במקום בו יש אנשים שמחים
א
אמריקה.המדינה,לא היבשת.הארצות של הברית שלה.
יש את השרוול הזה של המטוס,שכל אדם נורמלי בטיסות ראשונות חושש,אפילו אם מעט, שהוא ייפול ממנו.
השרוול הזה הוא דבר מדהים.כמו מנהרת זמן כזו.
אתה מגיע מארץ אחת,עובר בשרוול ואתה בארץ אחרת.עצום.חבל שאין לי אחד כזה בבית.
המטוס לא שונה בצורה משמעותית מאוטובוס.
הרבה אנשים יושבים בצפיפות ומחכים להגיע למקום מסוים.
התנאים אמנם טובים יותר והסיכויים שיפצחו לידך גרעינים או שתיקלע לחבורת בני טיפש עשרה שעושים הרבה רעש הוא קטן יותר,אבל העיקרון זהה.
המקום הראשון שטסתי אליו בחיי היה ניו-יורק.קצת גדול.
אחרי חווית השרוול הראשונה לא הייתי בטוח בדיוק לאן אני אמור ללכת.
למזלי,שאר האנשים היו די בטוחים בעצמם.אימצתי לעצמי את אפקט העדר ופעיתי לי לצד שאר נושאי המזוודות בציפייה להגיע בסופו של דבר באמת לארץ אחרת ולפסול בראשי את האופציה הקונספירטיבית שחברת התעופה שמה אותי ואת האנשים שעמי במטוס גדול, הרעידה אותו במשך 12 שעות ושמה לנו בחלונות סרט של עננים ושמיים.
למי שלא היה בעברו ב- JFK,שדה התעופה הבינלאומי של ניו יורק,ונתקל בו כשדה הראשון שהוא רואה בחייו במדינה זרה,החוויה גובלת בתחושה של מעבר לממד אחר.שבילי שיש לבנים ארוכים,כאלו שבוודאי קיימים במסדרונות המעבר לעולם הבא.ממש ציפיתי לזה שאלוהים יבוא ויבדוק לי את הויזה בעצמו.
אלוהים היה כושי די עוין בבסיסו.
הרגשתי שעשיתי משהו רע.לא יודע מה בדיוק אבל האדם שעמד ביני לבין ארצות הברית היה בטוח בכך וכמעט שכנע גם אותי בזה.
המשפט האחרון שהוא אמר לי כבדרך אגב הוא שכתייר אסור לי לעבוד במדינתו היקרה.
השתנתי מעט במכנסי וקרטעתי לאטי לעבר ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לעבר עתיד טוב יותר.
ב
הבעיה במדינה הזו היא שאתה אף לא בטוח אם החיים מסביבך הם על אמת או שסתם נכנסת לסט צילומים ענק שלא נגמר ואף אחד לא אמר לך כלום על זה.וזה שהכול באנגלית אפילו מבלבל עוד יותר.
אפילו הזבנים בחנויות מדברים אנגלית מקרטעת במבטאי עולם שלישי למיניהם.בדיוק כמו בסרטים.
חיפשתי איזה מוטל שיתאים לתנאים הפיננסיים של יוצא מזרח תיכון שכמותי מכיוון שהגעתי למסקנה המכרעת שכדאי לישון תחת קורת גג מסוימת.
מכיוון שלא ידעתי לימיני ולשמאלי שקלתי בתחילה לשאול מישהו.
לא הצלחתי לנסח בראשי שאלה הולמת שלא תכלול בתוכה בושה מסוימת לעוני שנמצא באמתחתי.
נו,טוב.
חשבתי לעצמי שאם כבר לבד אז שיהיה בתנועה והחלטתי לצרף עצמי לקבוצת אנשים שחיכתה לאוטובוס והרגשתי את ליבי פועם בעודי יוצא להרפתקאתי הראשונה בניכר.נסיעה אל יעד שאפילו איני יודע מהו.מרתק.
במן הרגשה סמויה שאוכל למצוא מוטל כמעט בכל חור (מהשכלתי הקולנועית והטלוויזיונית בנושא ארה"ב ומקומותיה) נסעתי לעבר העיר ניו יורק לאחד מרובעיה בו אמצא את מזלי.
מסתבר שמזרח ברוקלין לא שונה רבות מצפון באר שבע.ההבדל היחיד הוא צבע עורם של סוחרי הסמים והסרסורים וזה שהם מדברים אנגלית משווה להם נופך יותר עסקי ואינטלקטואלי במידה מסוימת.
יש גם איזה עניין שבמקום שכונה מקום רביצתם נקרא גטו.בשביל זה טסתי עשרות אלפי קילומטרים.לחזור למקום ממנו באתי שרק עולה יותר כסף.
לא הולך ככה.
שוטטתי בערך כחצי שעה ברחובות עד שעיני צדו את מה שחיפשתי: 30 דולר ללילה.
נכנסתי בדלת הבניין אל דלפק הקבלה הנטוש והבטתי סביבי.המקום ריק.
"הלו?” זה בסדר,זה תופס גם באנגלית.
ראיתי על הדלפק את הפעמון.הייתי חייב.
צלצלתי פעם.פעמיים.שלוש.גיחכתי לעצמי והרמתי עיניי למראה 120 ק"ג של עוינות שהיתה פעם אישה.
"לא מהסביבה,הא?”
חייכתי בנסיון לשבור מעט את קרחון העד שקבר איפושהו את נפשה בסביבות שנות ה-80.
לא עבד.
שמתי את השטרות על הדלפק וקיבלתי את המפתח לחדרי בלי מילה נוספת.
בעודי מסדר את חפציי הצנועים שלקחתי עמי בתיק הגב והתכוננתי למקלחת ניסיתי לתכנן את יום המחרת ללא הצלחה יתרה.לרגע שקלתי לבכות מעט.
גם בזה לא הצלחתי.
הייתי בטוח שישר כשאגיע אכנס כבר לאיזו עלילה.
אפגוש את ג'וליה רוברטס בקומדיה רומנטית,פירס ברוסנן ירדוף אחרי בחשד שאני טרוריסט מזרח תיכוני או שדה נירו ופצ'ינו יציעו איזו הצעה עסקית להכנס למשפחה בתור איזה סוחט באיומים או משהו.
היה לי עצוב מעט.
התקלחתי והלכתי לישון לרקע קול היריות העמום שנשמע מרחוק.
לפחות הרגשתי קצת כמו בבית.
מחר אני מתחיל להיות שמח,החלטתי.
נרדמתי וחלמתי על דינוזאורים.לא יודע איך הם הגיעו לשם,זה בטח בגלל האמריקה הזאת.הכל הזוי כאן.
ג
כשקמתי בבוקר לא הייתי שמח בניגוד לציפיותיי בלילה שעבר.
אמרתי לעצמי שהמינימום המתבקש הוא לפחות לדעת מה אני מתכוון לעשות בהמשך זמני.
מכיוון שהמשך זמני ומחייתי היו תלויים בצורה ישירה לאלמנט הכסף הגעתי למסקנה המבריקה שאני הולך לעשות כסף.מקורי משהו.
תייקתי עצמי מנטלית עם כל זר או מהגר שהגיע למדינה זו בכמה מאות השנים האחרונות.
ארזתי חפציי,הפקדתי את המפתח אצל העוינות שנדהמתי לרגע כשחשבתי שראיתיה מחייכת אבל בסופו של דבר התברר לי כי זו עווית.נרגעתי ויצאתי לדרכי.
הלכתי לעבר תחנת הרכבת התחתית שיעדה היה מנהטן.
מנהטן היא בעקרון מרכז העולם.
לאחר נסיעה של שעה ברכבת התחתית הגעתי.
לכשיוצאים מהמנהרות הביוביות האפלוליות של הרכבת התחתית מבינים בריאה מהי.
לכשאור נשפך לעיניי הממצמצות נגלתה מולי הכוורת האנושית הגדולה ביותר שראיתי מעודי.
גורדי שחקים עצומים,חנויות,תנועה בלתי פוסקת של רכבים,אנשים וכלבים מגונדרים שהולכים לפסיכולוגים ואוכלים טוב יותר ממה שאני אכלתי בכל תקופת חיי.עולם אחר.
אם אתה לא זז,יש הרגשה שידרכו עליך.זזתי והתחלתי ללכת לאנשהו.לא ידעתי לאן אבל הרגשתי שאני מתקדם בחיים.
מצאתי עצמי אוכל ארוחת בוקר מאוחרת,בראנץ' בעגה המקומית האליטיסטית,באחד הדיינרים שאכן כן,היו בדיוק כמו בסרטים.אפילו אותן מנות אוכל.הייתי חייב לאכול בייקון,שמעתי רבות על הטרפה הנ"ל והחלטתי כי ברצוני לנסותה.
תזונה נכונה זה לא אבל בהחלט הרפתקאה גסטרונומית שונה ובשביל מה נסעתי לניכר אם לא לשם כך.
בסופה של ארוחת הבוקר הרגשתי חרטה מסוימת על כך שחיה יפהפיה ושלוות נפש כמו החזיר באמת נשחטה בשביל חתיכת הרפש המשומנת שהכנסתי לקיבתי היהודית.
לאחר שסיימתי הקפדתי ללכת בצדי הרחוב עם פזילה קטנה לרקיע בכדי לוודא שלא ירד ברק מן השמיים לחסלי בעקבות החטא האיום שביצעתי.שרדתי שני רחובות עד שצדו את עיניי מלים עבריות באמצע כל בליל האנגלית שמסביבי.
ידיעות אחרונות.
אחרי ההרגשה המיידית של רדיפה שהרגשתי הבנתי שזה הגיוני בסך הכל כי אני לא הישראלי היחיד שיוצא לחפש מזלו בארץ מהגרים זו.
שילמתי את מעותיי הירוקים בעבור פיסות הנייר אשר קישרו אותי למולדתי והרגשתי מעט פטריוטיות על העניין אשר גיליתי במה שמתרחש בביתי הרחוק חצי גלובוס ממני.
בקארמה קוסמית לא הופכת עולמות אך יעילה קמעה מצאתי לוח דרושים בעיתון.
התיישבתי על ספסל באחד מהפארקים הציבוריים שהיוו שלווה סוריאליסטית מסוימת באמצע איזור מהסואנים בעולם.
כמו אי בודד בלב הר געש.
מכיוון שאין באמתחתי הכשרה מקצועית רלוונטית כלשהי שתתאים לתפקוד,בייחוד כשהוא לא חוקי (כפי שהידהדו באוזניי מילותיו מעוררות המורא של אלוהי הויזה כהה העור שקידם את פניי בכניסתי למדינה),כיוונתי תשומת לבי לטווח העבודה הפשוט יותר שדרש כישורים מינימליים.
החלטתי שאבלה את חווית התעסוקה שלי בעתיד הקרוב בהעברת חפצים של אנשים מבית אחד למשנהו.
הלכתי לעשות מובינג.
מה שבטוח,זה נשמע הרבה יותר טוב מהובלות.
עניין של סמנטיקה.
ד
אחוז דוברי האנגלית כשפת אם שהיוו עמיתיי לעבודה ביום ההובלות הראשון שאף לאפס.
ספרדית לא היה הצד החזק שלי.
בתמימותי הרגעתי עצמי במחשבה כי למשימה פשוטה כהעברת דברים התקשורת הבינלאומית של נהימות ותנועות ידיים תספיק.
ברגע שבירת השידה הראשונה שלי הבנתי כי טעות ושידה שבורה בידיי.
אז אמנם את הנהימות ותנועות הידיים הבנתי אך לא ציפיתי מעצמי לתחושת הבנה כה מעמיקה של תחום הקללות בשפה הספרדית.
לאחר שנרגעו רוחותיו של אחראי העבודה ניסה הוא להסביר לי באנגלית עילגת ותנועות ידיים נרגשות את צורת העבודה הנכונה.
עשיתי מיטב יכולתי להבין ולמדתי טכניקות הרמה וביצוע שלא תביישנה שום עובד פרך עברי במצרים העתיקה.
הרגשתי אפילו מרוצה.
בסוף יום העמל הראשון חזרתי למעוני הדל במוטל כשמאה דולר תבין ותקילין באמתחתי.
בחישוב הוצאות זריז של מחייה ותחבורה מינימליים הרווח הנקי היה כחמישים-שישים.
לא רע בכלל.
חגגתי קמעה עם בקבוק בירה מקומית את עושרי הקט והלכתי לישון בשעה מוקדמת יחסית בכדי שאוכל לשרת את אינטרסיי הקפיטליסטיים בתקינות ביום המחרת.
קמתי ויצאתי את המוטל השכם בבוקר ובהגיעי לפינת הרחוב הראשונה נעתקה נשימתי מקרבי.
אני ערום.
התחלתי לרוץ חסר אונים כשעוברים ושבים מביטים עליי,צוחקים או נבהלים.
שוב פעם החלום הזה.
חשבתי שלפחות באמריקה הוא לא יחזור אלי.
אני חייב לראות פסיכולוג מתישהו.
קמתי כשקרן אור שמשית נחתה על פני וקולו של השעון המעורר היעיל בטורדנותו ליווה אותה במשימת השכמתי.
ניקיתי את הסדין מהשתן הצהוב אותו גבה החלום ועורר את דאגתי מצבעו שאני צריך לשתות יותר מים.נרשם.
יצאתי את חדרי,וידאתי שבגדיי עלי והמשכתי אל יומה השני של הרפתקאת התעסוקה הראשונה שלי בארץ האפשרויות,שהאמת היו מוגבלות במידה מסוימת.
נסיעה של כחצי שעה ברכבת התחתית,שינוס מותניי,ואנרגיה חיובית ברוחי.
היום הולך להיות יום טוב.
או שלא.
ה
בדרך כלל כשמגיעים למשרד של חברת ההובלות בשעה קבועה בבוקר ישנו מן צביר אנשים שמתגודד לו מול רשימות השיבוץ.אמנם רק יום עבודה אחד היה ברזומה שלי אך כשלא ראיתי את הצביר הרגשתי חשד מסוים.
כלכלתי צעדיי בקפידה והצצתי בזהירות לכיוון פתח המשרד.שוטרים.הגירה.פלאשבקים מכניסתי למדינה החלו צצים.
למרות הפתעתי חשבתי מהר והורדתי את החולצה האדומה עם לוגו החברה ושמתי מעל את חולצתי הארוכה השחורה והמשכתי ללכת בשלוות נפש מעושה לעבר פינת רחוב שרירותית.
הלכתי,עברתי ניידת ושרדתי מבט חשדן של שוטר שישב בה בעודי מסווה את הקור שעבר בעצמותיי.
עוד רחוב.דיינר.חייב להכנס.
עברתי את זה.
נרגעתי קמעה והזמנתי ארוחת בוקר נטולת טרפה בכדי לעשות משהו עם עצמי ולהסביר את נוכחותי במקום זה בו אנשים נוהגים לאכול בדרך כלל.
לאחר השבעת קיבתי שלא דרשה כל כך את המזון שנכנס לתוכה בכל מקרה,שמתי את תיק הגב שלי על השולחן וניסיתי להבין לאן אני ממשיך מכאן.
תחושת הניתוק מהעולם שמסביבי קיבלה משנה תוקף כעת שגם עיסוק נמנע ממני.
הוצאתי את העיתון מתיק הגב וחיפשתי מקום תעסוקה אחר.
התקשרתי מטלפון ציבורי לחברת הובלות נוספת.
המזל הוא שתמיד צריך אנשים לעבודה קשה.
השוני בחברת הובלות זו היא שעיקר העבודה הייתה לונג-דיסטנס,קרי נסיעות ארוכות טווח.
כשמדובר באורך טווח בקנה מידה אמריקאי מדובר בדרך כלל בכמה ימים.יש איזה משהו מעורר השראה בידיעה שאתה נוסע על כביש מסוים,נוסע,נוסע,נוסע והכביש לא נגמר למשך זמן רב.דבר שלא קיים בארץ הקודש הקטנטונת מוקפת הגבולות ממנה באתי.
כך לפחות ראיתי זאת בדמיוני.
מכיוון שהיום שלפני היה פנוי אמרתי לעצמי שאם כבר במקום חדש,מוטב להיות תייר.
הקדשתי את יומי לסיור בעיר הגדולה.הלכתי לכל המקומות המפורסמים ששליתי מהזכרון הקולנועי שלי.האמפייר סטייט בילדינג כמחווה לקינג קונג שהוריד כאן כמה מטוסים טובים ואף התחיל עם בחורה בדרכו המגושמת משהו.שטתי במעבורת לעבר פסל החירות כדי לראות אם הוא באמת נראה מרשים ומשחרר כמו שתמיד נראה בהרבה התחלות של סרטים,בעיקר משנות השמונים.לא בדיוק אבל בערך הספיק לי.לא הייתי רואה כזה מונומנט בבאר שבע,זה לפחות בטוח.
קניתי משהו כמו 5 כוסות של אייס קפה מתוחכם משהו במהלך היום רק כדי להרגיש מגניב למרות שלמען האמת הבנתי שזה יקח קצת יותר מזה,ובסך הכל קשה לתקן נזק של עשרים ומשהו שנה בכוסות פלסטיק או כל כמות של קפאין.אפילו אם זו כמות מסיבית משהו שגורמת כבר לרעידות בידיים.
לסיום החלטתי לסור אל הסנטרל פארק לפני רדת החמה.יש שם סנאים שמתרוצצים חופשי.סנאים.אף אחד לא נראה ממש מופתע מזה.
ישבתי לי על ספסל ועשיתי מעט חושבים עם עצמי.
ניסיתי להבין למה הגעתי לכאן בכלל.
אני חושב שהבנתי.הגעתי לכאן כדי להיות שמח.
לפני שבאתי ראיתי ושמעתי שיש כאן אנשים שהם באמת שמחים.
אולי זה בגלל הכסף,אולי זה בגלל החופש המיני שעדיין לא יצא לי להנות ממנו אבל בסופו של דבר כן הרגשתי משהו באוויר.אולי אני פשוט מתלהב מלא לנשום פסולת תעשייתית רעילה שמגיעה מכל מפעלי הדרום בארץ.
התחלתי להתקדם לכשנזכרתי שלא ווידאתי לאן אני אמור להגיע מחר בבוקר.
התקשרתי למנהל העבודה והוא אמר שזה מזל משמיים שאני מתקשר כי הוא רצה להודיע לי להביא ציוד לכמה ימים.אני יוצא ללונג דיסטנס.
רטט של אושר עבר בגופי.
חייכתי לעצמי וסרתי אל הרכבת התחתית לחזור למוטל המעופש שיכול להיות שזה הלילה האחרון שאשן בו.
מחר אני יוצא להרפתקאה ברחבי היבשת הגדולה.
אפילו נילס הולגרסן לא ידע הרפתקאה כמו שאני הולך לדעת.
הגמד ההולנדי הזה,תמיד קינאתי בו.
ו
לא יצא לי כל כך להתחבר עם אנשים מעצם בדידותי במדינה זרה זו והעובדה שלא הייתי במסגרת כלשהי.
זה הלך להשתנות מכיוון שבמהלך הימים הקרובים הייתי אמור לבלות 24 שעות ביממה במשך כמה ימים עם נהג המשאית אליו הייתי אמור להתלוות.קיוויתי שיהיה נחמד לפחות.
הגורל הפגיש אותי עם ישו.
זה היה שמו,ג'יזס.באמת.מחייב משהו.
ממוצא לטיני מעורב כלשהו שאפילו לו אין מושג מדויק מהו.
יצאנו לדרך.
העמסנו תכולת דירה מנהטנית במהלך של כמה שעות ולאחר ארוחת צהריים לא דשנה במיוחד אך חסכונית משהו יצאנו לעבר הנסיעה הארוכה ביותר שידעתי בחיי.
הנסיעה מניו-יורק לסיאטל ברציפות אורכת קצת יותר מארבעים שעות ובמהלכה חוצים בפועל את יבשת צפון אמריקה בגבולה הצפוני של ארה"ב לרוחבה.
אין נהג שפוי שמסוגל לנסוע זאת ברציפות,כך שיוצא שכל כיוון אורך שלושה ימים לערך.
ג'יזס היה כבר מיומן בנסיעות מסוג אלו.
הוא היה בן 43.
כשהתחלנו לנסוע בכביש המהיר הבין-מדינתי שררה בינינו שתיקה שלא היתה מביכה כיוון שלא הכרנו אחד את השני וכל אחד מאיתנו היה שקוע במחשבותיו שלו.
ג'יזס הפר ראשון את השתיקה.
"אז אתה מישראל,אה?” התחיל בסמול-טוק הטיפוסי.
"כן,מאיפה אתה,ג'יזס?” נהנתי להגיד את שמו והרגשתי איזו אחוות מהגרים משונה.
מין צירוף של אנשים שמהווים את שולי החברה ומחפשים קצת מזור לבדידות.
ג'יזס החל לספר לי על כך שלא הכיר אף פעם את הוריו האמיתיים אבל הוא יודע שאביו קולומביאני ואמו חצי פורטו-ריקנית וחצי אין לו מושג.
קשה היה לי לא להיות אפוף בעצבות המוזנחת שהאדם שידר.
במהלך שלושה ימים הוא סיפר לי על מהלך חייו.
לא ציפיתי לכזו רמה של פתיחות כשהוא סיפר לי שהיתה לו חברה שהיתה גונבת ממנו כסף ושהוא בכלל לא יודע לקרוא ובעיקרון הוא הצטייר לי כאחת הנפשות היותר אבודות שפגשתי בחיי הקצרים.היה לי עצוב עליו כי הוא לא היה איש רע.
"אז באת לכאן לעשות כסף,הא?” הפנה הוא את השיחה אלי.
"אני מניח.” השבתי בעייפות מסוימת.
"הישראלים כאן עושים הרבה כסף,אתה יודע? יש להם את הדחף.” אמר בהתלהבות מסוימת.
"כן,ראיתי.”
"אני גם אולי מתכוון לעזוב כאן ולפתוח איזה משהו,אתה יודע.אולי במקום אחר,נתחיל מחדש,נכיר איזו מישהי....” אמר עם ניצוץ קל בעיניו שיצא קצת מקדרותן הרגילה.
"אתה גם נראה לי בחור טוב.אתה גם יכול להצליח כאן.מי יודע,אולי גם למצוא איזו בחורה נחמדה....” הוסיף ג'יזס בנסיון ליצור בינינו אמביציה משותפת בשביל אחוות המהגרים.
"כן.....” עניתי ושקעתי בעצמי.
מעט לפני שהגענו לסיאטל הבטתי בו וראיתי משהו מפחיד.
ראיתי את עצמי.
לא בתעסוקה ואפילו לא בגישה,אלא במהות.זה מה שהפחיד.
העצב.
ז
הגענו לסיאטל בשעת ערביים מאוחרת.
הבית של לקוחותינו היה ממוקם על שפת הים.
הם היו זוג מבוגר שהחליט כי החיים הניו-יורקים כבר עמוסים להם מדי.
היה בהם משהו יפה.
נראה לי שהם אהבו אחד את השני.
העברנו את חפציהם למקום שכנראה יהיה המקום האחרון בו יהיו בחייהם.
חשבתי לעצמי שזאת דרך טובה לסיים.
הבנתי באותו זמן שבשבילי הבעיה היא פשוט להתחיל.פשוט לחיות.
וזה לא משנה כמה אנשים שמחים יהיו מסביב.
אני וג'יזס סיימנו את ההעברה,קיבלנו טיפ נאה וביוזמתי הלכנו לשבת בחוף הים בשקיעה.
ישבנו עם בקבוק בירה ביד ולא דיברנו הרבה.
ואז,לכשהבנתי זאת בעצמי,אמרתי לג'יזס שבאתי לאמריקה כי ברחתי ממי שאני.
ג'יזס שתק.
לרגע היה לו מבט של ג'יזס המקורי בעיניים.מיוסר משהו.
נראה לי שהוא הבין.
