איבדתי כל תא של רגש בגופי ,זה קרה לא מזמן ,זה לא קרה פתאום ,כמו נוזל שחור זה חלחל אט-אט לתוך תא ועוד תא עד שכל גופי התבוסס נגוע בנוזל השחור, המאלחש, לא הייתי ערני מספיק ונתתי לכך לקרות. הכרתי פעם אחת אדם שהשתגע ,הוא גר לידי ,דלת מול דלת ,באמת שהוא היה בן-אדם שקול, כך לפחות סברתי בתחילה.
לילה אחד , חזרתי מאוחר הביתה,הכנתי כריך עבה עם סלט טונה והתיישבתי לראות טלוויזיה ,אני חיית לילה מושבע ויש לי ראיית לילה מתאימה גם כן,לפתע הדהדו נקישות חזקות בדלת, הייתי משוכנע שזו משטרה מי הרי יבוא וידפוק כך בשעת לילה כזו ? ,מלבד חיות לילה כמוני כמובן. אך זה היה השכן שהביט בי ממרומים , הוא היה כה גדול שהוא בפירוש הסתיר לי את כל החוץ, עיניו היו טרוטות מעייפות ואישוניו נעו במהירות מצד אחד של גלגל העין לצד השני, ללא תיאום מוסכם ביניהן.
"תגיד ,מה אתה חושב עליי?"
"אתה אחלה,בן אדם על הכיפאק" לקחתי ביס מהכריך טונה שבידי
הוא עשה תנועות של עיבוד נתונים במעבד שבמוחו וכנראה התרצה מהתשובה שנתתי והלך ,באדישותי כי רבה היא לא ייחסתי לכך חשיבות ,אבל מאותו מקרה החל טקס מוזר ביני ובין שכני ,תפקידו היה לדפוק בחוזקה בדלת ביתי ולשאול אותי מה אני חושב עליו ,לפעמים גם חמש או שש פעמים ביום ,יותר בשעות הלילה למעשה ,ואני הייתי עונה "אתה אחלה,בחור על הכיפאק" והוא היה מתרצה והולך עד לפעם הבאה ששוב בא ,בפעמים הראשונות ייחסתי את זה לחוסר ביטחון קיצוני בבחור ,אך בשלב זה כבר היה לי ברור שהבחור איבד את הצפון כמו שנוהגים לומר,כך חייתי ליד הר אדם מלא שרירים וחסר מודעות לסביבה שלו, הרגשתי קצת כמו להיות על סיפון יאכטה קטנה בים סוער שמצדך ישנה מיכלית נפט ללא מנוע, ועוד בנוסף לזה גם גנבתי לו את הכלב ,לא הייתה לי ברירה ,האמת היא שדאגתי לגורלו יותר מגורלי ואפשר לסמוך עליי בזה, יום אחד הגיעו אנשים שלא הכרתי ולקחו את השכן איתם ,כשהוא חלף על פניי הוא כבר שאל "מהו לא בסדר איתי?", מאוחר יותר התבהר לי שאלה היו קרובי משפחתו והם לקחו אותו לאשפוז כפוי במחלקה פסיכיאטרית סגורה.
כנראה שכמוני משהו אט-אט חלחל בו ודחק החוצה משהו אחר ועמו גם את שרידי הגיון האחרונים,אצלי זה דחק את הרגש.
ישנה סברה מדעית הסוברת שתכונות אופי ונטיות התנהגותיות עוברות בגנטיקה מדור ההורים לצאצאים וכן הלאה, אולי זה נכון.
אימי התייתמה משני הוריה כשהייתה בגיל בת מצווה ,אמה נפטרה מסרטן ואביה נפטר מיד אחריה מהתקף לב, בעצם שיברון לב אם רוצים לבחור בגרסה רומנטית לאירוע הקצת תמוה הזה. ואבי היה בן יחיד לניצולי שואה מליטא , בשבילם להיות חזק זה כמו לאכול פיצה למטה בשכונה , עניין של מה בכך , תכל'ס זה היה הבסיס היחיד שעליו הם יכלו לשרוד ולהתגבר על הטראומות והקשיים.
כשהייתי ילד קטן הרביץ לי משה הילד של השכנים, הוכיתי בהלם לנוכח האכזריות המציאותית שנתקלתי בה בפעם הראשונה בחיי והתחלתי לבכות , לא בגלל המכות שהפליא בי משה ,משהו התנפץ בעולמי היפה והילדותי דאז,חזרתי הביתה מתייפח אך אימי מיאנה מלנחמני ,היא ראתה בניפוץ האשליה ברכה והזדמנות ללמד את אפרוחה לעוף,להיות חזק. מבטה היה מחנך וקולה מתכתי "תפסיק מיד לבכות , אתה ילדה קטנה?!, גש עכשיו ותרביץ לו בחזרה ,אחרת אין לך למה לחזור הביתה ". וכך עשיתי, שבתי אל משה עדיין בבכיי המיואש ואחזתי בשערות ראשו בכל הכוח שהיה בי הוא החל לבעוט בי ,אבל אני גמרתי אומר שלא משנה כמה יכאב לי ידיי לא תרפינה ,וכך אנו עומדים אחד מול השני הוא בועט בי וצורח ואני בוכה ומהדק את אגרופיי ומושך חזק יותר את שערותיו , משה נשבר הכאב העצום שדפק בפדחתו הכריע אותו ארצה, אך לי זה עדיין לא הספיק ,הוא עדיין צריך לשלם על ההשפלה שהמיט עליי , דידיתי בחזרה הביתה כשמשה המסכן מייבב בקול גבוה ומוזר, נגרר ברצון ומשתף פעולה כמו סוס שמובל במושכותיו רק שמשה הובל בשיער ראשו, רציתי להציגו מול אמא ,הנה תראי כמה אני חזק,לוחם,גיבור. אימי נבהלה לראות את המראה הגרוטסקי כמעט של בנה בוכה בהיסטריה בלתי פוסקת, אצבעות כפות ידיו נעולות כבריח מעל לראשו של משה המייבב בקול דק וחלש וקווצות שיער צהובות מבצבצות מבין אצבעותיו, אפשר היה להאמין שלא הייתה יכולה להיות יותר מבוהלת ,אך ברגע שהבחינה שטיפות דם גולשות על פניו של משה היא זעקה לאבי שמיד יגיע , הוא נאלץ לחלץ את ידיי בכוח ,הן היו נעולות ואני לא תכננתי לשחרר אותן לא עכשיו ולא אימתי, גם אחרי הרבה שנים השכנים לא החליפו מילה עם הוריי,ואני לעולם לא בכיתי מולם שוב.
אולי אני לבד יותר מדי זמן , כבר שכחתי מה זאת אהבה!, אני זוכר את האהבה הראשונה שלי ,התאהבתי בנסיכה מצרית , נסיכה שיצאה הישר מסיפורי אלף לילה ולילה, בכל בוקר הייתי קם מוקדם יותר בחצי שעה מהרגיל ומדביק דף קטן משורבט ומעוטר בשירים והצהרות של אהבת נעורים צעירה על דלת ביתה , מיום ליום שעבר הזמן כך יותר אהבתי וכך ההצהרות הפכו חזקות יותר , מתחייבות ומחייבות , היא עזבה אותי פתאום ביום אחד ללא אזהרה בשביל מישהו אחר, הרגשתי שיד גדולה פשוט תלשה חלק מגופי , ומאז לא כתבתי אף לא שיר אחד .
ברם, כך זכרתי והגדרתי את עצמי לימים שיבואו כרומנטיקן מופקר,כזה שנסחף לתוך מערבולות של תשוקה חזק ומהר מדי, ותכופות מדי , אחת מהנשים שיצאתי איתן התלוננה בפניי פעם "אתה הבחור הכי לא רומנטי שיצאתי איתו"
הייתי בהלם "אני לא רומנטי?!"
"לא ,אתה ממש לא" ענתה והראתה לי את אחוריה המפוארים נעלמים במסגרת הדלת לבלי שוב.
החומה שנבנתה סביבי ,אני מודה שאני הארכיטקט החתום על התכניות, אבל גם לאלוהים ,ואפילו החיים עצמם תרמו חומרי חיפוי,אני חושב,הייתה בלתי נראית לעין אנושית רגילה, ולי לא היה אכפת ,בסוף היה כבר מאוחר מדי ,ארסנל המילים שלי הכיל מילים כגון : עוצמה ,כוח ,כסף ,הצלחה ,כיבוש, כריזמה, השפעה שהחליפו מילים קטנות ומתוקות כמו :מתגעגע,מחבק,אוהב,משפחה,ממי, מילים שאת קיומן שכחתי. כמו משוגע שלבסוף משתכנע ומקבל את שגעונו, כך קיבלתי בזרועות פתוחות את התקהות רגשותיי, מבט נוגה הפך להיות מבט מחושב וחיוך חם הפך להיות חיוך ממזרי,זה המחיר בשביל להיות חזק ,כך הצטדקתי.
אני שוב מאוהב, לפני שבוע פגשתי בה ,בחוף הים, היא לבשה בגד ים עליון בצבע כתום שמיד הזכיר לי את ריח פרי ההדר באביב ,עלתה בי כמיהה עזה לקלף קלמנטינה פתאום ולמצוץ את לשד עצמותיה , מכנסי המשי הדקים אותם לבשה הזכירו לי וילון עדין ושקוף על במת התיאטרון חושף ומסתיר לסירוגין את הדר ירכיה המופלאות ,שיערה זלג משני צדי ראשה מעטר בתלתלים שחורים את מצחה ולחייה ,כמו היה השיער סוגד לפלא האלוהי שנשקף מפניה , עיניה יקדו באור השמש השוקעת והיה דומה כי גם השמש התפנתה מעיסוקיה כדי להלל ולהשתחוות מול ההוד וההדר שבקע מהאמזונה הנשגבת , עורה היה בצבע אגוז אדמה שגדל באדמה שפרחים מבשמים אותה בריחם ,ושפתותיה כחלות דבש , כשפתחה בדיבור ,יצא קול של רבבת מלאכים המנגנים בנבל ,שייקספיר המת החל כותב סונאטות המתעלות אף על סונאטות שייקספיר החי מפני שאלו הנכתבות עליה ראויות להיקרא אך ורק במחוזות גן העדן ולא לבני האדם ,כל שכן כמוני בעיקר.
נדמה שכל האכזבות,הייסורים והתלאות שליוו אותי כצל בכל דרכיי הכינו אותי למפגש עם מלאך ההולך על האדמה,רק מלהביט בתוך עיניה נפער חור ענק בחומה האיומה וקצת מי ים זולגים פנימה ,מרעננים את נפשי ,אם לא הייתי חזק מספיק ,החומה הייתה נפרצת באחת והייתי טובע תחת מים רבים,
שימי ראשך על כתפי ואעביר את ידי בשיערך,תני לי זמן קמעא ואתרגל.
