בראש ובראשונה בת-אדם
שיחה על החיים עם אילנה קוסטיקה
"אני מקווה שבראש ובראשונה אני בת אדם. חשובים לי מאוד: דרך ארץ, יחס של כבוד בין בני אדם, אנושיות, התחשבות, אכפתיות, צדק, טוב לב, חום ואהבה.
כמה מילים משלי
את אילנה הכרתי במהלך שנה זו, כשהתלוותה אלי במכוניתי למפגשי "לגעת במילים". מפגשים עם סופרים ויוצרים בכל מגוון הקשת של הכתיבה, הנערכים במרכז "פסגות" חולון. במהלך הנסיעות המשותפות שלנו, למדתי להכיר את אילנה: את עומק חשיבתה, את האנושיות שבה. התפעלתי יותר ויותר מאישיותה הקורנת, מהחיוך המתמיד ומשיחות מעמיקות עמה. על כן, החלטתי לערוך עמה גם כאן לפניכם, שיחה על החיים.
שלכם,
אילנה קוסטיקה, אישה באמצע שנות החמישים לחייה, ועדיין מתפלאת על כך בכל פעם מחדש. נראה כי הילדה שבה חיה לנצח, בחיפוש אחר התום והטוב שבאדם ובאותה מידה בשיפור ושכלול יכולותיה הפרטיות.
אילנה קוסטיקה נשואה לאיציק ומנהלת עמו עסק משפחתי, סבתא לאלכס המקסימה ואם לשלושה:
אסף-עו"ד ועוסק בנדל"ן.
עידו בעל חגורה שחורה בלחימה משולבת, מתווך מתחיל, המתכונן ללימודיו האקדמיים.
ואחרונה: זיו – המשלבת בין עבודה ללימודים.
מציצנות שכזו
יותר מכל, אוהבת אילנה לכתוב סיפורי חיים. אך חשוב לה לא פחות לכתוב סיפורים דמיוניים, לתת דרור לדמיונה. המציאות עולה על כל דמיון, אמר מי שאמר וצדק, היא טוענת.
"כשני שליש מן הסיפורים לקוחים מן המציאות: המציאות שלי או של הסובבים אותי. אני מאמינה שלכל אדם יש באמתחתו, כמה סיפורים הראויים להיות מסופרים. רק לאחרונה גיליתי שאני כל הזמן מתבוננת ומקשיבה לאנשים סביבי, מנסה לאצור את התמונות והחוויות, הן לשם למידה אישית והן לצרכי כתיבה. נדמה לי שאפילו יש בי איזה סוג של מציצנות בהקשר זה."
מהם החיים בעיניך?
החיים בעיני, הם המתנה הגדולה ביותר שיכולנו לקבל והם יקרים מפז, אך גם אינם קלים כלל ועיקר, גם לי...עיקר הקושי הינו החוסר, איזשהו חוסר. לחלקנו זהו חוסר בקבלת כלים נכונים להתמודדות עם החיים. כחקיינים מולדים לסביבה בה חיינו וגדלנו, יש חלק נכבד וגדול לאפשרויות שלנו בהווה. לטוב ולרע כמובן, ותלוי כמו כן כיצד אנו מגדירים "רע".
כמי שמאמינה בגלגול נשמות, אני מאמינה שבאנו לכאן כדי ללמוד ולתקן, כך שהחיים הם שיעור אחד גדול.
והאדם השוחה בים זה של החיים, כיצד הוא אמור להתמודד עם המכשולים שבדרך?
"ראשית, כמובן יש ללמוד לשחות..." צוחקת אילנה.
ללמוד לשחות הווה אומר, להכיר את עצמך, לדעת מי אתה, איך אתה רוצה לראות את חייך ולמה אתה נצרך מאנשים הנמצאים בחייך. כל זה שווה ערך להכרה עצמית, להכרה בערך עצמך. כל הדברים האלה בעיני, מנתבים את חיינו. לאחר ההכרות הזו, אנו צריכים בכוחות עצמנו ליצור מרחב של אהבה, על-ידי לימוד מתמיד והשלמת החוסרים שדיברנו עליהם קודם. קבלת אותם כלים מתאימים, באם חלקם אינו ברשותנו.
הדור שלי, או מרביתו לפחות, לעומת הדור הנוכחי, לא זכה לדעתי לכל אלו, אפילו לא חלם על קיומם.
אילו לקחים את לומדת מחייך שלך?
נדמה לי שהלקח העיקרי הוא לא לוותר לעצמי, גם לא על עצמי ולא על צרכיי האישיים. כל זאת, מבלי לפגוע בסביבה. כמובן, דברים רבים שצצו בצעירותי, הרדמתי לצורך הקולקטיבי של המשפחה ועל כך אני מצרה, משום שלא חייבת להיות סתירה בין השניים. זה הלקח העיקרי שלי במבט לאחור.
ספרי לנו על הקורס שאת עוברת עכשיו.
אני לומדת מודעות עצמית בקורס שנקרא: "השלום הפנימי שלי," במרכז "מהות החיים". זהו מרכז רוחני שהקימה שרי אריסון לפני שש שנים. שרי אריסון היא בעיני דמות מאוד חיובית, והחזון שלה מדבר על שלום עולמי. אלא שעל מנת להגיע אליו, חייב אדם להיות מצוי בשלום עם עצמו ועם סביבתו.
כרגע, אני לומדת בסדנא שלב ב', מקווה שהלימודים ימשכו עוד ועוד, בעיקר משום שהבנתי כי מדובר בעבודה עצמית מאוד קשה, מפרכת וארוכה למדי. קלטתי שגם אני כמו כל אחד מאתנו, מקיימת בתוך תת המודע שלי מערכת שלמה של אמונות שנחרטו או הוטמעו בתוכי במהלך שנות חיי. על כן, יש לעשות עבודה על בסיס יומיומי בהבנה ובהכרה; זאת, לצורך השינוי שישפר את חיינו ואת סביבתנו לטובה.
אני אגב ממליצה על כך לכל אחד ואחת.
אחד המפגשים שהשפיעו עליך במיוחד במסגרת "לגעת במילים", היה המפגש שלנו עם אילן שיינפלד. שאלתי היא מדוע? מה לקחת ממנו, מה משך אותך בו, האם זו המיסטיקה: החוויה המיסטית של הכתיבה, כפי שמכנה זאת שיינפלד?
ובכן, חוויה מיסטית היא סוג של הארה בעיני.
מכל המפגשים שערכת נהניתי ולקחתי המון לחיי, אבל בהחלט אילן שיינפלד היה עבורי שיא כלשהו.
ראשית, אדבר על כל המפגשים כולם: הרגשתי שכל היוצרים דיברו בגובה העיניים, שיתפו בצורה אותנטית בתהליכי הכתיבה והיצירה שלהם. כמו גן בחלומותיהם האישיים, בקשיים ובאותה מידה - בשיאים.
אך אילן שיינפלד הביא זאת לשיא מסוים מבחינתי, בכך שקלטתי שכולנו
בני-אדם, לכולנו יש חלומות וחלומות בהחלט ניתנים להגשמה.
אילן שיינפלד אם כך, באותה הרצאה גרם ללכד את כל זה אצלי, הן בחשיבה והן בלב. הכל הפך ליחידה אחת שלמה, הבנה אחת גדולה ובכך ניתן לומר שהיתה זו סוג של חוויה מיסטית עבורי.
אפרופו מיסטיקה, אני לא יודעת אם ניתן לקרוא גם לזה חוויה מיסטית:
כשהתחלתי לכתוב ב"דרך המילים", פרסמתי באתר, דברים שכתבתי בעבר. בשלב כלשהו הייתי זקוקה ליצור שוב, אחרי זמן רב שלא כתבתי, במיוחד כדי להתקיים כיוצרת באתר זה. ישבתי וכתבתי את "שיעור באמונה", שהתקיים רק בראשי. כשסיימתי לכתוב את הסיפור, התחלתי לרעוד מהתרגשות, כעלה נידף ברוח. תוך כדי שאני בוכה, בכי מוזר עד מאוד שבקע ממעמקי נפשי. בכי, שנדמה לי כי היה בו מן העצב, אך גם מן השמחה, הן מהשחרור הפנימי שאמר לי: "הנה את יכולה! את מסוגלת! זו אינה אשליה..."
הייתי רוצה לקבל ממך, שלושה כללים לחיים נכונים. כללים, על-פי אילנה דהיום, לאחר השינוי החשיבתי שאת עוברת בימים אלה:
א- למצוא את הייעוד שלך בחיים.
ב- לתת להרגשותיך, לאינטואיציות שלך להנחות אותך.
ג- ללמוד עוד ועוד ועוד.
בסדנאות שלי אני קוראת לזה מש"כ: מקום הכתיבה שלך, שעת הכתיבה וכלי הכתיבה, מתוך מטרה להכיר עצמנו ככותבים. לדעת מה מייצר אצלנו השראה. איך זה אצלך?
אני כותבת בחדר העבודה, שהינו חדר פנוי בבית. כותבת ישירות על הלפ-טופ ששייך לי. לי אישית קל יותר להקליד, במיוחד לאור העובדה שאני מקלידה בשיטה עיוורת, שיטה שלמדתי בעת שירותי הצבאי. שעות הכתיבה תלויות בזמני הפנוי, ובמיוחד בזה הרגשי וזה בעיקר: בבקרים או בערבים/לילה.
מהי האמירה בסיפוריך?
האמת שכתבתי מתוך תחושותיי הפנימיות ולא התכוונתי להביא מסר, אך מסתבר שהוא בכל זאת קיים בסיפוריי. כנראה מתוך תת-המודע שלי (אותו גיליתי באמצעותך בעצם.) דווקא אהבתי את הרעיון הזה מאוד, משום שזוהי בעיני סוג של נתינה, או שליחות (שלא ישתמע חלילה כסוג של יומרנות, זו לא הכוונה חלילה).
מהי הכתיבה עבורך?
הכתיבה בשבילי היא קודם כל אהבה. אהבה נושנה, חלום והתגשמותו. כמובן שיש בה את הצד התרפויטי. כילדה שנהנתה מאוד מהעולם שהביא לה מזור והעשיר את עולמה. אני חשה שאני עדיין אותה ילדה, יש בי את הרצון להיות כאותם סופרים ולהביא הן את אמירותיי, והן את עולמי – גם אם הוא צר. צר כוונתי במובן האישי, שהרי יש אנשים לצערנו שעברו טראומות ומצבים קשים בהרבה משלי. באמצעות היצירות שלי אני רוצה לגרום לאחרים הנאה, אם אוכל...
האם יש לך תוכניות כלשהן בנושא הכתיבה, חלומות שברצונך להגשים?
כמובן. אני חולמת למצות את היכולת האישית והפנימית שלי. להצליח ליצור ספרים ואני רוצה ומקווה שאכן כך יהיה. אני מודעת לכך שמדובר בעבודה לא קלה, בלשון המעטה, אבל נדמה לי שאצליח לעשות זאת.
כמה מילים משל אילנה קוסטיקה:
אני מבקשת לציין, שנדמה לי - כי לא במקרה, הגעתי ל"דרך המילים" בתקופה מאוד קשה בחיי.
להפתעתי, השתלבתי במהירות ובצורה יוצאת מן הכלל בקהילה הזו, יצרתי כאן קשרים נפלאים עם אנשים מקסימים אותם אני אוהבת מכל הלב.
"דרך המילים", פתחה בפניי פתח שלא היה לי קודם לכן: נחמה, פוש רציני לכתיבה, משפחה חדשה ומלוכדת החולקת אהבה למילה הכתובה ולמוסיקה הבוקעת ממנה.
המפגשים החד-חודשיים במסגרת "לגעת במילים" - הינם בעיני חלק מאוד מלכד. מעבר להרחבת הדעת וההכרות המעמיקה עם יוצרים רבים ומפורסמים ביותר - שאנו זוכים לה במפגשי התרבות הנפלאים האלה - אנחנו זוכים להכיר אחד את השני בבילוי מהנה והידוק הקשר עם חברי האתר, לאחר שעה וחצי של הרצאה מאלפת.
במהלך השנים שרבטתי רוב הזמן: רעיונות, רצונות, הגיגים. כל אלה נותרו פזורים על פני מאות דפי נייר ורק בזכות "דרך המילים", נפתחה לי דלת להכרה עצמית חדשה.
סיפורי היצירות של אילנה קוסטיקה
1- "מטבע הפוכה" -
אני אוהבת סיפור זה, משום שאני מאד אוהבת סיפורים/פנטסיות עם אמירות, שגם היתה אמירה עצמית במקרה הספציפי הזה.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=24050
2- "ההבהוב" –
בחרתי בסיפור זה, משום שזהו הסיפור הראשון שכתבתי מתוך בדיחות דעת, ובתוך שעות ספורות מרגע שהרעיון עלה במוחי. פרני (FRAN)) , כתבה לי בתגובה שהמספרת היא גם עצמך וגם לא. מה שמאד נכון לגבי, ואין שום סתירה בכך, לדעתי האישית.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=27862
3- "מעל לכל עטפה שם האהבה" –
זהו שיר שכתבתי, כי אלו רגשות אהבתי משני צידיה ושלמות במובן מסוים.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=16011
4- "הפרוצה הקטנה" -
סיפור שכתבתי לפני קרוב לשלושים שנה, ובדיעבד נראה לי שכתבתי אותו טוב, וגם כי לא הרבה קראו אותו באתר, אז, ויש בו מן ההתבוננות.
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=15891
5- "שבתות לבנים" –
סיפור כואב על התאבדותה של סבתי ז"ל, שאני אוהבת אותו, ז.א. את הדרך שבה כתבתי אותו.
לסיכום:
* כל סיפור בפני עצמו שאני יוצרת גורם לי התרגשות רבה. בדרך-כלל, אני תמיד אוהבת את הסיפור האחרון שכתבתי, גם כי זוהרו טרם התעמעם בעיני, גם כי אני מרגישה שכל סיפור תורם לי לעליית מדרגה. יחד עם זאת אני תמיד חושבת ויודעת שיכולתי לשפר יותר, אבל לא מסוגלת איכשהו לחזור ולעשות זאת.
* נדמה לי שאני יודעת לצחוק על עצמי ובעיני זה דבר טוב.
* אני אוהבת לקרוא כל מה שמדבר אלי והספרים שאני זוכרת שהכי השפיעו עלי לאחרונה הינם: רודף העפיפונים, דניאל מאת שלמה קאלו, דרך האמן/ג'וליה קמרון, כוחו התת מודע/ג'וזף מרפי, האפיפיורית יוהנה הוא הספר האחרון שקראתי ונהניתי ממנו הנאה עמוקה, ספר ראשון שנכתב במהלך 7 שנים על ידי דונה וולפולק קרוס, מרצה לספרות אנגלית ומנהלת מרכז כתיבה בארה"ב.
