היא והוא

אל דירתה הוא מגיע קבוע, פעמיים בשבוע.

את הדלת היא פותחת, שמלתה מותחת.

עקביה נוקשים, תקתוקים תקתוקים, עד לשכנים.

הוא עומד שם ומודיע, כי הנה הוא הגיע.

ולמרות האיחור, שרואים בבירור, הוא נחמד הבחור.

היא מחייכת בהיסוס, על פי כללי הנימוס.

הוא נכנס אל הבית, חושב הוא בקיט.

מתיישב בכורסא, מותח רגליו, כמו בספא.

היא מוזגת לו מים, הוא מחזיק בידיים.

היא פותחת בשיחה, הוא לא קופץ משמחה.

הוא זורק משפטים, סמויים, לא מובנים.

היא מנסה לפרש, הוא מציב לה מוקש.

היא מבקשת דוגמא, הוא מדבר בסיסמא.

יש שתיקה, ממש מועקה.

הוא משפיל את עיניו, חושב על מאהבותיו.

היא משנה את הגישה, הפעם היא נוקשה.

היא עונה בתקיפות, אך ללא עריצות.

עכשיו הוא חלש, מדבר בחשש.

בהדרגה הוא נפתח, מספר על אביו, יפתח.

היא מרוצה מעצמה, כי את ליבו היא כבשה.

את הזרימה היא קוטעת, בהליצות מקרטעת.

נגמר להיום, היא אומרת פתאום.

הוא מסתכל בה מופתע, זה ממש מצועצע.

היא מחכה שיקום, לא אומרת מאום.

משפט נוסף הוא מנסה להשחיל, אבל היא כבר על פתיל.

הוא הולך אל הדלת, יוצא עם אותה היבלת.

חושב עד מתי, תהיה המטפלת, כל כך מתסכלת.