הצליל הנמוך והחולמני של הסקסופון ריחף ברכות מלטפת, מהפנט כחיבוק רך עמוס רגשות, סקסי ומענג כמו שרק ידיים של אישה וג'אז יכולים להיות. באווירה האפלולית המעשנת, התמזג הצליל בעצב כמו נותן חשיבות מיוחדת לכל תו בשלמותו, חד ורך בהרמוניה עמוקה שהתגברה לכדי קרשנדו סוחף. רוברטו עצם את עיניו והתמסר לצלילים הנוגים בגעגוע, אצבעותיו מרחפות על הקלידים במיומנות של אומן נשמה, מפיק צלילים צפופים שהזכירו לו רגע אחר, רגע של אהבה שנגמרה.
הפאב היה חשוך, אלומת אור האירה את דמותו, משרה אווירה אפופת עשן סיגרים, וריח טבק ארומתי ניחוח קבנדיש (ארומת וניל עדין) ופירות. הצלילים גוועו בקצב הדרגתי, ונדמו באיטיות. בדממה הקצרה נשמעו קולות התפעלות בודדים, ורוברטו קד בפני הקהל הקטן בניע ראש קצר. בעדינות הניח את הסקסופון בצד וירד אל הבר, מוזיקת פסנתר ענוגה החלה מתנגנת ברקע בעוצמה רכה. בשקט החליק על כיסא עור מוגבה חסר משענת, והניח את מרפקיו על משטח הכרום המבריק. "בנץ, תכין לי 'אייריש קופי'."
"איזו קלאסיקה, רוברטו." החמיא בנץ תוך שהוא מערבב את הקפה עם הוויסקי והסוכר. "ג'אז – בלוז, נקי כמו שאתה יודע."
רוברטו חייך בצניעות. "אלתור מוצלח." מלמל. "תודה."
"ואני לא המעריץ היחיד.." לחש כממתיק סוד, רוכן מעל המשטח, דוחף לפניו 'אייריש קופי' מהביל וריחני.
רוברטו תהה למה התכוון ונעץ בבנץ מבט סקרן כשהוציא פיסת נייר מכיס חולצתו. "זה בשבילך," הושיט לו נייר מקופל לארבעה חלקים. "היא היתה כאן כל הערב, והקשיבה."
"היא?" שאל בסקרנות גוברת ופתח את קפליו של הנייר, קורא את המילים המסולסלות בכתב יד נשי ועגול.
"מי זאת?" שאל.
בנץ משך בכתפיו, "לא מכיר אותה." ענה. "היא ביקרה פה אולי פעם או פעמים בעבר."
מהורהר לגם רוברטו מהקפה שלו וקרא שוב ושוב את המילים הלוהטות, מנסה לנחש מי היא זו שכותבת לו: "נגינתך פורטת, סוחפת ברכותה הענוגה כמו אצבעות של מאהב." באינסטינקט של צייד הסב את ראשו בחדות לאחור, כאילו יכול היה לראות את האישה המסתורית מחייכת אליו, אך קולו של בנץ עצר אותו, כשהעיר, "היא יצאה." והוסיף. "לפני חמש דקות."
מאוכזב, ולא יודע מדוע, חזר ולגם מה'אייריש קופי' שלו, תוהה מי היא אותה מעריצה מסתורית שכותבת לו את המילים שנגעו בליבו באופן מוזר. בתשומת לב מיוחדת קיפל את הנייר בדיוק בקפלים שנשארו טבועים, והכניס אותו לכיס. אם בנץ אמר שהיא היתה פה כל הערב, אולי יש סיכוי שתחזור.
בעצם, רצה להאמין שהיא תחזור. בערב למחרת, כשאלומת האור אופפת אותו שוב, ניגן בסקסופון מלודיה סוחפת ושקטה, מחפש את אותה אישה מסתורית, מקווה לפגוש את עיניה, לראות את מבטה. אך הניגוד בין האור בו היה מצוי, והאפלולית שמילאה את הפאב, הקשתה עליו את הראייה הממוקדת, וכל מה שהצליח לראות היו צללים של אנשים שישבו עסוקים בשיחה, או במשקה שלפניהם. גם מול בנץ לא ישבה אישה שכתבה מילים לוהטות על פיסת נייר. מילים שלא הניחו לו כל הערב, כמו כישוף קסום ונעלם.
שוב האריך תו אחד על חשבון התו הבא אחריו, מפיק צליל מייבב וענוג שהרעיד את נשמתו, וסיים באקורד מלודי עצוב. מחיאות כפיים בודדות נשמעו מקצוות הפאב, והוא המשיך לעמוד על הבמה הקטנה, מסונוור מהתאורה המלאכותית, מנסה לאמץ את ראייתו. אף אישה לא נעצה בו מבט, אף אישה לא עמדה קרוב לבר, ואף לא אישה שהשאירה נייר צבעוני עם מילים מסקרנות.
מפינת הבר הרים בנץ בקבוק מוכסף כשואל ללא מילים אם להכין לו את המשקה הרגיל, ורגע לפני שירד מהבמה, שלח מבט נוסף בשתי נשים שצחקקו לשמע בדיחה מגבר שישב לידן, זו יכלה להיות אחת מהן, אבל לא נראה לו הגיוני.
הפעם עוד לפני שהספיק לשבת על כיסא העור המוגבה, כף ידו של בנץ שטה על משטח הכרום עד הקצה, ואז הרים אותה לאט כמגלה סוד כמוס. מתחת לאצבעותיו הסתתר נייר צבעוני, וליבו החסיר פעימה. רוברטו כמעט חטף את הנייר, ותוך שהוא פותח את הנייר הצבעוני עשה חצי סיבוב במקום, עיניו סקרו את הפאב המעושן, מדמיין אותה יוצאת מתוך האפלוליות ומחייכת. אך צחקוקו של בנץ עצר אותו, והוא נשאר נטוע, בוהה באנשים שישבו ועישנו סיגרים עם טבק משובח.
"בנאדם," בנץ נשען על דלפק הכרום בחיוך ענק. "היא משחקת איתך בחתול ועכבר, אה?"
רוברטו דיכא את האכזבה שחלחלה בו, בקושי התאפק לא לשאול אותו איך נראית אותה אישה, חסר לו שבנץ יתחיל עם השאלות שעליהן בעצמו לא ידע לענות. הוא העלה בשפתיו חיוך מאולץ. "אה, אני לא מתרגש."
בנץ לא באמת מאמין למה שאמר, היה לו חיוך נחשי שבאופן מוזר נראה תמים. "נו, תראה מה כתבה לך הפעם?" רוברטו תחב את הנייר הצבעוני לכיס, "שום דבר מיוחד," הפטיר. "תכין לי אייריש..."
אבל מילותיה הדהדו במוחו. "אתה תכיר אותי לפי השמלה הלבנה והפרח האדום."
בנץ חייך. "ארטיסט, אתה!" אמר. "מה יש בך שגורם להן להיסחף?"
רוברטו משך בכתפיו. "זה לא אני..." וכשהוסיף בתחושת ד'זה וו, "זה הסקסופון." הבין שהם אמרו את המשפט יחד.
"זה הסקסופון..." הדהד קול מהעבר. הזיכרון היה חי כל כך עד שנדמה כאילו זה קרה לפני רגע קצר, דמותה התעוררה לחיים, ונוצקה לתוכו בכוח. הוא כמעט יכל להריח את ניחוח גופה. באותו ערב שילב ג'אז קלאסי במיוחד בשבילה. אותן שפתיים חושניות רפרפו בשפתיו. "הסקסופון הזה, שקט ועמוק. לעיתים מלא רגשות הוא, חולמני ועצוב, ולפעמים עם הד הקול האנושי." התגרתה בו, ליטפה את צוואר הסקסופון, ונצמדה אליו בגופה. "מהפנט כמו השיא ברגע של קרשנדו ..." מלמלה. היא סחפה אותו ללא מילים למחול מלא יצריות במיטתה, לריקוד סוער של התמסרות. היא אהבה לנגן בו, לפרוט בו בדיוק באותה דרך שבה לחץ על הקלידים בסקסופון, והוא אהב אותה. את גופה המתפתל, את הריח שנדף משיערה, ואת נוכחותה. עד שבוקר אחד, כתבה מילים סתמיות בנייר צבעוני, והלום שינה, גילה שעזבה.
נייר צבעוני, בדיוק כמו הנייר שנח בכיס מכנסיו. אבל הכתב- נשי עגול ומסולסל- כל כך שונה ממה שזכר, או שאולי מרוב שקיעה ברחמים עצמיים, שכח איך נראה כתב ידה?
"תתעורר!" בנץ, העיר אותו מזיכרונות. "שמתי לך מנת ויסקי כפולה." והאמת, שהוא היה זקוק לזה.
שמלה לבנה ופרח אדום. זה מה שעיניו חיפשו עוד בתחילה הערב כשאחז בסקסופון בעדינות, והיסס דקה ארוכה כמשותק. בפינת הבר ישבו זוג שהתגפף בלהט, מתעלמים מהנוכחים ומהבירה שהונחה מולם.
"רו-בר-טו....!!" קראו לו מסביב בקצב, מעודדים אותו להתחיל את הצליל הראשון, "רו-בר-טו..!!"
לתוך בליל הקולות הצטרפו מחיאות כפיים שהגבירו את הקצב, אבל אצבעותיו קפאו.
שמלה לבנה... עיניו התרוצצו. היתה לו תחושה חזקה שהיא כאן. "רו-בר-טו..!!" קראו לו כולם, והוא הרים לאט את פיית הסקסופון אל פיו, אך עדיין לא הצליח לנשוף. פרח אדום... עיניו לא מצמצו. אישה צעירה ישבה מול הבמה הנמוכה, בוהה בו, גם היא כמו כולם ציפתה לשמוע אותו מנגן צלילי סקסופון נוגים. שיערה האדמוני צנח על כתפיה בתלתלים רכים, עיניה הכחולות ננעצו בעיניו. בהארה של רגע הבין שהיא לובשת חולצה לבנה וחצאית קצרצרה שחשפה רגלים ארוכות מונחות זו על זו.
"רו-בר-טו..!" הקולות נשמעו כמו מתוך וואקום עמום, האם זו היא? עיניו סקרו את דמותה.
הוא נשף בעצלות. מפיק צליל, ולאחריו צליל נוסף... האקורד נקטע, ודממה משונה השתררה.
בדחף כמעט בלתי נשלט התרומם, שפתיה וסנטרה הזדקרו בנחישות מעודנת, בחולצה הלבנה נראתה לו כמו האביב בשיא פריחתו. הוא החל מתקדם לעברה, לא שם לב בכלל שהיא איננה עונדת פרח אדום בחולצתה. החזיק בסקסופון ביד אחת כמו באביזר מיותר, ועשה צעד נוסף. כשהתקרב נדמה היה לו שהבחין בצל של חיוך פרובוקטיבי בזוויות פיה. ואז, באותו הרגע בדיוק, ראה אותה.
היא עמדה בקו ישר מאחורי הבחורה המדהימה שישבה ולטשה בו עיניים, עם שמלה לבנה ופרח אדום על הדש. רוברטו היה מופתע, ליבו הלם. היא נראתה בערך בשנות הארבעים המאוחרות שלה, שערה מאפיר ואסוף לאחור בפקעת חסרת חן, היא היתה שמנמנה, וקרסוליה היו נתונים בתוך נעלים שטוחות חסרות צורה.
הבחורה האדמונית התרוממה לפתע, ועכשיו ראה שחצאיתה הקצרה שחורה, וחגורת עור מהדקת אותה אל מותניה הצרות, בלי להביט לאחור, התרחקה בצעדים מהירים מהבמה הנמוכה.
"רו-בר-טו..!!" הקריאות קרעו את עור התוף שלו, מעירות אותו מההלם שחנק אותו. היא הלכה, וכל צעד שלה נראה איטי להחריד כמו בהילוך איטי, ובתוך מוחו מחלחלת בבת אחת ההבנה שזו לא היא, כמו לבה רותחת שפורצת מלועו של הר הגעש, וזורמת בנחישות מטה, שורפת וחורכת כל חלקה טובה בדרכה. ההכרה שהיא לא האישה המסתורית שכתבה לו בנייר צבעוני מילים מסקרנות ולוהטות, היתה מרה וקרה.
אבל, זו שכן כתבה לו התקרבה לכיוון הבמה, פניה עגולות, חיוורות, וקמטים זעירים הקיפו את עיניה.
רוברטו לא היסס לשנייה, ירד בקפיצה מהבמה- בליווי קולות אכזבה מקהלתי מפי האורחים בפאב. לפת בחוזקה את הסקסופון וכמעט נחנק מגוש של מרירות ואכזבה שנתקע בגרונו.
"את...?" נחנק. "את היא זו שכתבה...?"
להפתעתו היא חייכה, "אין לי מושג מה קורה פה, בחור." אמרה בקריצה ממזרית. "רציתי להקשיב לג'אז איכותי, אבל הבחורה הצעירה שישבה כאן לפני כמה דקות, זו עם החצאית השחורה, ביקשה ממני לענוד את הפרח האדום על..." רוברטו דהר החוצה עוד לפני שסיימה את המשפט. "ותהרוג אותי אם אני מבינה מה קורה כאן..." מלמלה לעצמה.
© כל הזכויות שמורות.
