חזרה ליצירות
סיפורים

הבלוג של גלקסיונר - גשר מעל מים סוערים

גיטה אסנין | (18/07/2008 15:27) | 124 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל

שקעתי בשינה עמוקה.

 הפעם החלום היה מפחיד במיוחד, התעוררתי מכוסה זיעה קרה ומיהרתי לרשום אותו: אני רץ במישור אין סופי, מאחורי משתוללת שריפת ענק ממנה נחלצתי ברגע האחרון. אני רץ בכל הכוח וחש את לשונות האש צורבות את גבי. אני מנסה בכל כוחי להחיש את צעדיי, לברוח מהסכנה ולא מסוגל. רגליי מסרבות להישמע לי וככל שאני משתדל יותר כך פוחתת ההצלחה. ואז אני מוותר, מסב את ראשי לאחור ומביט בלשונות האש המיתמרות מעלה מעלה, משאירות שובלי עשן סמיך להסתיר את אור השמש.
אני מביט בצבעי האש: שקוף כמעט במרכז הלהבה, מצהיב בקצותיו, הילה כתומה מבליחה פה ושם. והכבשן הלוהט מתקדם לעברי, כדור של אש מאיים לבלוע אותי, אני נרתע לאחור ונופל. נפילה ארוכה, איטית, לתוך בור ללא תחתית. האש חולפת מעליי ומשאירה שמי תכלת רגועים. אני מרחף מטה ומנפנף בידיי למצוא דבר מה לאחוז בו. שיח פטל בולם את נפילתי. שרוט וחבול אני אוחז בענפיו, מחבק אותו כאח קרוב, לא מתייחס לטיפות הדם הנוטפות ממני. הניצלתי? אני מביט מעלה והנה השמים כגודל צלוחית מחייכים אליי מלמעלה. אני בוחן את הקירות והנה הם חלקים, לא ניתן לטפס עליהם. אני מביט למטה ואך בור שחור מתחתיי. אט אט אני מבין שנתקעתי, ורק פירותיו העסיסיים של הפטל נמצאים בהישג ידי להמתיק את קיומי העלוב. עד מתי? מה הטעם להיאחז בשיח, לשמח את נפשי בפירותיו אם קיצי בוא יבוא והוא רק שאלה של זמן? בשלב זה הכרחתי את עצמי להתעורר.
זהו החלום, המשל, ומהו הנמשל? על כך, לא הייתה לי תשובה.
אטואטה חיכתה לי במקום בו נפרדנו.
"אני שמחה שחזרת," אמרה והושיטה את ידיה לקראתי," בוא ואראה לך מקום בו תוכל לקבל תשובות לשאלותיך."
הפעם לא הססתי להבלע יחד איתה בסבך הירוק אפלולי שענני ערפל עטפוהו בהינומה דקה שאון המים הפר את השלווה ועם כל צעד הלך והתחזק. "האם מפל לפנינו?" חשבתי וכבר עלה בדמיוני נד מים איתן שוצף מסלעי בזלת שחורים, ניתך בעוצמה, חובט במי אגמון צלולים ומקציף אותם לאלפי נקודות זוהר. הרגשתי את ריאותי מתמלאות חמצן ובהלת החלום נשטפת מתוכי בזרם מזכך של מים חיים.
" בוא, נעלה ונעמוד על הגשר," אמרה אטואטה והצביעה על גשר עץ ישן אך חזק שהתקער מעל אשדי הנחל. לא מפל אחד היה לפני, אלא מאות מפלונים קטנים קפיצו את המים הקרים בדרכם אל האוקיינוס.
" עמוד באמצע הגשר עם הפנים אל הנחל כך, שתראה בו בזמן אותו ואת שתי הגדות. זהו המרווח בו היום, המחר והאתמול מתקיימים בערבוביה ולכן המים  יסחפו איתם בזרימתם את מצוקות העבר ואשליות המחר. וכאשר תתנקה תודעתך תבליח בה, במוקדם או במאוחר , ההתשובה לשאלתך."
"על איזו שאלה," תמהתי.
"על כל שאלה שתרצה. רק שתהיה זו שאלה ברורה!"
נעמדתי מול הנחל , נועץ מבטי בפיתוליו, מנסה לנסח את השאלה. זמן רב עבר, כמדומני, עד שהחשיך היער סביבי לגמרי ודמותה של אטואטה לא נראה עוד. רק את ידה החמה הרגשתי היטב עת הובילה אותי למקום מבטחים.
"לא נורא," אמרה, " בפעם אחרת." נפרדה ממני בחדרה המואר שרהיטים לבנים בוהקים בו אל מול גלי הים.
 

תגובות

חזרה ליצירות