"מתוך מיכל"-ביקורת שבועית

זפת זולגת כמו דמעה נפרשת לאטה על בד. פעולה זו מזכירה לי את פעולתו של מכחול הצבעים. גם כשמדובר בצבע אחד. צבע דומיננטי מאוד שחור. צבע של זפת.

מיכל הוא כלי הכלה. ישנם גדלים וצורות שונות של מיכלים. בשיר הזה אין הגדרה מדוייקת לצורת המיכל ולגודלו. מה שחשוב הוא שמתוכו זולגת זפת ודמעותיה יוצרות קווי מתאר של דמות על הבד. במכחול הזפת נבראת דמות וכבר רואים את הניגודיות של השחור על הלבן. הדמות שנבראת יוצרת נוכחות ב"שחום גופה,רגליה משוכלות מצלילות קפלי בד". לא נאמר בשחור גופה, כי צבעה של הזפת שחור כפחם, אך שחום גוף הוא לשון הבעה המאבחנת בין גוונים של חום ושחור. השילוב בין השניים יוצר דמות מעניינת על הבד.

ומכחול הזפת יוצר ניעות משיכה של צבע. הדמות רוקמת עור וגידים דווקא מלמטה. מפלג גופה התחתון. קודם הרגליים "משוכלות/ מצלילות קפלי בד". הרגליים ארוכות מוצלבות יוצרות עומק בין קפלי הבד. נשאלת השאלה איך נוצר העומק הזה? האם תנועת הרגליים הארוכות נטבעות בין קפלי הבד מוסתרות מעין רואה? או שמשיכות הצבע העדינות של המכחול יוצרות הדגשה של צבע על צבע כדי ליצור עומק או הסתרה? קפלי הבד מנסים להסתיר את מה?

כדי לענות על שאלות אלו שצצות לי כל הזמן, כשאני מנסה להתקדם ולהבהיר לי את היצירה, אני מוצאת שבית ב' של השיר מפגיש אותי עם עיניים. אותו מכחול עצמאי שיצר קוי מיתאר של הדמות והוביל אותי אל התובנה ההיא מתחלף עם עיניים. עם מבט שעוטף אותי. אך יש במבט הזה משמעות נסתרת. זה לא מבט בוחן, זה לא מבט חודר ופולשני. זה מבט עיניים ממכר. היוצר מפגש בין עיני הדמות הנבראת לבין עיני האמנית. העיניים "מזדווגות" כמו מגע מחשמל, העיניים יוצרות הפרייה וריבוי של עוד ועוד עיניים.

"חופנות...סופגות...עירום". העיניים המתבוננות בעיני הדמות ביצירה יוצרות את המפגש של היצירה,היוצרת והמבקר בעיניו. שיר יפהפה המעיד על תהליך התהוות היצירה. ויש במבט הזה של העיניים המערסלות, החופנות הסופגות לא רק פעולה אינטימית אלא פעולת משגל בין עיניים היודעות לקחת והיודעות לתת. התובנה שבאה ממפגש זה יוצרת אירוטיקה במגע של צבע ובמגע של עין.

העיניים האלה קולטות את קווי-המתאר של הדמות הנבראת. קולטות כל קו וכל נקודה ממשיים בה. קולטות את העירום כלפי חוץ ואת הכסות כלפי פנים.

השורה האחרונה"ציור על  כן". הייתי מוותרת עליה. שני בתי השיר חזקים לעמוד דיים מול עיני הקורא. השורה האחרונה ,היא סוכריה לקורא. הוא לא זקוק לה. יכול להסתדר בלעדיה. אני מוצאת שהכותרת מזמינה אותי להציץ פנימה ולגלות את תהליך התהוות היצירה. אהבתי את השיר