן פולט בקול רועד מהתרגשות: "זה בעבור בתי, בעבור מדלן שלי !"
שתי הנשים, שקולטות כעת את המתרחש, פורצות בזעקות ומשתחררות מחיבוקו של האיש שאחיזתו הולכת ומתרופפת; זה מתנדנד, רגליו מתקפלות והוא צונח על ברכיו. הנשים עומדות כממוסמרות במקומן, צורחות בהיסטריה. הפנס נשמט מידה של האוחזת ומתנפץ לרגליה. עלטה מוחלטת משתרעת.
"התנדפנה מכאן!" מצווח האיש הקטן; הן מסתובבות ונעלמות במהירות, והוא שומע את שעטתן המבוהלת במדרגות.
עומד רועד בחושך שניות מספר, ברכיו פקות מעוצמת התרגשותו, מנסה להרגיע את דהרת ליבו המשתולל. הוא מוחה בידו את הדמעות שמלאו מבלי משים את עיניו, שולף את הפנס מכיס מכנסיו ומדליקו. מפנה את האלומה אל גופו של האיש הרובץ עדיין באותה תנוחה, יושב על רגליו המקופלות תחת גופו, רק גבו נשען עכשיו על הקיר שמאחוריו; כתם דם הגדל והולך מתהווה על חולצתו הבהירה שהסכין הנעוץ מהווה לו מרכז, ויובלו מאדים את דרכו עד לאזור מפשעתו. זרזיף דק של דם טרי פורץ מזווית פיו. עיני האיש פקוחות ומביטות בעיני הגמד.
" התפגר כלב, התפגר כבר! לא תוסיף לקטוף פרחים ולרמוס אותן תחת רגליך המזוהמות. אבא של מדלן שם לזה קץ", מסנן מבין שיניו החשוקות.
הנדקר נאנק ומחרחר, עיניו מתחילות לאבד את צלילותן והופכות מזוגגות. הוא מפרפר וחדל . ראשו נשמט על כתפו. הגמד מתבונן בו רגע נוסף ואז מושיט את רגלו ובועט בגוף שלפניו. שום תגובה לא באה. האיש כבר אינו בין החיים. עוד שניות מספר מוסיף האיש הקטן להתבונן בגופה, ואז מאיר בפנסו את דרכו ועולה בכבדות במדרגות.
הוא מתחיל לצעוד באוויר הצונן של הלילה, ליבו קל כבר בחזהו. חיוך מבליח על שפתיו, הראשון מזה חודשים רבים. הוא עובר ברחובות החשוכים, המוארים רק על-ידי הירח שמחייך אליו בהסכמה מלמעלה, ומשהו הקרוב לאושר מציף אותו כשמכריז בקול רם, חגיגי:
"עשיתי זאת ילדתי היקרה, אבא עשה זאת. אני בא מתוקה שלי, אבא כבר מגיע!"
והוא צועד בנחישות לכיוון הסיינה.
תמונה רבעית: "ככר השוק"
קלוד הגיע באיחור לשוק; נרדם אחר הצהריים לאחר שובו מהאקדמיה ולא התעורר בזמן, תוצאה של שתי כוסות היין ששתה עם הארוחה בביסטרו, שם הוא נוהג לאכול את קערת מרק הבשר היומית שלו עם תום הלימודים. הוא אוהב את המרק של מדאם לולו, כמעט תמיד אפשר למצוא בפנים חתיכת בשר או שתיים. היא כיבדה אותו ביין, היא ובעלה חוגגים 30 שנות נשואים, סיפרה לו, היום היין חינם לכל הלקוחות. אז הוא שתה כוס ועוד כוס ואחר-כך נפל על מיטתו כבול עץ. כבר לא רגיל לשתות יין, לא יכול להרשות לעצמו לשלם עבורו.
הוא רץ את המרחק הקצר עד לשוק, חושש מגערותיו של האחראי על הניקיון, מעסיקו. בשעה מאוחרת זו לקראת הסגירה, השוק כבר נמצא בשלב דעיכתו, תנועת הקונים דלה ובעלי הדוכנים העייפים אוספים את מרכולתם במהירות, כמהים לחזור כבר לבתיהם ומשפחותיהם אחרי יום העבודה הארוך.
אך היום השוק אינו כתמול-שלשום וקלוד חש זאת כבר עם כניסתו. ראשית, מסייה שארל, הבוס שלו, שנתקל בו מיד, לא גוער בו הפעם, אפילו לא שם לבו אליו, עסוק הוא בשיחה ערה עם מדאם שרלוט מדוכן הבגטים , וקלוד שומע את האישה עבת הבשר וטובת המזג אומרת בקול מלא צער: "מסכן, הוא היה כזה אב נפלא, כל כך דאג לה, הוא נשבע לאשתו הגוססת שישמור עליה מכל משמר, ומשלא הצליח, ליבו נשבר..."
קלוד הולך להביא את המטאטא שלו , מופתע ששארל הרציני והקודר לוקח חלק בשיחת רכילות נשים שכזאת. זה לא מתאים לו. הוא חוזר עם המטאטא ומתחיל לעבוד בשיטתיות, כהרגלו, חולף על פני דוכנה של מדאם זיזי , מוכרת הגבינות הנדיבה, שתמיד נוהגת לברכו לשלום ואף לכבדו בחריץ גבינה, המרכיב העיקרי של ארוחת הערב שלו. אך היום גם היא לא מבחינה בו, היא עסוקה בפטפוט עם לקוחה, דבר לא שכיח כשלעצמו בשעה מאוחרת זו. לגברת זיזי בעל ושני ילדים בבית והיא תמיד ממהרת לעזוב. קלוד מתקרב, סקרן לסיבת השיחה הארוכה והוא קולט משפט שסופו דורך את כל תשומת ליבו: "כן, משו את גופתו מהנהר בשעות הבוקר , הגמד המסכן...". עיניה של זיזי הוצפו דמעות.
קלוד רוצה לשאול את מדאם זיזי על הגמד, אך שארל קורא לו ומטיל עליו משימת סחיבת ארגזים למחסן. בדרכו חזרה, עובר קלוד ליד דוכן הירקות של מדאם דומיניק שאומרת בהתרגשות לגבר כסוף שיער בשעה ששוקלת לו את העגבניות שבחר:
" ממש כאן לידי, בדוכן הסמוך, הייתה מוכרת פרחים; היא עצמה הייתה פרח נדיר, כולנו נדהמנו שהתחתנה עם הגמד...מה אגיד לך, נסתרות דרכי האהבה, והיא אהבה אותו וגם ודאגה לו... הוא העריץ את הקרקע שעליה דרכה...וכשנולדה הילדה, לא היה מאושר ממנו. הוא למעשה גידל אותה, היא הייתה עד הערב בשוק, בעיקר היא פרנסה. והוא בישל וכיבס,עשה הכל. ואז היא חלתה...אתה יודע, המחלה, התחילה להשתעל ולירוק דם..." האישה השתתקה.
קלוד ממשיך לטאטא בקצב איטי, תוהה האם יש קשר, האם הם מתכוונים לגמד "שלו". והוא דאג לו אתמול בלילה, חשש ממה שעלול לקרות לו בתוך המחילות התת-קרקעיות שלשם ירד. כיצד מצא את מותו בטביעה דווקא? מה בדיוק קרה לו? הוא מוכרח לברר. ילך לשאול את מטילד, הבחורה הנחמדה שמוכרת תבלינים. היא בת גילו והוא התיידד עימה קצת, מטילד כבר תספר לו כל מה שיודעת. אך מטילד לא במקומה, היא מנהלת שיחה נרגשת עם מאדם נאדין וגם מסייה סימון עומד לידן. קלוד נצמד לחבורה ושומע את נאדין הקשישה לוחשת כממתיקה סוד:
" אומרים שהקטנה זרקה את עצמה לנהר בגלל שהייתה במצב עדין, אתם כבר מבינים למה אני מתכוונת. לא יכלה לשאת את הבושה. הוא הזהיר אותה מפני הנבל, אוי כמה הזהיר אותה, אך היא בשלה: היא מאוהבת, הוא אביר חלומותיה, הוא מעריץ אותה, הוא ישא אותה לאישה, הוא אומר שיעשה ממנה מלכה, הוא והוא והוא... ואז, אחרי שניצל אותה, זרק אותה ככלי שאין חפץ בו..."
נאדין השתתקה. הנשים מחו את עיניהן הדומעות בסינריהן.
קלוד מתחיל לאסוף את ערימות הפסולת לתוך הפח הגדול הניצב בפינה. הגיע הזמן לחבר את הצינור ולהתחיל לשטוף את רצפת הבטון, אך נדמה שאיש לא מתכוון היום לעזוב את השוק. בשעה שממלא את הפח בעזרת המטאטא והיעה הגדול, הוא שומע את שארל אומר למסייה פייר, מוכר הסידקית:
" שתי זונות היו במקום בשעת ההתרחשות, הן ראו הכל. אין שום ספק, הגמד חיסל אותו. הנשים הזעיקו את המשטרה. מצאו אותו עם סכין נעוץ החזה. לא תיארתי לי שלאיש הקטן יש כאלה ביצים... תהיה סמוך ובטוח שפרנסואה "היפה" לא יחסר לאיש. ברוך שפטרנו..."
" מהדורת ערב מיוחדת! רצח והתאבדות ברובע שלנו! נקמתו של אב!" - מכריז בקול צווחני הנער הקטן המופיע בין הדוכנים, תיק גדול תלוי על שכמו ובימינו הוא מצביע על העיתון שבידו השנייה.
היום יש לו הצלחה, יש דרישה לעיתוניו. הוא מכלה במהרה את יתרת העיתונים שבתיקו, אוסף את מעותיו והולך לדרכו בצעד קופצני.
קלוד מציץ מעל לראשיהן של הנשים שמצטופפות לפני עיתון המונח על אחד הדוכנים:
על העמוד הראשון ניבטות אליו שלוש תמונות: באחת, נערה יפה בהירת שיער מחייכת אליו בשיניים צחורות, מבטה החם משדר תום אין סופי; בשנייה, הוא רואה אישה צעירה ונאה, בהירת שיער אף היא, רק פניה כחושות משהו. בתמונה האחרונה פנים נאות ועיניים גדולות, תמימות כעיני ילד, של גבר צעיר עדיין. רק ראשו ומחצית חזהו נראים בתמונה, אי אפשר לנחש על פיהם את ממדי גופו. קלוד קורא ששמו היה אטיין לה-גרן.
השוק מתרוקן לאיטו וקלוד המהורהר חוזר לעבודתו. בעיני רוחו הוא ממשיך לראות את האיש הקטן והנפחד של אתמול בלילה, המדדה ברגליו הקצרות לאורך רחובו החשוך, נעצר ונחבא לעתים בצל הבתים ואז ממשיך את צעידתו עד שנבלע בחשכה.
©
