אפור קהה
~פרולוג (אשת נעוריך)~
"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה;" ירמיהו ב' ב'.
*
האוטו נסע.אתה נשאר עומד על המדרכה.
משהו ממך נסע והלך לו איתו.
אין שקיעה מלנכולית באופק.אין כינורות מתנגנים.רק אתה.
היא תיקח את הפניה ימינה בצומת וכשתראה את הפגוש האחורי חומק לו מבעד לפינת הרחוב לא תרוץ אחריה שתחזור
ותיפלו אחד לזרועות השניה בוכיים ומצטערים ואוהבים.
תישאר לבד.
אתה רואה את האוטו חומק מבעד לפינה וחושב לך שזה החלק האחרון ממנה שתראה ואתה מנסה לנצור את הקרבה הויזואלית האחרונה
הזאת בפתטיות מה.
זה לא יעזור.אתה כבר מת.
אתה עוד תיזכר בחיים שאבדו להם כשתשב בביתך לבד,תבהה במבט מזוגג בחלל השקט שנכנס לליבך ומזכיר לו שהוא פעם בעבר.
העומס יכביד עליו וידמם הוא מפצעו בדמעה מלוחה על פנים אפורות.ויכאב.
ותמיד תדמיין אותה עם מישהו אחר יותר מאושרת.
והוא יהיה לך זר כזה בדמיונך.גדול ומנוכר.
והיא תצחק איתו ותיתן בו מבט מעריץ,אוהב וקרוב.
מה שיעשה אותה מנוכרת ורחוקה ממך.היא כבר לא שלך.היא שכחה.
איך היא יכולה לא להתאבל ולכאוב כמוך.איזו בגידה.
הנאמנות הסיזיפית שלך ורחמיך העצמיים יהיו האופיום שלך כקדוש מעונה.
מטומטם.איך איבדת אותה.
~פרק א (הדירה)~
אני מסתכלת דרך חלוני ורואה אותו קרב לאיטו.
הוא כבר בא בימים ולא כמו שהיה לפני עשור,שניים או שלושה.
היו זמנים בהם הייתי סופרת שלושים או ארבעים שניות מרגע כניסתו לבניין ועד הגעתו לדלתי שבקומה הרביעית.
היום אני כבר לא סופרת.
גם אני,למען האמת,כבר לא כל-כך מציאה כמו שהייתי.יש בי סדקים שהוזנחו,קירותיי מתקלפים והצבע הדהוי
של רהיטיי רק מוסיף לאפרוריותי העבשה.
הוא כבר לא דואג לטפח אותי.פעם היה צובע,היה מנקה ומבריק.היה מביא בעלי מקצוע שידאגו לצרכיי,מתקנים פה,
מוסיפים שיפור שם.הוא כבר עייף.
אבל אני עדיין אוהבת אותו.הוא הדייר שלי.אני דירתו.אנחנו קשורים.
הוא מדבר אלי לפעמים או אולי לעצמו ומספר על מה שבליבו.בגלל שתיקתי התמידית אני נוחה להקשיב.
לפעמים בלילה,כשהכל שקט,אני מנסה לפעמים להשיב.אך כל מה שיוצא אלו חריקות וצלילים חסרי פשר שמגיעים בעיקר
מאיזור המקרר.
לפעמים הוא מסב תשומת-לב,לפעמים מפחד,לפעמים מאזין.
אך תמיד הוא ממשיך לדבר.נראה לי כי פשוט אין לו עוד עם מי.
עברו כבר הרבה מים בצינורותיי ואבק בספריי מאז ראיתי מישהו בתוכי מלבדו.
והוא נהיה שקט וקמל יותר ויותר.חבל לי.
הוא פגש אותה היום.כן,אותה.הזאת שעליה הוא דיבר איתי כל הזמן.אחרי כבר ארבעים שנה או יותר שלא ראו אחד את השניה.
היא כבר זקנה בלה בדיוק כמותו.
הוא סיפר לי שהוא נתקל בה במקרה במכולת והם בקושי זיהו אחד את השניה.
והיום הם קבעו לכוס קפה אצל הדודן שלי(מקרבה שניה),בית הקפה הקטן שברחוב חזקיהו.
אני רואה אותו בבירור עכשיו ליד הכניסה.הוא נראה יותר זקן אף משהיה.אפור ועצוב.
אני שומעת את ההד של רגליו המדשדשות להן בלאות במעלה חדר המדרגות.
הוא מהסס ועוצר באיטיות כאילו מתחבט הוא אם יש טעם להמשיך לעלות.
יודעת אני כי הוא יגע.אך יודעת אני גם כי הוא יגיע.הוא ישאר איתי עד הסוף.
אני המקום שלו.
אני מרגישה את המפתח נכנס ומסתובב במנעול דלתי.כל-כך מוכר אבל כל-כך קלוש.
הוא נכנס בלי לומר שלום כתמיד,מוריד מעיל בעייפות ואפילו לא תולה אותו על המתלה שלי אלא מניחו בעדינות נוגה על הספה.
הוא שותק,עיניו כבויות.השקט שלי חודר אל נבכי נשמתו.שקט של בדידות אינסופית.
הוא עייף.מתיישב דומם על הספה.
מדליק את הטלוויזיה ובוהה בה בחצאי עפעפיים.
הוא לא באמת רואה טלוויזיה אף-פעם.הוא פשוט צריך לשמוע קולות אחרים מלבד קולו לפעמים.
אך נראה לי שהפעם אפילו זה לא יעזור.
דמעה זולגת על זיפיו הדלים.מכבה את הטלוויזיה וסוגר עיניו.אהבתי אותו.
חושב הוא על חייו.חושב הוא על החיים שאבדו.שיכלו להיות.
סהרורי נכנס הוא למעמקי נפשו,טובע עד שלא יכול לדעת מציאות או דמיון או עולם הבא.
~פרק ב (התפלספות אחרונה)~
היום ישב משה רזיאל בדירתו והגיע למסקנה החשובה האחרונה בחייו.
הוא כמובן לא ידע שזו תהיה המסקנה האחרונה בחייו למרות שאפשר לומר שהוא הכיר בחשיבותה ואפשר גם לומר שהוא חש בסופיות
ההגיג המנוסח שעלה ברוחו.
מסך הטלוויזיה ריצד ברקע האפלולי של חלל הדירה והאיר חלושות על אבק מדפי הספרים שלא ניקה זה מכבר ועל כתליו מקולפי
הטיח קמעה שלא סייד כבר זמן מה.
בסוף שנות השישים לחייו הוא כבר לא ראה טעם בלהשקיע אנרגיה בתיקון דברים שימשיכו להתקלקל ובניקיון שיוסיף להתלכלך.
מלבד שמירה על היגיינה בסיסית ונקיון מראית עין שקריטריוניו הלכו ופחתו,לא שאף הוא ליותר ולא טרח.
הוא הביט באחד הסרטים שהיה על המדף,אחד החביבים עליו יותר בצעירותו וניסה לחזור ולפשפש ולמצוא בזכרונו איפה בדיוק איבד
את אהבתו לסרט ונזכר הוא בהתלהבות ובענין שתפסו אותו בראותו בפעמים הראשונות ונזכר הוא בשיממון המעיק שאחז בו בראותו לפני
כמה חודשים.
ואז הוא הבין.
הוא ראה עכשיו,לראשונה בחייו,שבכל תקופת חיים אדם מסתכל על עצמו כבשיא תפיסת מודעותו העצמית.אומר הוא לעצמו בראשו
כי הגיע עד הלום ככה וככה שנים והוא מכיר את עצמו כרגע בצורה הכי טובה.היום הוא הכי חכם.ליותר מזה הוא לא יכול להגיע.
ומהרהר הוא בהלך רוחו ומחשבתו לכשהיה צעיר יותר וכחוק דרכי עולם יאמר לעצמו "איזה צעיר הייתי","איזה טיפש",
"איזה תמים",או בצורה מעודנת יותר "לא ידעתי דברים רבים".
תמיד יראה עצמו אדם בדמותו העצמית הצעירה יותר ביחס של עליונות מסוימת או אף יוהרה וזלזול.
וככל שנוקפות השנים והולכות חש האדם ניתוק וריחוק מסוים שהולך וגדל מדמותו העצמית הצעירה יותר.
הוא מודע בתפיסתו הרציונלית כי זה היה הוא עצמו,אך תפיסתו הרגשית אומרת לו כי לא כך הוא.
הוא לא באמת מרגיש שזה אותו אדם.
הדבר נכון אף בטווח זמן של שנים אחדות ואפילו בטווחי הזמנים הקצרים יותר,גם אם ההרגשה היא בזעיר אנפין.
נער צעיר בן 13 מתחיל להרגיש בגרות מסוימת,לא כל שכן נער בן 16 או 18 ומסתכל הוא לאחור על היותו בן 8 או אף 10
ולא מכיר הוא יותר את הלך מחשבתו של אותו ילד קטן.זה כבר לא הוא.הוא כבר מבוגר.
וכמה צעיר הוא נער זה בן 18 השנים לאותו האדם בשנות העשרים לחייו.כלום אין הוא זוכר שבאותו גיל ראה עצמו בוגר באותה
מידה בה הוא רואה עצמו כעת?
ולנצח ינסה להשתנות.טבעו לנסות ולהשתפר.אפילו אם בדרכי חיים רטנות ואפילו אם בדקויות אופי והתנהגות.
ואיזה הבדל יש בינו לבין האדם הזה שהיה לפני כמה וכמה שנים.
רק היום,אחרי 68 שנות קיום מייגע,הבין זאת האדון משה רזיאל כשישב בדירתו הקטנה.
הוא שוב עשה זאת והסתכל על עצמו בנעוריו,התגעגע קמעה לצעירות וחיוניותה אך הרגיש הרבה יותר חכם מאותו אדם שהיה וגם
חשב אותו הדבר על הנער שהיה.
על כן סופיותה המעגלית של המחשבה.זה לעולם לא נגמר אך זה גם אותו הדבר.אותה תבנית בתנאים ונסיבות שונים.
גברת,אדרת.אין שינוי רציני.אפילו בגימטריה הן זהות.רק קצת שונות בהתחלה.
הוא כבר עייף.עייף וכואב.מחשבה זו כאבה לו במיוחד בגלל הפגישה שהיתה לו היום עם אהבת נעוריו אותה לא ראה זה 40 שנה.
לראות אותה כך,מקומטת ולאה כמו חייו המבוזבזים.
דמעה זלגה במורד לחיו כשנזכר הוא בדמותה הצעירה שנחרתה בזכרונו ומסרבת להתאים לאשה אותה פגש לפני שעות אחדות.
הוא כבר לא זוכר מתי בכה בפעם האחרונה.
מתי הרגיש משהו בדרגה שמרטיטה את גופו ונותנת לחיים לפרוץ לגשמיות במלוא אונם.
הוא עצם את עיניו וראה מולו את קימורי אגנה הרכים.את דקיקותה הנשית והחלקה.את עיניה האוהבות והחושקות.
את הפנים שגרמו לו כל פעם מחדש להחסיר לפחות פעימה אחת.
תחושת הנצחון העצומה על העולם במחשבה שהיא שלו.היפהפיה המדהימה הזו רוצה א ו ת ו .
רגעים של אושר צרוף שהדבר היחיד שישווה להם הוא שחזורם שוב ושוב בדמיון והקיץ.
מחשבות אבודות.
אך כבר אין טעם.הוא כבר זקן ועל כן חכם ויודע כי נשפך החלב ומיותר להרהר בנוזל שמחמיץ מרצפות.
הוא כבר לא אותו צעיר רגשני.
הוא כבר אדם אחר.
~פרק ג (הבטחה סטטית)~
ואז מגיע זעם.
על הכל.
על העולם.על החיים שהפכו אותו למה שהוא.
על הוריו שלא עשו את תפקידם כראוי.
עליה שעזבה אותו.
על עצמו שנתן לה לעזוב.
הוא למד כבר בחייו לא להחצין את רגשותיו וכך גם הפנים את זעמו שלא נראה לעין הסובבים אותו כשהלך הוא ברחוב לעבר דירתו.
מלבד עווית קטנה רוטטת בשפתו העליונה וקדרות שחורה בעיניו לא היה ניתן לזהות את עוצמת זעמו על העולם.
מחשבות פורענות ורשע עברו במוחו כפי שזה זמן רב לא קרה.
הבנה רגעית נחתה עליו כי אסור להתחשב באף-אחד,האדם הכי חשוב בעולם הוא אתה,משה רזיאל.
שילכו כולם לעזאזל.
לדרוך,לרמוס,לקטול-הכל תקין ולגיטימי כל עוד הוא משרת את האינטרס שלך.
בליל רגשות כאלו לא שרה בו כבר שנים.
ואז נרגע.ועייף.
הוא כבר זקן מדי וקהה חושים למרד הנעורים הזה.
חוץ מזה,זו לא הרגשת חיות.זה אובדן.זה משהו שקצת יותר קשה להנות ממנו כמו מאושר זמני מוחלט או מקדרות מלנכולית ממושכת
של רחמים עצמיים.זה רע וחסר טעם ומעש.
עד שהגיע לכניסת הבניין שלו כבר היה חדור שלווה מיואשת ולמודת שנים.
חרטה היא התגלמות חוסר המעשיות.כך טענה בפניו תבנית אופיו האדישה שסיגל לעצמו במרוצת השנים.
ימיו הרבים מספור בתפקידו כשומר בחברת אבטחה במהלך מרבית חייו הבוגרים לימדו אותו לא כלום בעצם,אבל אם משהו אז שאין
טעם בלהתרגש יותר מדי משום דבר.
פשוט לכבות את המוח למהלך המשמרת ולעמוד.
או לשבת.
או להסתובב.
או לבדוק את התיקים בנימוס.
תלוי בדרישות התפקיד וחומרתן.
וכמו כן גם אין טעם בלשאול הרבה שאלות,בייחוד לא את עצמו.
השאלה האחרונה שהוא זוכר ששאל את עצמו היתה בסביבות גיל ארבעים והיא נסבה אודות העובדה שבמשך ארבעים ויותר שנות חיים
הרעיון הכי טוב שלו לעשות או להרוויח כסף שיצא לפועל הוא לעסוק בעמידה.
או בישיבה.
או בהסתובבות.
או בבדיקת התיקים בנימוס.
תלוי בדרישות התפקיד וחומרתן.
מה שהוביל אותו בסופו של דבר למנוחת מצוקת שאלה זו היתה העובדה שאם את זה הוא לא יעשה אז הוא פשוט יחדל להתקיים.
לא שיש לאן לרדת בדיוק מקיום שרירותי שכזה אבל כמו שאנשים אחרים אומרים (ראה ערך שומרים בקניונים,נהגי אוטובוס/מוניות
או פקידות זוטרות בתאגיד ענק שמממש את המפלצתיות הקפיטליסטית עד האגורה האחרונה של שכר המינימום-ברוטו )-
"העיקר שיש פרנסה"(בתרגום חופשי:נראה לך באמת שאני רוצה לעבוד בעבודה המסריחה הזאת? הבעיה היא שאני פשוט לא
טוב לשום דבר אחר אז אני עושה את זה כדי לא לגווע ברעב.").
עומד הוא מול דלת דירתו ומהרהר בכך שנראה לו שלקח לו הרבה יותר זמן מבעבר להגיע אליה ממעלה ארבע הקומות של הבניין.
ניחא,אמר לעצמו,זה לא יטריד אותי יותר.
לפתע תפס עצמו וכמו הבין את דבריו ונרתע מהם.
אך עדיין כך הרגיש כשסובב את המפתח במנעול הדלת בחולשת מה.
נכנס,סוגר אחריו את הדלת,מביט במתלה המעילים לרגע קט.
מוריד את מעילו ומניחו בעדינות על הספה.מועקה שקטה וקרה.כמו לכאן הוא לא שייך.
מתיישב על הספה.עדיין דממה חודרת.
מדליק את הטלוויזיה.
הטלוויזיה,שנתנה לו בדרך כלל מרגוע מחשבתי,מנוחה שכלית מנוונת וברוכה,
אפילו כבר את זה לא עשתה לו.
"אין כבר שום דבר מעניין היום בטלוויזיה" אמר בראשו ורגע לאחר מכן נפחד עד כמה זקן הוא נשמע,אפילו לעצמו.
בעודו בוהה במרקע ובסביבותיו המוארות חלושות נזכר הוא שפעם,כשהיה צעיר יותר,הבטיח לעצמו שלעולם לא ישמע כך,
כמו הזקנים המתים הנרגנים האלו שהיה שומע.
במערבולת המחשבות והרגשות שהציפה אותו לא שם לב אפילו שנתן לדמעה לחמוק ולנזול על זיפיו האפורים הדלים.
מכבה את הטלוויזיה וסוגר עיניו.
~פרק ד (חזרה בתשובות)~
מאורעות שמשנים את פני הדברים.
נסיונות מעצבי אופי.
אירועים בודדים שהשפעתם,בדיעבד,מכרעת.
כיתה ב'.שמואל,בריון הכיתה,מרביץ למשה ולוקח ממנו את כספו לעיני כל הכיתה הלועגת.
משה נשבע לנקום.שבועה שלעולם לא התממשה.
כיתה י"א.משה נכנס לחדר הוריו להעיר את אביו.
האב לקה בהתקף לב וכשמשה ניסה להעירו היה כבר נטול רוח חיים.
פגישה ראשונה עם המוות,שעד כה נראה ערטילאי ורחוק וכעת נראה ממשי ובלתי נמנע.
שנות העשרים המאוחרות.מריבה שמתדרדרת בין משה לחברתו לחיים זה שבע שנים הופכת לפרידה מאהבת חייו.
כמוה כמו איבר שנגדע מגופו ולעולם לא ישוב עוד להיות שלם.
עומד על המדרכה בעוד היא נוסעת ממנו והמוות לוקח ממנו נגיסה ראשונה,מבפנים.
*
רגעי חיים של אושר צרוף.
ילדות.הכל.העולם נראה כמגרש משחקים גדול.החצר האחורית מלאת השיחים והמטפסים נראית כמו ג'ונגל טרופי שרק מחכה
שיחקרו אותו ויטיילו בו.החדר שלך נראה כמו מקום המסתור החמים המושלם שפשוט מצריך להתכרבל בשמיכותיו לכל החיים.
כל רגש הוא קיצוני לכן הטוב והמאושר הם מקסימליים.
נעורים.הנסיעה לאילת בחופש הגדול שלפני הגיוס עם החבר'ה.הרפתקה שהולכת לקרות שמורגשת בכל רמ"ח האיברים
באדרנליניות מוגברת.ברקע מדבר אינסופי ומוסיקה בפול ווליום והעולם רק מחכה ליפול לרגליך.אין יותר חופש מזה.
בחרות.האשה שכבר מזמן החלטת בראשך שהיא האחת איתה אתה רוצה לבלות את שארית ימיך מלטפת את ראשך ואומרת שהיא
אוהבת.שהיא גם רוצה את אותו הדבר.אתה מגלה שדמעות לא באות רק מעצב.
*
לפעמים,בתקופות ממש רעות מבחינה נפשית,היה מוצא משה רזיאל נחמה בשינה.בריחה מהעולם.
תקופות ארוכות הדבר היחיד שהיה טוב בחייו היה השינה.
מלבד ההרהורים בנפשו שלאיזה שפל הוא הגיע ואיך לא האמין שיגיע שלב בחייו בו הוא לא ירצה להיות ער יותר,הוא ידע שאת ההנאה
והאושר הצרוף והממכר יוכל הוא להשיג רק בחלומותיו שתמיד יהיו ביטוי קיצוני לעולם המוכר לו.
ובחלומותיו הוא כל מה שרצה ולא יהיה עוד לעולם.עשיר,גיבור,מצליח,אוהב,נאהב.
ובחלומותיו הוא ילד,נער,בחור צעיר.תקווה,שמחה,אושר.
אך תמיד אם יקום באישון לילה ושינתו תנדוד עליו,
ותמיד רגעים מעטים לפני שירדם,כשישכב במיטה לבדו ובחושך,
ותמיד כשישב בספה,בוהה במרקע הטלוויזיה המרצד,עד הפעם האחרונה בה זולגת דמעה על לחיו החיוורת,
יזכור ויהרהר בתמונה ששיחזר אינספור פעמים בראשו.
במכונית הנוסעת ולוקחת עמה את האשה שלו,את גבירתו,ילדתו,אהבתו.
לוקחת איתה את חייו,אושרו,נשמתו וליבו.
~אפילוג (אשת נעוריי)~
האוטו נסע.נשארתי עומד על המדרכה.
משהו ממני נסע והלך לו איתו.
אין שקיעה מלנכולית באופק.אין כינורות מתנגנים.רק אני.
את לוקחת את הפניה ימינה בצומת וכשאראה את הפגוש הימני חומק לו מבעד לפינת הבניין לא ארוץ אחריך שתחזרי וניפול אחד
לזרועות השנייה בוכיים ומצטערים ואוהבים.
אשאר לבד.
אני רואה את האוטו חומק מבעד לפינה וחושב לי שזה החלק האחרון ממך שאראה ואני מנסה לנצור את הקרבה הויזואלית הזו בפתטיות מה.
זה לא יעזור.אני כבר מת.
*
בכיתה ובבית הספר יש את האנשים האלו שלא יודעים מה לכתוב עליהם בספר המחזור בסיום הלימודים.
הם תפאורה.קשה לתאר אופי של תפאורה.בייחוד כשהיא אפורה.
אני זוכר שכתבו על אחת הבנות בבית ספרי בספר המחזור:
"שקטה ונחמדה.תמיד נמצאת בסביבה." זהו.חמש מילים.חמש.
אמנם זה מתחרז,שזה חובה לחמשירי התיאור המחליאים של ספרי המחזור לדורותיהם,אך זה בערך הדבר הכי מעליב שאני
חושב שאפשר לכתוב על בן-אדם.להרוס לו את החיים ואת הבטחון העצמי לפני שהם התחילו בכלל.בייחוד בגלל שזה נכון.
זה התיאור המדויק,לפחות איך שאותה אחת הצטיירה בעיני הסביבה החברתית של בני כיתתה.כמו אבן ברחוב.
גם אבן היא שקטה,נחמדה ותמיד נמצאת בסביבה.
אני לא יודע אם מי שכתב את המשפט הזה בספר המחזור עשה זאת בעוקצנות או פשוט מתוך תמימות כנה-שלא היה לו שום דבר אחר
לכתוב עליה וזה הכי הרבה שהוא יכל להוציא מעצמו לתארה.
אני,משה רזיאל,הפכתי לכזה.
שקט,נחמד ותמיד נמצא בסביבה.
תחלפו על פני בכניסתכם לקניון,תפתחו אולי תיק,תלוי בדרישות התפקיד,לא תקדישו תשומת-לב מיוחדת לפנים שבצבע
אפור.קהה חושים ונוגה ככל שאהיה,אהנהן באדיבות,אולי אף אחייך,למרות שהסבירות נמוכה.
תעיפו מבט בתג-השם עליו כתוב "משה רזיאל-שומר" ותשכחו את השם לאחר שניות מספר,כמו את הפנים שלידם חלפתם
זה מכבר.
ויש כמוני מאות,אלפים,מליונים.אבנים,תפאורות,אפורים.
ואולי גם את תחלפי באחד הימים על פני תג-שם כזה או אחר.
ליד פנים אפורות אותם אף-אחד לא זוכר.
ולא תדעי לעולם איך בכיתי כמו ילד.
מטומטם.איך איבדתי אותך.
* * *
~רקוויאם~
ישנה אגדה יהודית עתיקה אשר לפיה בשעתו האחרונה של אדם,ביומו האחרון עלי אדמות העולם הגשמי יורדים אליו מן השכינה
השמיימית ארבעה מלאכי עליון ודרך עיניהם הוא מסתכל על חייו לאחור ועושה את חשבון הנפש שלו לפני עלייתו השמיימה לעולם הבא.
כנגד ארבעה מלאכים אלו דיברה האגדה:
א'-תם;מה הוא אומר? לא הרבה כי לא ידע את דרכי העולם.אך יאהב אדם בלבב שלם ויהיה נאמן ויעצב אל ליבו בראותו את
קדרות האדם והעולם.ויאמין בתקווה ויתעצב על החרטה.
ב'-חכם;מה הוא אומר? ידע הוא את דרכי העולם ונפשו ויהרהר ויאמר כי צעירים לעולם יטעו ובחוכמת השנים המופלגת יאמר כי
סוף מעשה במחשבה תחילה וכי אין חדש תחת השמש וכי מה שיהיה כבר היה ומה שהיה עוד יהיה וכך הוא וכך העולם וכך האדם.
ג'-רשע;מה הוא אומר?ידע הוא את נפש האדם ויאמר כי יצר האדם רע מנעוריו.
ואין לאדם אף-אחד מלבד עצמו.לכן תקין ולגיטימי שיעשה ככל העולה על רוחו,יחיה החיים במלואם,יקח לעצמו ויחיה בשובע ועושר
למען ימנע את כאב החרטה העתידית אשר עלול הוא לחוות.איש הישר בעיניו יעשה.
ד'-שאינו יודע לשאול;לא יאמר כלום,כי כל התשובות בליבו.
וידע הוא כי החיים טעמם המתוק הוא ברגעי אושר קטנים וגדולים,בזכרונם וחיותם מחדש.
וידע הוא את המאורעות המעצבים במהלך השנים את האדם וגורמים לשינוי וידע לנצור ולזכור אותם.
וידע הוא כי בסופו של עניין ישוב ויבוא מאורע אחד ויחיד וחשוב מכולם אותו יזכור האדם,ממנו ינבע ויצמח,לטוב ולרע.
ובו תהיה הגותו האחרונה.
וידע הוא גם שמשה רזיאל לא מכיר בהכרח את האגדה הזאת,של ארבעתם,המלאכים,אך רואה הוא כעת דרך עיניו ומבין ומשלים.
וכואב ודואב,אוהב ונאהב,זוכר ונזכר.
ועולה נשמתו השמיימה על כנפי מלאכים.
ת הי נ שמתו צ רורה ב צרור ה חיים.
* * *
