מיטל ורפי לנצח

הבריון שנכנס דרך פרגוד החרוזים המצועצע הביט סביבו כמנסה לאמוד את המקום העמוס ציורי קעקועים, והתביית במבטו על קעקוע בדמות נשר עף. הוא בחן את הציור כמו בחן יצירת אומנות מפורסמת, מתעכב על הכנפיים הפרושות כבוחן יהלום יקר ערך. חולצה כחולה נמתחה על חזהו השרירי מסתירה בקושי, שרירים בולטים כמו בלונים שמאיימים להתפוצץ כל רגע. "נראה אמיתי הנשר הזה," גיחך בקול טיפשי. "תגיד לי, כמה זמן לוקח לך לעשות קעקוע כזה?" שלח מבט אל מקס, הבחור שישב עם רגלים מושטות על השולחן וקרא קומיקס בחוברת דקה. 

"תלוי איזה גודל.." ענה מקס בשעמום ולא הרים את עיניו מהחוברת.

"פששש..." התפעל הבריון. "תראה איזה עין, ממש אמיתי!" אצבעו העבה שרטטה את עין הנשר.  "אתה בעסק הרבה זמן?"

השאלה הזו הסיטה את תשומת ליבו מהחוברת והוא הרים אט אט את ראשו, הבעת פניו הראתה חוסר שביעות רצון על שהוא מזלזל ביכולתו לקעקע קעקוע מסובך שכזה. "מספיק זמן." ענה בציניות, והבריון החזיר את מבטו בתנועת כתפיים מתמתחת אל הנשר, מתפעל מטפריו בכובד ראש.

דקה ארוכה בחן את הנשר מכל הכיוונים, מראשו, צווארו, ועד רגליו הקצרות בעלות הטפרים המעוקלים, עד שלבסוף הוריד מקס את רגליו מעל השולחן בתנופה חדה. "מה סיכמנו?" שאל. "מעוניין בקעקוע, או לא? כי, אם לא, נחסוך זמן ותפנה את המקום לאחרים שיהיו מעוניינים לבוא?" נוכחותו של הבריון במכון הקטן שלו לא מצאה חן בעיניו, הוא הכיר את האנשים שלא היו סגורים על קעקוע ובזבזו את זמנו בשאלות סרק שעה ארוכה עד שלבסוף היו מחליטים לוותר, או לחילופין לנסות לבדוק במכונים אחרים את סוג הקעקועים והמחיר. היום לא היתה לו סבלנות, המזגן התקלקל, מאוורר התקרה הסתובב בחריקה ובקושי הצליח לאוורר את המקום, הדבר האחרון שהוא צריך זה בריון מתלבט. 

הבריון נדרך ונעץ בו מבט. "כמה עולה לעשות אצלך קעקוע?" שאל.

מקס שילב את ידיו. "בוא שב, תבחר קעקוע, ונדבר." והניד בסנטרו לעבר חוברת עבת כרס כרומז לו לדפדף בה.  

שוב גיחך בטיפשות. "אה," דחף את שתי ידיו אל הכיסים. "אני לא רוצה קעקוע, אני סתם שואל."

עיניו הצטמצמו, ההומור שלו לא מצא חן בעיניו, גם לא החיוך המטומטם שריחף בפניו המכוערים. "סתם שואל?" חוסר סבלנותו החלה להציק לו באופן פיזי. "מה, אתה עושה צחוק?" שאל. "מה זה 'סתם שואל', אתה רוצה קעקוע, או לא? כי אם לא, מה אכפת לך כמה זה עולה?"  

"אני רוצה להסיר קעקוע." ענה והתיישב, כיסא הקש שעליו ישב השמיע קול חריקה משונה כאילו איים להישבר תחת כובד משקלו, כשהניח את שתי ידיו על השולחן הקטן שהפריד בניהם, שתק וחיכה בסבלנות ששותפו לשיחה ישב כדי לתת לו הזדמנות להסביר.

הבריון הצליח להפתיע אותו. "ציור לא מוצלח?" שאל בסקרנות והתיישב, מביט בו בחשדנות מסוימת.  

"לא, להיפך. דווקא מוצלח מאוד." ענה. "יש מצב שאתה מסיר לי אותו?"

הוא נשען לאחור בכיסאו, לא בטוח שהבין אותו. "אם הוא כל כך מוצלח, אז למה שתסיר אותו?"

בלי לענות לשאלתו התרומם הבריון פתח את כפתור הג'ינס שלו, ולאחריו את הרוכסן. מה לעזאזל הוא עושה? הבזיקה השאלה במוחו בשנייה שהסתובב, בתנופה קצרה ומהירה הוריד את הג'ינס, חושף בפניו את ישבנו המעוטר קעקוע בצבעי אדום שחור.

מקס מצא את עצמו בוהה בישבן מוצק עם לב אדום, ובתוכו הכתובת "מור לנצח". עכשיו היה מבולבל עוד יותר, "מה זה?"

הבריון צחק כאילו סיפר לו ברגע זה בדיחה מוצלחת. "זה לא, מה זה..." הרים את מכנסיו ורכס את הרוכסן. הסתובב אליו, ובמחשבה שנייה ויתר על הכפתור. "אלא, מי זה?" הוא התיישב. "זה השם של החברה שלי."

"אז למה שתסיר אותו?" תהה.

"כי היא כבר לא החברה שלי." השיב. "נפרדנו."

"קוראים לה "מור"?"

הצחוק שלו הדהד בחלל החדר הקטן וגבר על הרעש המקרטע של מאוורר התקרה. "מ'פתאום?"

"אז מי זאת מור?" שאל בחוסר סבלנות בולטת, הוא הזיע, והשיחה הזו עצבנה אותו.

"אה, זה. אז תגיד..." גיחך כשהבין את השאלה בהארה פתאומית . "זה, הכוונה, "מיטל ורפי לנצח." ראשי תיבות, השם שלי והשם שלה. הבנת?" והוא נראה די מרוצה שהוא מסביר לאיש הקעקועים את מה שהראה הקעקוע המיוחד שלו, לרגע נתן לו תחושה שהוא מדבר לטיפש שלא מבין כלום, והתחושה היתה נפלאה, תחושת עליונות.

"להגיד לך את האמת? אני לא מבין..." 

"מה לא הבנת?" שאל רפי הבריון. "את "מיטל ורפי לנצח"?"

"את זה הבנתי..." החל לאבד את הסבלנות. "ראשי תיבות. השם שלך ושלה," דקלם באיטיות כמו לילד מוגבל בשכלו. "לא הבנתי למה אתה רוצה להוריד אותו."

"כי נפרדנו... מה לא ברור?"

"טוב, זה מסובך." אמר, ולא פירט. "אי אפשר להוריד קעקוע."

"מזת'ומרת אי אפשר?" כעס. "בטח שאפשר, אתה מעביר בלייזר, וצ'יק צ'ק זה יורד."

מקס נחר בקול.  "איזה לייזר בראש שלך, אתה בסדר?" התרגז. "אי אפשר להוריד בלייזר, איפה שמעת דבר כזה, וחוצמזה, זה עולה לך פי שתיים."

"אהה... אז כן אפשר להוריד בלייזר," חייך בטיפשות.

"לא!" התעקש. "אי אפשר!"

"קראתי באיפושהו," חיבר את המילים בנתזי רוק. "שזה אפשרי..."

או-לה-לה, הרהר מקס בעייפות, האיש הזה מסתבר כאדם בעל יכולת תרבות, הוא קורא!  

"לא יודע איפה קראת, הלייזר לא מצליח להסיר את הקעקוע במלואו, הוא משאיר מעין תמונה דהויה."

"מה זה 'דהויה'?"

אההה.... הוא לא כל כך בעל תרבות מעמיקה. "דהויה, יעני... צבע מטושטש, חלש, חיוור, תמונה מטושטשת בלי צבע..."

"אני יודע מה הפירוש של דהויה." רכן לעברו. "אתה חושב שאני לא מבין?" שאל בנימה מאיימת ונעלבת.  

מקס נשען שוב לאחור, והרים את ידיו כמובס. "תשמע, אני לא עושה את זה כאן. לך תעשה ניתוח כירורגי קטן, יעשו לך הרדמה מקומית, יחתכו את הקעקוע, ויתפרו לך את העור." מרוגז ניסה לנער אותו מעליו, בתקווה שזה יתייאש ויניח לו.

אבל הוא לא ויתר. "נראה לך? זה ישאיר לי צלקת. מה'בעייה שלך... שמעתי שאתה מומחה בקעקועים."

"אז זהו," נשף מקס. "בלצרוב קעקועים, לא בלהסיר אותם!"

"אותו דבר!"

מקס נשף החוצה את האוויר שאצר בתוכו. "לא, זה לא אותו דבר!"

"נו, מ'כפת לך?" התעקש הבריון. "תעשה מאמץ!"

לא התחשק לו להתעסק עם זה בכלל.  "תשמע, למה שלא תשלימו, אה? תביא לה פרחים או משהו, אישה אוהבת לקבל פרחים..." נראה שהבריון שוקל את דבריו, הוא בהה בו. "אחרי שתתן לה פרחים, תגיד כמה מילים יפות, תתחנף קצת, ליטוף פה, ליטוף שם, ובינגו! היא נופלת בין זרועותיך, אתם מתנשקים, ובא לציון גואל!" הוא נעץ בו מבט כדי לתת כובד ומשמעות לדבריו. "אה, מה אתה אומר?"

הבריון שתק.  "אה, לא! זה לא ילך!" הניד בראשו. "מיטל אישה קשה."

"טוב, אני לא יכול לעזור לך." התייאש. "אם אתה בכל זאת מתעקש, אני לא הכתובת."

"אתה לא נותן לי שירות?"

מקס התרומם. "איזה שירות, מה שירות?!" כעס. "אני לא מסיר קעקועים, וזהו! מה אתה לא מבין?"  

הבריון הביט בו בהבעה דוממת מטופשת כאילו הנושא לא נגע לו בכלל, מבחינתו לא היה כל ויכוח, הוא רצה להסיר אותו וזהו. על מה הוא בכלל מתרגז, מה הוא ביקש בסך הכל?

"אולי תחשוב שוב על הרעיון שלי?" ניסה מקס. "פרחים, נישוקים.. אתה יודע!"

הבריון התרווח על כיסא הקש שחרק עוד קצת. "לא, זה לא ילך. הפעם מיטל כועסת באמת."

"אה, וואללה..." גירד מקס את ראשו בחוסר עניין.  באמת מעניין למה.

"אז מה אם אני מוריד את הבגדים וזורק אותם לרצפה?" החל להתלונן שוקע במחשבות, ומקס היה בטוח שברגע זה תמונה חדה עוברת לנגד עיניו, והוא ממש רואה את מיטל שלו כועסת. "אז מה אם גירדתי את הביצים לפני שהלכתי למקלחת, אני תמיד עושה את זה... מה אני אשם שאמא שלה בדיוק החליטה לבקר אותנו? אתה לא יודע מה הלך שם..." גיחך הבריון. "אמא שלה התחילה לצעוק, צרחה שאני חוליגן, אפריקאי ברברי חסר תרבות ונימוס...?" הוא דפק על השולחן, כאילו אמא של מיטל ישבה עכשיו מולו, והוא מוציא את כל תסכוליו. מקס שלא היה מוכן להתפרצות הזו ניתר בהפתעה. "חסר נימוס היא אומרת? שתראה איך הבת שלה מתלוננת כל הזמן, שאני מסתובב לצד השני ונרדם בלי רגשות אשמה אחרי ש... נו, אתה יודע." הניף את ידו אל על. "שאני לא מתחשב, ולפעמים אין לי סבלנות כשאנחנו, נו... אתה יודע."

מקס הנהן.

"זה עוד כלום, היא מתלוננת שאני מעדיף את המחשב על פניה, שאני משאיר פירורים בשולחן, שאני משאיר את הוילון באמבטיה פתוח, שהרצפה רטובה." לפתע כיווץ את עיניו כאילו חשב רגע, והמשיך, "היא שמעה אותה צועקת?" ואז, שתק ונאנח בדרמטיות. "ואימ'שלה עוד טוענת שהיא גידלה 'ליידי', ילדה טובה ומנומסת?" 

מקס שאף לתוכו אוויר חם ודחוס, המאוורר הנאמן המשיך לקרטע בקול מונוטוני, מלווה את תלונותיו של הבריון בסימפוניה מתמשכת, והראש שלו פשוט התפוצץ. 

"ו..." הבריון לקח נשימה של הפסקה, כאילו עוד רגע עמד להיחנק מקוצר נשימה פתאומי. "אני לא רוצה להזכיר את מה שאבא שלה אמר לי..."

"טוב!" קטע מקס את דבריו וקם בקפיצה, "בוא, תעלה לדרגש, בוא נראה מה אפשר לעשות עם הקעקוע שלך..."

הבריון סתם את הפה. שתיקה פתאומית השתררה במכון הקטן, והמאוורר 'קלאק - קלאק' הסתובב והדגיש את הדממה.  "באמת?!" פיו נשאר פעור כלא מאמין שהתמזל מזלו.

מקס הנהן במהירות, ומייד שלח יד לאקדח הקעקועים.

"עם זה אתה הולך להסיר לי את הקעקוע?" שאל הבריון בחשש מה וקם, תוך שהוא מוריד את מכנסיו ומתפרקד על המיטה הצרה. אז, הניח את ראשו על זרועותיו, והפקיד את ישבנו בידיו של מקס.

"אני הולך לשייף לך את העור עם מכשיר בעל ראש יהלום איכותי." הסביר מקס, וחיוך עקום התפשט בשפתיו למראה הלב האדום, והכתובת "מור לנצח". נשמע לו ילדותי לקעקע ראשי תיבות דווקא בישבן, והבין שכנראה בריונים שעונים לשם 'רפי' לא ניחנים בעודף שכל, נימוס, ועוד כמה שמות תואר דומים. היה משעשע לדעת שהוא נשאר עם זה תקוע לנצח, בכלל, הוא כל כך ריחם על מיטל הזו, שבאמת מגיע לו אם יתעלל בו.

"זה כואב?" לא הספיק לשאול, וכבר הרים את הקול בצעקה. "תגיד, אתה נורמלי?"

"שכב בשקט!" פקד מקס. "זה לא כל כך פשוט, התהליך כואב לא פחות מביצוע הקעקוע עצמו." הוא דקר ומתח את העור. "אמרתי לך שזה עלול לכאוב..."

"טוב," נשך הבריון את שפתיו. "אתה יודע הכי..." ונשימתו נעתקה. "הכי טוווובבבב.......!" בקושי התאפק לא לצחוק בקול רם, ואחרי רבע שעה של עבודה, אמר "זהו, עשיתי מה שיכולתי."

עיניו של הבריון דמעו מכאב והוא בקושי התרומם מהמיטה הצרה, אבל לא הוסיף מילה. השאיר מזומנים על השולחן, ויצא. רק אז הרשה מקס לעצמו לצחוק בקול רם.

                                   *****

יומיים הוא התהלך כאילו תקעו לו מקל בתחת, יומיים בקושי הלך, ועוד יותר בקושי ישב, אבל המטרה מקדשת את האמצעים, וסוף סוף הוא התפטר גם מהמחווה שעשה למען האהבה. יש מי שאמר שהאהבה כואבת, והוא אכן צדק. איש הקעקועים אמר שאחרי יומיים תרד עוצמתו של הכאב עם משחה מאלחשת מיוחדת, והוא הקפיד לטפל באזור היטב.