לקוראי וכותבי השירה, בעבר פרסמתי באתר הזה את הפרק הראשון של הסיפור וממש אהבתי את התגובות. אם ימלא ליבכם לקרא גם את הפרק השני, אשמח על כך ואשמח יותר באם תגיבו. בעיני זהו סיפור פואטי, ואין אני יודע מה פירוש הדבר. אבל כך אני מרגיש. מייחל לשמוע האם אני צודק.
פרפרים 2
לאחר לילות של אופוריה, לאחר שהעולל אותו סרגה, רקמה, טוותה, הופיע אל עולמה וצבע אותו בצבעים שונים ומהפנטים. לאחר שהניקה אותו פעמים מספר לאורך אותו לילה, מרגישה את חניכיו חסרות השיניים נושכות בעדינות את פטמתה, מושכות ממנה חלב אל פיו. כל פעם מעט, לפי צורכו, לפי יכולתה. כאילו הרגיש שאין לה לתת לו יותר. תוך כדי יניקה הביט בה בעיניו הגדולות, לאורה של העששית, לאורן של הקרניים הרוקדות עם הצבעים שקרנו ממנו, מעוללה, חשבה: איך יתכן שהוא כבר רואה? כל ילדי הכפר ראו רק בגיל שלשים ארבעים יום. אבל הוא כבר ביומו הראשון עוקב אחר מבטה בעיניו, שעדיין לא זיהתה את צבען.
הוא לא בכה, לא ילל, רק ימיים, גרגר. כאילו נהנה ממחשבות, טעמים או ריחות חדשים שהגיעו אליו ועכשיו הוא מנתח את תחושתם.
ליטפה את ראשו שפלומה רכה כיסתה אותו. נהנתה מן המגע המשיי. כמו אותם חוטים נעלמים שטוותה את בנה מהם. הושיט את ידו השמנמנה ואחז באצבעה המלטפת את סנטרו הקטן, הזקור. הרגישה את הכוח הרב המצוי באצבעות הקטנות. הרגישה גם עקוץ מוזר הניגר מאצבעותיו אל אצבעה. כאילו נעקצה בארס עדין מאצבעו- מוזר-ארס שהזדחל במעלה זרועה אל ליבה וראשה. עיניה רפרפו על פניו השלוות, המוארות, ובתוך האור ראתה זיכרונות משנים קודמות.
ראתה את עצמה יושבת בצל העץ הגדול שבמרכז הכפר.
העץ שליד הבאר.
העץ שעליו מרשרשים משמיעים את לחשושם העליז לפי מצב רוחה של הרוח.
העץ המצל על שואבות המים. מרכז החיים של הכפר.
הרגישה איך ממבט על התקרבה יותר ויותר אל דמותה היושבת, עד שהתמזגה בה. לאפה פרצו ניחוחות העולים מן הבקתות הסמוכות. ריח ההל והזעפרן המוכנסים תדיר אל תבשילי הבשר. ריח תסיסת הפירות המותססים, ההופכים לשיכר. ערפל את חושי הכבשים הרועות ליד המחסן המשמש לאחסון הפירות, גרם להן להתנדנד קמעה- הן אהבו לאכול את פסולת הקליפות המושלכת- ולה לחייך אל עצמה ולחכך באפה כדי להזרים לו אוויר נקי יותר. מבטה ריחף בין הכבשים הנוטות לפול, מחזיקות בקושי מעמד על רגליהן הדקות. עיניה הוסטו אל שלש הזקנות הבכירות של הכפר שפסעו לעברה. פוסעות לאט לאט, נושאות את קפלי גופן בעמל רב. המחשבה מדוע הן יצאו מן הבקתה שלהן עברה במהירות במוחה, אך הודחקה. אותי זה לא מעניין, החליטה. היא המשיכה לשבת מתחת לעץ, מחכה שבעלה, נפש טהורה, שאך זה נישאה לו, יחזור מן השדות. תמיד הביא לה מציאות שמצא שם: פרח לוהב, או אבן יפה שוורידי צור השתלבו בלבן הגירי שלה. ענף יבש ומסולסל, או כנף חרק צבעונית. היא אהבה את הכנפיים, במיוחד את כנפי הפרפרים. נפשה נקשרה אליהן וכבר אספה עשרות כנפיים בתוך קופסא קטנה שבעלה בנה עבורה. כאשר היה יוצא לעבודתו ונושק לה לפרדה, הייתה חוזרת אל השידה הקטנה, פותחת את התריס מעליה ונותנת לשמש לחדור. הייתה פותחת את המגרה, מוציאה את הקופסא ופורסת את הכנפיים על השמיכה, בעדינות, כדי שלא יפגעו. הייתה נותנת לקרני השמש להשתבר על הצבעים והצורות שעל הכנפיים ולעיתים הקרניים הפיקו מן הכנפיים החזר, זהרורי אור צבעוניים על קירות הבקתה, ולאורן הייתה מתחילה את מלאכת יומה, רוקדת, מרגישה את עצמה קלה יותר, עליזה יותר חזקה יותר. הייתה מנקה ומבשלת, מתקנת או יוצרת. העבודה באופן זה גרמה לה להנות ממעשי ידיה, מהתחושה הנפלאה של שכרון חושים. חשבה שזה כמו גברי הכפר לאחר שתית השיכר, למרות שאף פעם לא טעמה ממנו, ראתה את עיני הגברים המזדגגות לאחר המשתה, ראתה את רוחם המרחפת תוך כדי ריקוד במעגל השירה. ראתה את הצללים המתערבלים שעוזבים את הגוף- היא שאלה פעם את אמא שלה,האם גם היא רואה את הצללים אך נענתה במבט תמה.
כמו הרוקדים גם היא חשה בין הזהרורים שלה. אך נפשה לא עזבה אותה. היא הרגישה הכל. מעולם לא הותשה או הרגישה רע כשהם זהרו אליה, עבורה.
ובימי סגריר, כשהשמש התחבאה לה מאחורי הצמר הסמיך שבשמים והכבשים שלמעלה בכו בכי של שמחה שהשקה את האדמה. הוציאה מתוך הקופסא את האבנים או הענפים. פיזרה אותם בארבע פינות ואת הענפים הניחה כך שישמיעו את שירתה של הרוח, ולזמרתה הייתה רוקדת את ריקוד הניקיון או התפירה. ידיה עולות ויורדות, מנקות או מתקנות במין תחושת התעלות. לרגע לא נתנה את ליבה לזמן החלוף, עד שהאוכל בושל, הבית נוקה והייתה שומעת את הכבשים חוזרות מן המרעה ופועות בשמחה ליד הבאר. או אז הייתה יוצאת אל הבאר בעצמה והכד על ראשה, שואבת מים ומחכה מתחת לעץ לבעלה שיחזור מן השדות ומתנה בידו. בדרך כלל היה חוזר לעת ערב. השמש הייתה בורחת אל מאחורי ההר הגבוה. היא אהבה לחשוב שבעלה הוא המבריח את השמש. בבוקר היה קורא לשמש לבוא אליו ובערב היה מחזירה אל ההרים. בעלה נפש טהורה, צחק לדבריה בחיבה וילטף ברוך את שערה.
וכשהגיע, הייתה ניגשת אליו, מניחה את הכד המלא על העפר, אוחזת בידו ומביטה בעיניו השחורות, הגדולות, ארוכות הריסים. היה מחייך אליה ומושיט לה את מתנת יומו, מחכה לראות את גודל החיוך המאיר את פניה, את עיניה המתרחבות בהנאה אל מתנתו, מרים את הכד המלא בידו השנייה ויחד היו צועדים אל ביתם. שם הייתה מגישה לו מה שבישלה, תפרה, רקמה או הכינה עבורו.
כעת, במקום בעלה ונגד השמש, דידו אליה שלש הזקנות. נכבדות וכבדות, בעלות הכישוף. הן הכינו תרופות לכולם, הכינו קמעות למזל וברכה. מדוע הן יצאו מביתן. הן היו רווקות וחיו ביחד מאז ילדותן. סיפורים מפחידים שסופרו עליהן הרחיקו את ילדי הכפר השובבים מחלונן. אך מאז היו הן מכשפות הכפר ידעו כולם רק שגשוג. הן כמעט ולא יצאו, אנשי הכפר ואפילו ראש הכפר, היו מגיעים אליהן, מיחלים למוצא פיהן. הן צעדו לעבר הבאר, לעבר העץ, בצעד אחיד, אין ראשונה אין אחרונה.
היא לא יכלה להתיק מבטה מהן. הבינה שאליה הן פוסעות, מדדות. האבק נישא ברוח לפניהן, ואחריהן המשיך להתערבל. למרות שגררו את רגליהן על העפר היבש, לא רגליהן הם שהעלו אותו לאוויר. חלחלה אחזה בליבה. פני המכשפות אליה. היא לבד ליד הבאר.
"דבר לנו אליך" אמרו פה אחד "אין איש שומע אותנו עכשיו." ואכן היה מוזר שחוץ מן הכבשים האוכלות מן הגפת לא נראתה נפש בכפר. "אין איש יודע על הפגישה" הדהדו מילותיהן בראשה. הן לא חיכו שתתעשת, או תחשוב על המצב. "סכנה לכפר, סכנה לארץ, סכנה לכולם." בקול אחד ללא הד. המשיכו ולאטו הזקנות את המילים " ואת, ורק את, יכולה להביא את המושיע."
ליבה נפל, ובהפוגה שבין הדברים הבינה שהבן או הבת שתביא בעתיד, יד הגורל תשחק בהם, חייהם לא יהיו שקטים. "למה דווקא אני? יש בכפר גיבורים ממני, יש בכפר חכמות ממני, יפות ממני. למה אני?" וכבר החלה לבכות. לפתע השמש סנוורה אותה, ועלי העץ שרו לה שירי לעג ותוכחה, והציפורים, אלו התחבאו ממנה, גם הכבשים נראו בעיניה כאילו דוחות אותה, נגעלות ממנה.
"פרפרים" אמרו הזקנות "פרפרים הם התשובה. בעוד שנה בן תלדי, עדין כמו פרפר." היא מחתה דמעה מעינה האחת והשנייה נותרה רטובה. אבל הסקרנות גרמה לה להקשיב טוב יותר. "הסכנה לא תיפול עלינו עכשיו, אבל הסכנה מתחזקת בימים האלו. מתחזקת וצוברת כוח, מפלצת גדולה ואיומה. היא תתפרץ מההר שאליו הולכת השמש." אמרו הזקנות כשקול האחת משתלב בקולה של רעותה.
היא לא רצתה לשמוע על המפלצת ולכן דעתה הוסחה, ריחפה אל הבן שאמור להיוולד לה.
"את לא מקשיבה!" רעם קולן של המכשפות והיא נבהלה והלבינה מבושה. "את חייבת לשמוע, להבין, וללמד את בנך שיולד. את לא תלדי את בנך כמו כל אישה אחרת, את תיצרי אותו. את לא תדברי שנה עד שבנך יולד, אפילו לא עם בעלך. את חייבת, אחרת היצירה תיפגם." קולן של הזקנות הדהד באוזנייה. "אנחנו נגיד לבעלך כי כך ציווינו."
היא הסתגרה לפתע בתוך קליפה שנוצרה בליבה. כאילו להגנה, עדיין לא מעכלת את משמעות דברי הזקנות הבלות והמאיימות.
"קחי!" הן הושיטו לה שלש כנפי פרפר, כל אחת כנף, שונות זו מזו, עדינות ומיוחדות. היא אף פעם לא ראתה כאלו יפות. "תני אותן לבנך כשיגיע לגיל שלש עשרה." היא הושיטה יד כמהופנטת, והן הניחו כל אחת כנף בעדינות על כף ידה. "כל כנף, משאלה." אמרו כעת בקול רך. היא עטפה את הכנפיים בחרדת קודש באצבעותיה, כמעט באימה.
ולפתע עם הכנפיים בידה היא הבינה מה עליה לעשות.
ולפתע הזקנות לא היו שם יותר.
ולפתע העלים שוב שרו שיר לרוח והכבשים שוב פעו.
ולפתע בעלה היה לידה, מחייך אליה בעיניו החמות וארוכות הריסים. ידו הארוכה עוטפת את כתפה ברוך מחמם.
ולפתע הרגישה שאינה יכולה להוציא מילה מפיה.
ולפתע הרגישה כמה קשה יכול להיות המצב.
נפש אוהבת נשק לה למצחה כהרגלו והושיט לה כנף פרפר, כנף מיוחדת. הושיטה לו את כף ידה שבה הונחו שלש הכנפיים ופתחה אותה בזהירות כדי שהרוח לא תסחוף אותן במשחקה השובב. הכנף דמתה לאחת מהן, אחותה התאומה, בת זוגה. הניח את הכנף שהביא על הכנף האחות וסגר בעדינות את אצבעותיה על הכנפיים. הביט בה בתימהון ושאל "מאיפה יש לך אותן? הן יפות." חיכה לתשובה, למילת תודה על הכנף שהביא לה. לחיוך כהרגלה. אך ראה שהיא כלל לא נמצאת איתו. "את מרגישה טוב?" הניח יד על מצחה, לא היא לא חמה. העביר את ידו מהמצח לצווארה, ואל מתחת לסנטרה. היא גם לא הזיעה. "למה את לא אומרת כלום?" חשש התגנב לליבו. אולי שדים נכנסו לנפשה. הוא הניח את הכד על העפר והפנה אותה לעבר בקתת המכשפות. הוא הכיר אותן מאז היה ילד קטן מאוד. לא פעם ביקש מהן עזרה, כמו כל אנשי הכפר. לפעמים קמעות למזל או תרופות. לפעמים סתם ברכה. נפש אוהבת ידע שהן תעזורנה לו. תעזורנה לה. כך הגן על עצמו מפני הבהלה שהחלה לחלחל לליבו. ידו משכה אותה אליו, קרוב יותר, לשמור עליה לפחות עד שיגיעו אל המכשפות. דפק על דלת בקתתן ולא חיכה לתשובה. דחף את דלת הנצרים ונתן לעיניו להתרגל לאפלולית המציפה את הבקתה. בפינה, על ערמת עורות רכים ישבו להן שלשת הנשים הגדולות והמאיימות- כשצריך- או מנחמות- כמו עכשיו.
"אנחנו יודעות," אמרו פה אחד- הן חייכו אליו והוא ראה למרות האפלולית כמה שיניים בוהקות בפה של כל אחת מהן, לפיכך הבין שהשיניים האחרות חסרות.- "אין לה כלום!"
הוא הביט בהן בתימהון, "אבל היא לא מדברת, היא מבוהלת. היא חולה?" הוא ליטף את כתפה בהיסח הדעת. מרגיש את הדופק שלה דרך ורידי ידיו. דרך עורו. דרך האפלולית שנקבו עיניו.
"היא לא חולה." ענתה האחת.
"היא בריאה" המשיכה השנייה.
"שנה היא לא תדבר!" סיימה השלישית.
"כך ציווינו, כך צריך." אמרו שלשתן ביחד, "היא תסרוג פרפרים!"
הוא לא שאל שאלות נוספות, סובב אותה אליו חיבק אותה וליטף את שערה. "בואי, אנחנו נתגבר, אני אדאג לך."
"אנחנו יודעות שתדאג לה. אנחנו נעזור ככל שנוכל מכאן." אמרו שלשת המכשפות אל גבו היוצא מבקתתן.
השניים יצאו מאפלולית הבקתה אל דמדומי הערביים. היא הפנתה מבט חושש אל ההר הגבוה והוא עקב אחר מבט זה בעיניו הגדולות והכהות. השמש החלה כבר במשחק המחבואים עם הירח ורק קרניים בודדות עוד גילו את מקומה. קרניים אלו השוו להר לפתע מראה מפחיד.
עצמה את עיניה והמראה נעלם. פקחה אותן שוב ומולה פניו המחייכות של עוללה. חיוכו זרח אליה והיא הרגישה שיהיה טוב. הייתה בטוחה בכך.
אצבעותיו ניתקו מאצבעה ועיניו נעצמו. נשימתו הסדירה הבהירה לה שהוא נרדם סוף סוף. היא הניחה אותו במיטה שלה על השמיכות וסובבה סביבו כריות כדי שלא יפול. נאמנה ניגשה אל השידה, לקופסא הקטנה החדשה, השמורה. היא פתחה אותה וליטפה בעיניה את ארבעת הכנפיים הססגוניות, המבודדות משאר הכנפיים. היא סגרה חזרה את הקופסא, ניגשה למיטה, נשכבה לצד בעלה, שהניח את זרועו סביבה. נאמנה נשקה לידו העוטפת באהבה, הרגישה בטוחה ועצמה את עיניה.
