ישבתי בביתי ביום חמישי. מכורבלת בכורסא מול הטלויזיה, מנסה למצוא תוכנית שתשכיח ממני את הזכרונות. הבית ריק, זה רק אני והפלאפון. תקיית ההודעות שלך עברה את המספר המכובד שש מאות וחמישים, ולחשוב שכל ההודעות האלו בנות שלושה שבועות בלבד. לא ציפיתי לכלום, באותו חמישי עצוב. ראשי החל להעלות את הפגישות המדהימות שלנו בלילות, את אותם הימים המאושרים ביותר בחיי. רק לראות את זיו פניך, רק לחבק אותך ולהרגיש שאתה אמיתי. הרגשתי שאני מתחילה להירדם, עד שצליל הודעה הוציא אותי מהנימנום.
"תפתחי את הדלת" היה כתוב על גבי המסך. המספר היה שלך, בלי שם. כך העדפתי לאחסן אותך בזכרון, שאף אחד לא יידע מי אתה במידה וייקח את הפלאפון שלי. הבטתי באותיות כלא מאמינה. הודעה ממך? הודעה שמודיעה שאתה.... כאן? קמתי בחפזון מהכורסא וחידשתי את הקוקו שלי. קרני השמש של הצהריים החלו להעלם וכחול-תכלת הופיע מבעד לחלונות הגבוהים בסלון. התקדמתי לדלת וניסיתי להסדיר את נשימתי הנרגשת.
פתחתי את הדלת ודמותך האהובה הופיעה מולי. רעדתי בכל גופי ואחזתי חזק בדלת, מאיימת לקרוס ולהתעלף מרוב פליאה. אתה חייכת את החיוך הרגוע שלך ובחנת אותי. לא האמנתי שאני חיה בתוך החלום. "שלום רותם" סיננת בשקט ונכנסת לבית. התרחקתי ממך, לא רציתי לגעת ולראות שאתה לא באמת שם. "שום דבר לא השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתי פה..." אמרת. אני נותרתי בהלם, מעבירה מבט מלמטה למעלה, מחפשת פירצה של מציאות, רוצה לחוש את החלום. "אני אמיתי רותם..." אמרת כקורא מחשבות, כהרגלך. "פשוט הייתי בצפון אז החלטתי לקפוץ לבקר... ויש לכם שם למעלה בחנייה יונה ממש שמנמנה...".
זרקתי את עצמי על דמותו הגברית והוא חיבק אותי ברוך. ידיו מלטפות את גבי ואצבעותיו סבוכות בתוך שיערי החלק והארוך. בכי קטן הפתיע אותי והדמעות העגולות הרטיבו את כתפו. "קטנה שלי.... אל תבכי... אני פה...." אמר בקול סמכותי, אך אני בשלי.... לא הצלחתי להשחיל מילה בשעות הקרובות. רק ישבתי לידו, מכורבלת, אוחזת בו כמפחדת שיעלם לי שוב. הוא ליטף את שיערי ואת פניי, לוחש מילים מרגיעות ומשרה שלווה כמו תמיד. "בואי נכין ארוחת ערב" אמר לפתע, כאילו שהמצב בו אנו נמצאים הוא מצב אידיאלי, כאילו זו לא הפעם הראשונה שאני פוגשת בו מזה שנה ארוכה...
בזמן שהוא הדליק סיגריה וישב בשולחן העץ במטבח, אני התחלתי להכין ארוחה קלילה. הוא רצה לקום ולנסות לעזור לי לבשל, אבל העדפתי שיצפה בי מהצד. מבטיו הגבריים סוקרים אותי מכף רגל ועד ראש. את הארוחה אכלנו בחוץ, משקיפים על הנוף ההררי היפה ביותר בעולם. עצים ירוקים וגבוהים על גבי הרים עגולים, שמש ששקעה לה אל מעבר לים ועננים כהים מטיילים בשמיים. הוא נתן לי לשתות מיץ תפוזים ואני חייכתי אליו. "מה נראה לך שאתה מופיע פתאום בחיי?". הוא לא ענה, רק הביט בי באותו מבט מסתורי שתמיד סקרן אותי כל כך.
בלילה יצאנו לטיול. אוויר צלול וקריר חדר לגוף בכל נשימה. התיישבנו בספסל הממוקם בנקודת תצפית מדהימה ומרוחקת. הוא חיבק אותי. "יש לך עור ברווז... ואת בכלל יונה שמנמנה..." אך מגעו החם העביר בי תחושה של להט, של אש, תחושה שחיה בתוכי רק כשאני איתו. "אני אוהבת אותך...." הפרתי את השקט. הוא לא ענה. ידעתי שלא יענה, למרות שצד בתוכי ציפה לשמוע את המילים היפות הללו, עפות לכיווני ומרגשות אותי כמו פעם. "אני כל כך שמחה שאתה פה איתי....".
חזרנו הביתה והתארגנו לשינה. הוא שכב על המיטה שלי, לבוש בחולצה לבנה קצרה ובוקסר שחור. נשען על מרפקיו ובוחן אותי. לבשתי את הפיג'מה הסגולה שלי, ואספתי את שיערי. "תפזרי אותו..." אמר בשקט, העפתי את הגומיה ועשיתי כדברו. התקדמתי באיטיות לעבר המיטה וצפיתי בשפת הגוף הנרגשת שלו. נשכבתי לצידו והתכסיתי בשמיכה. "לילה טוב..." אמרתי והפנתי לו את גבי. הוא סינן צחוק קטן וכיבה את האור, שולח יד סקרנית אל מתחת לשמיכה.
בבוקר לא מצאתי אותו לידי. התעוררתי כששיערי פזור על פניי, המיטה הריקה הרתיעה אותי. אך מבט קטן על נעליו בצד החדר, הרגיע אותי. התארגנתי וירדתי לקומה למטה, שם הוא חיכה עם סיגריה ועיתון. "חשבתי ש..." התחלתי לומר. "אני לא אעזוב אותך שוב רותם..." המשיך את המשפט. הכנתי ארוחת בוקר והוא נהנה מכל ביס. "את רק ילדה קטנה... מי לימד אותך לבשל ככה?" חייך אלי. "מה קרה אתמול בלילה?" שאלתי אותו, מטושטת קצת מכל האהבה הזו. "התחבקנו", אמר. "זהו?" שאלתי שוב. הוא קרב אלי וחיבק אותי, "כן מתוקה, זהו...".
לקחנו את האוטו ונסענו לטייל בצפון. טבע, מים ופיקניק גרמו לאותו שישי בבוקר להיראות כמו החלום המתוק ביותר שקיים. במהלך הנסיעה הוא החזיק את ידי, ממש כמו בלילות הרחוקים שלנו. "את כזו נעימה..." אמר בשקט. במשך כל היומיים האלו לא הצלחתי להאמין שזה אמיתי. לא קלטתי שאהוב ליבי היחיד הפתיע אותי בסוף שבוע מהסרטים.
כשחזרנו הביתה, עייפים מתמיד, התכרבלנו במיטה שלי. "אני אוהבת אותך..." סיננתי בשקט.
"אני אוהב אותך" אמר לפתע.
התעוררתי כעבור שעה, כשאני שוכבת בכורסא.
קרני השמש נעלמו וגם העננים הכחולים כבר אינם.
הלילה ירד וכיסה את העולם בכוכבים נוצצים.
היה זה עדיין ליל חמישי,
ואתה,
לא באמת.
