רציתי לספר לך

ושכחתי לרגע אחד קטן ומושלם, שאת כבר לא איתי.

רציתי לספר לך, שעברתי את החוויה הכי מדהימה בעולם, שקיבלתי את המתנה הכי יפה מכולם.

אך שכחתי, שאת כבר לא לידי.

וכמו בימים ההם, שהרמתי את  הטלפון וחייגתי אליך, והמענה האוטומטי שאמר "הקו מנותק" הזכיר לי, שהכל אשליה, את לא באמת כאן.

גם באותו יום, כששלחתי הודעה לכולם מההתאוששות, חשבתי עליך ועל איך היית מגיבה אם היית יודעת.

בטח היית שמחה, בטח היית מברכת אותי, בטח היית מאושרת כמעט כמוני, אם רק היית...

רציתי לספר לך, שהכל הולך לי טוב, הרבה יותר טוב ממה שחשבתי.

רציתי לספר לך, על האנשים היקרים שנמצאים בחיי, על אותם אלו שסובבים אותי ונותנים לי הרבה אור ותקווה.

רציתי לספר לך, על האוצר הקטן, על כל דבר קטן שהיא עושה, על כמה שהיא דומה לבעלי, כמה שהאופי דומה גם קצת לשלי...

רציתי לספר לך כדי שנחלוק את הדברים האלו ביחד.

רציתי לספר לך, כדי שנדבר כמו פעם, בנחת.

כל ברק ורעם שמשתולל לו בחוץ, מזכיר לי אותך.

אני זוכרת איך פחדת מהם, ותמיד הבטת בי במבט מפוחד ורצת להביא לי שמיכה כדי שלא יהיה לי קר.

והיום, אני מתכרבלת בשמיכה ובחוץ הרעמים והברקים משתוללים, הבית מחומם, אבל אני בכל זאת מתכסה ומנסה להזכר בך, בריח שלך, בעיניים הדואגות והטובות. וכמעט..ממש כמעט, מצליחה להרגיש אותך. לתפוס את המהות שלך, בלי שתחמקי לי שוב, ואני לא אדע לאן.

רציתי לספר לך, שהלוואי ואמא הייתה מתנהגת כמוך, הלוואי והיא הייתה יכולה להיות סבתא כמוך לילדים שלי, אבל זה לא יקרה לעולם.

רציתי לספר לך, עוד כל כך הרבה דברים אך אין שום דף שיכיל את כולם.

אז אני שומרת לי את הרגעים הקטנים, שבהם אני שוכחת שאת כבר לא כאן,

שומרת לי אותם טוב טוב וכל פעם שולפת אחד כזה, רגע קטן ומושלם.