~זאת סבתא שלך~
יום ראשון בבוקר.שעה 10:00.היום לא עבדתי והחלטתי לפנק את עצמי בארוחת בוקר קונטיננטלית ב"קפה רוז'ה" שנמצא שני רחובות מביתי.בדרך עברתי על פני הבניין בו גרה הסבתא של החברה שלי,מיכל,כששמעתי מעבר לכתפי "קובי!קובי!בוא הנה ילד חמוד שלי!" צייצני וחורק.גלגלתי עיניי והסתובבתי אליה.אי אפשר להתחמק מזה.
"דורה מה שלומך?"פניתי בעליצות מעושה שאין סיכוי בעולם שחולת אלצהיימר בת 90 תבחין בה.חבל שלא תפסתי אותה באחד הימים הרעים שלה בהם אני אומר לה:"זה אני,קובי,החבר של הנכדה שלך,מיכל!" ומה שאני מקבל בחזרה זה מבט אטום ומזוגג אבל סלחני במקצת-כאילו לא איכפת לה שאני מטריד אותה.בימים הטובים,כשהיא כל כך שמחה שהיא מזהה אותי היא ממלאת אותי בנשיקות מלאות ריר ארורות ותמיד רוצה שאני אנשק אותה בדיוק על השומה השעירה והעצומה שלה שמכסה לה חצי פנים בערך.
תמיד חשדתי שיש בה מן הזדוניות.אבל איך אפשר לסרב לאשה שנראית כאילו היא הולכת לקבל התקף לב כל שניה.
כשאמרתי את זה למיכל היא התעצבנה ואמרה שזה לא נכון ושהיא סתם רגשנית יתר על המידה ושזה יפה לאשה בגילה.כן בטח.
לצערי הרב אני הוא זה שצדק והסבתא אכן חטפה התקף לב באותו הרגע בו היא קראה לי.
המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היתה שהחיים שלה לא שווים עד כדי כך שאני אעשה לה הנשמה מפה לפה.זה הגבול שלי.
אז צדיק גדול אני לא ולשטוף את הפה באקונומיקה לאחר מכן אני לא מתכוון.
התקשרתי לאמבולנס שהגיע תוך שתי דקות בגלל קרבת בית החולים לשכונה שלנו והחובשים פילסו את דרכם בין האנשים שכבר הספיקו להתאסף מסביבה.
"מישהו כאן קרוב שלה?" שאל אחד החובשים.
"כן,הוא,הבחורצ'יק הצעיר הזה!" אמר אחד השכנים הזקנים בהצביעו עליי.
אותו חובש שנראה כאילו לקחו אותו מפרסומת אמריקאית למכבי האש האמיצים ניגש אלי ושאל "אתה קרוב שלה?"
תוך כדי שהוא מנופף בבלוריתו לאחור בהילוך איטי משהו.
"אני רק החבר של הנכדה שלה." אמרתי להגנתי.
"טוב מאוד." אמר החובש בטון שגרם לי להרגיש כאילו הוא גייס אותי ברגע זה למארינס אחרי שגיליתי מוטיבציית יתר.
הצטרפתי לאמבולנס וכשהגענו לחדר המיון חשבתי על זה שצריך להתקשר למיכל ולספר לה.
ידעתי שהדחקתי את זה עד עכשיו.אני לא סובל לספר בשורות איוב.אני גם ממש לא טוב בסיטואציות כאלו.תמיד אני מרגיש נורא אשם כאילו אני זה שגרמתי לאסון להתרחש.
פעם אפילו ניסיתי לשפר את האווירה בצורה פתטית כשביקרתי בבית של חבר שלי אחרי שסבא שלו נפטר והמשפחה ישבה שבעה ואמרתי שהוא היה נורא זקן וזה היה צריך לקרות ותמיד טוב שיש בבית חדר נוסף פנוי לאורחים.
החבר הזה לא דיבר איתי מאז וכל פעם שאני עובר ליד הבית של המשפחה שלו ורואה במקרה אחד מהם הוא נותן בי מבט שלא משתמע לשתי פנים שאומר שהמקום היחיד בו הם רוצים לראות אותי זה ליד סבא שלהם.
האירוניה בכל העסק הזה היא שבסופו של דבר הם באמת השכירו את החדר הזה לאיזה סטודנט ועשו הכנסה צדדית נאה מאוד.
צבועים מתחסדים.
כמה שניות אחרי שחשבתי שצריך להתקשר למיכל צלצל הפלאפון ומי זאת אם לא היא.
לא רציתי לענות.הרגשתי את קיבתי מתהפכת כשלחצתי על הכפתור ועניתי.
"בוקר טוב,ממי."
"בוקר טוב חמודה,תקשיבי..." עניתי כשהיא קטעה אותי.
"מה אתה עושה?אתה מביא ביד?" כנראה שהיא לא פיספסה את הפאניקה שבקולי.
"לא חומד,תקשיבי..." שוב קטעה אותי.התחלתי לשמוע בקולה חיוך חרמני משהו.
"ספר לי על מי פינטזת,ממי,ספר לי."התחננה בהתגרות.
מיכל היתה בתולה כשהתחלנו לצאת.בתולה בגיל 18 בימינו זה די מאוחר ואמנם בהתחלה זה היה קצת קשה לא לקבל איזה חודשיים-שלושה אחרי התמזמזויות פראיות שלא נעצרו בשום דבר חוץ מכמובן,בסקס עצמו,אבל כשזה כן הגיע לבסוף,זה לא הפסיק.גיל התבגרות שלם שהתפוצץ לי בפרצוף בצורה של אנרגיות מטורפות ומרתוני מין של שעות בדירה שלי.תענוג.
עד עכשיו,שנה אחרי,זה לא נרגע לגמרי והיא מביעה ענין נלהב בכל הדברים הקשורים בנושא כולל הרגלי האוננות שלי לאחר שסיפרתי לה שגם בתקופה שאני איתה אני דבק במסורת עתיקת-היומין הזו,בייחוד בבקרים.
מאז בכל פעם שאנחנו מדברים בבוקר היא שואלת אותי אם כבר עשיתי את זה,על מי חשבתי,איך היה וכו'.
קיבינימט.זה הורס את כל הספונטניות היפה שבעסק.פעם זה היה הרגל נעים,מספק,חופשי וחסר עכבות.
היום אני מרגיש שאני צריך לרשום את הכל,לאסוף חוויות כדי שיהיה לי משהו טוב לספר לה.לא הולך ככה.
"נו,חמודי,מה הבעיה?אתה יודע שאני אוהבת כשאתה מספר לי.נו,ספר לי ." היא לא הרפתה.
"תקשיבי,ממי,מיכלוש,זה לא זה,פשוט..." התחלתי לגמגם.
איך מספרים לבחורה ששואלת אותך על מי פינטזת הבוקר כשאוננת שסבתא שלה מאושפזת בבית החולים אחרי דום לב?
"מה,זאת היתה אחת החברות שלי?אחותי?למה אתה לא מספר לי?" נידנדה.
"לא,לא,זה לא זה...רק תקשיבי שניה..." גמגמתי ושוב נתקעתי.
"נו,מי זאת יכולה להיות שזה עד כדי כך גרוע שאתה לא מספר לי?" קטעה אותי שוב ודרשה לדעת.
החלטתי שאין טעם לבזבז זמן ולשרוף מילים ופשוט לבשר לה את הבשורורת הרעות מיד.
כמו שמורידים פלסטר,תנועה אחת והופ.
באותו הרגע בו העלתי את המילים על דל שפתיי התחרטתי על כך שלא חשבתי עליהן שניה אחת יותר בה הייתי מבין את משמעותן הכפולה.
"תקשיבי ממי,זאת סבתא שלך,היא..." איזו טעות אנוש.זה הולך להיות רע.
נאלמתי דום והמוח שלי פשוט התרוקן לגמרי כאילו שביקש לא להשתייך לגוף המטומטם הזה שפולט שטויות מפיו שאליהן הוא לא רוצה שום קשר מפאת הפאדיחה הנוראית.
בצד השני של הקו היתה דממה לכמה שניות טובות ולאחר מכן חצי צווחת בעתה חצי יבבה שהסתיימה בפליטת נשיפה מוזרה שכזו וצליל ניתוק שלא משתמע לשתי פנים.
היה יכול להיות יותר גרוע,אני מניח.
*
אוקיי.לחשוב.לחשוב.להרגע.להרגע.להפסיק להגיד לעצמי בראש את אותה מילה פעמיים.
המצב לא אבוד בכלל.זאת פשוט אי-הבנה שתובהר ותישכח ברגע שניפגש.
צלצול.מיכל.זה לא יכול להיות טוב.
"הלו,חמודה,רציתי רק להגיד שלא הבנת..." למה הגמגום תמיד מגיע בחלק היותר חשוב של המשפט?
"הבנתי טוב מאוד קובי,ורציתי רק לוודא ש א ת ה מבין שאנחנו גמרנו,יא חתיכת סוטה מכוער!".
ניתוק.
הדבר המפליא בעסק הוא שבאותו רגע נורא הציק לי שהיא קראה לי מכוער.אבל תמיד אמרו לי שיש לי תווי פנים די נאים.
תכונה שיש לי היא שברגע שאני מרגיש שאין לי הרבה מה לעשות במצב מסוים אני מקבל אותו בהשלמה הכנעתית מלאה.
לא משנה שאם הייתי משקיע אפילו טיפ טיפה יותר מחשבה ומאמץ הייתי מתקן את המצב, השלמתי איתו כבר.
טוב,עכשיו הייתי צריך רק לסיים את כל העסק הזה עם הסבתא.התקשרתי לביתה של מיכל.
"הלו?" זאת היתה אמא של מיכל,הבת של הסבתא המדוברת.
"שלום גברת צוקר,רציתי רק להודיע לך..."
"מי זה?"
"זה קובי,החבר של מיכל,רציתי רק להודיע לך..."
"קוביל'ה,חמודי,מה שלומך?" בנות משפחת צוקר לא התכוונו לתת לי לסיים משפט היום.
"בסדר.תקשיבי גברת צוקר,אמא שלך עברה אירוע לב היום ובמקרה עברתי בסביבה ונסעתי עם האמבולנס לבית החולים.
רצוי שתגיעי לכאן."ברוך השם,סיימתי עם זה.
"אוי ואבוי!אמא!מה שלומה עכשיו?" התחלתי לשמוע את קולה נשבר.אין לי כוח לזה,אני כבר לא חבר של הבת שלה.
"בסדר.מצבה יציב.רק תגיעי."
"אוקיי.אני כבר יוצאת."
ברגע זה הוסר מעליי כל עול מחויבות שהיה לי בתקופת החברות עם מיכל,מה שכנראה הוביל אותי להוציא מהפה את המשפט הבא.
"תגידי גברת צוקר,זה פשוט נורא מטריד אותי כרגע,אני חייב לשאול-את חושבת שאני מכוער?"
ניתוק.
כנראה שניתוקים פופולריים היום בקרב בני המשפחה.
בכל אופן מאז לא דיברתי יותר עם מיכל אך את אחיה פגשתי כמה ימים לאחר מכן בשכונה והוא סיפר לי שמיכל ואמא שלהם הגיעו לבית החולים וכבר כשבאו מצבה של הסבתא היה טוב יותר ומיכל בדיוק הבינה את אי-ההבנה שהיתה איתי אבל אז אמא שלהם סיפרה לה על שיחת הטלפון הקטנה שהיתה לנו.נו,טוב.
באותו יום ראשון אחרי שיצאתי מבית החולים הלכתי ישירות למטה הבחירות של המפלגה שדודה שלי החליטה לרוץ בה.
הבחירות לרשויות המקומיות היו אמורות להיערך יום לאחר מכן,ביום שני ואני ניצלתי לעצמי את היום הזה לעשות כמה שקלים יפים מהצד בעבודה בקלפי.
הגעתי למשרד המאולתר שהיה שרוי בבלאגן של יום לפני בחירות ואחרי שחיכיתי חצי שעה בערך עד שדודתי תתפנה היא הסבירה לי בדיוק את העבודה,הסבירה לי עד כמה חשוב התפקיד שלי ובלה,בלה,בלה.בנוסף נתנה לי את הניירת ההכרחית,שיבצה אותי לבית הספר בו הייתי אמור לעבוד ובאותה נונשלנטיות לקונית הוסיפה:"אז הנה הכרזות שתתלה על הגב ומקדימה והנה הכתר של פתקי-הקלפי שאתה חובש",והניחה את הפריטים מולי בשרירותיות מעושה.
רגע,רגע,רגע,לעצור הכל.
כרזות על הגב ומקדימה?כתר???
אוקיי.אני כיום בן 23.יש לי איזו מין תפיסת עולם,קראו לה משונה,שבגיל כזה אמורים להיות לבן-אדם איזו הדרת-כבוד מסוימת ואיזה יישוב-דעת מסוים שמתבטא בבטחון של עבודה מסודרת ומכובדת.
ואלו לא בדיוק תואמים את המראה של כרזות תלויות על הבגדים וכתר על הראש.
אישפוז בכפייה כן,אבל הדרת כבוד לא.
אבל כסף זה כסף וכסף צריך.
אז כך מצאתי את עצמי מסכים לכל השערוריה ההשפלתית הזו.
אני חושב שבשלב זה של חיי הפכתי רשמית לזונה.באמת.בשביל 20 ש"ח לשעה הופעתי במראה של "הרביצו לי הרבה בבית-הספר ובגלל זה אני נמצא בעבודה הזאת"בפומבי.
לאן עוד אפשר לרדת?מכירת אברי גוף חיוניים בעבור שקית במבה?
בקיצור,כך מצאתי את עצמי ביום הבחירות מסתובב בקלפי ובודק שהפתקים של המפלגה תקינים כשלפתע לבי פסק מלפעום.
הרגשתי אותה יותר מאשר ראיתי.רווית.
רווית היתה אלוהים.באמת.
כל שנות ביה"ס התיכון הייתי מאוהב בה עד הערצה.הייתה קורנת ממנה איזושהי הילה מהממת שהחלישה כל נפש גברית לידה עברה במסדרונות בית הספר.
יצא לי לבלות בחברתה,או יותר נכון להנות באסירות תודה מנוכחותה מספר פעמים ופעם אחת אפילו הייתי בביתה והדבר היחיד שאני זוכר מכל הביקור המעורפל והמשתק הזה זה את סבתא שלה.היא היתה מכוערת.
בסדר,אנשים זקנים הם לא הדבר הכי אסתטי בעולם אבל הסבתא הזאת פשוט היתה מכוערת.
אני זוכר שחשבתי לעצמי איך אפשרי הדבר שהן חולקות את אותם הגנים.היא בטח מאומצת.
לאחר ההלם הראשוני של לראות אותה תפסתי פתאום שהיא הולכת לראות אותי ככה.עם הכתר וכל ההפקה שמסביב.
ואם זה לא מספיק אז גם ביום הקודם גיליתי שאני מכוער.
לא בדיוק בסיס טוב לבטחון עצמי גבוה בפגישה איתה.
למרבה הפלא,למרות החיצוניות המזוויעה ואולי דווקא בגללה,הסתדרתי די יפה.
כנראה בגלל שהרגשתי שאין לי סיכוי בעולם להרשים או אפילו לדבר איתה יותר משתי מילים ירדה לי אבן של לחץ מהלב והתנהגתי בחופשיות.נחלתי הצלחה גדולה עד כדי כך ש..."אז תגיד,מתי אתה מסיים כאן שתוכל לקפוץ אלי לדירה החדשה ונשלים קצת את החסר?" אמרה מלכתי כשהבחנתי מאחוריה באיש/ה זקן/ה מוכר/ת שמתקרב/ת לכיווננו.טוב,כמה שזה נשמע רע-לב,ויכול להיות (אפילו סביר)שיגיע שלב בחיי בו גם אני אהיה כזה,יש חלק נכבד מאוכלוסיית הקשישים שפשוט אי אפשר לזהות לאיזה מין היו שייכים הם פעם.
"תגידי,זאת סבתא שלך,לא?" זה פשוט יצא לי מהפה בלי שום קשר לתהליך מחשבה רציונלי כלשהו.אוי,התמימות...
ראיתי את פניה הופכים לאדומים,מבטה נהיה לרצחני משהו,לסתה מתחילה לרטוט בפסיכוטיות כשסבבה היא על עקביה והחלה להתרחק בסערת רוחות מן המקום.אז ככה נראה ניתוק במציאות.
"אבל רווית חכי,לא התכוונתי..." מרחוק.
אז סובבה היא את פניה המושחזות לעברי וירתה:
"איך אתה מעז?!סבתא שלי היתה מלכת היופי של הכפר שלה בטג'יקיסטן כשהיא היתה צעירה!אתה משווה אותה ליצור שהיה כאן?!תמות!!" בסדר,זה היה די חד-משמעי וברור.
*
לאותו יום שני היה דווקא סיום די אופטימי כשהכרתי במהלך יום הבחירות איזו מאבטחת חמודה וקלילת-דעת שאמנם הרתיעה אותי קמעה כשסיפרה לי שהיא גרה עם סבתא שלה והרגשתי את הבור נחפר במיוחד בשבילי.
אבל אף-פעם לא הייתי ממאמיני המזל הרע וכיוצא באלו.
אז אמרתי לעצמי למה לא כשהיא הזמינה אותי ללוותה לביתה ואף לעלות לכוס קפה כשהגענו לשם.
אך מנין היה עלי לדעת שאמא שלה בדיוק באה לבקרה?
מנין לי לדעת שעברו עליה חיים קשים והזדקנה היא במהירות?
ומנין לעזאזל היה עלי לדעת שסבתא שלה טסה יום קודם לכן לחו"ל?
אז בפעם השלישית גלידה לא קיבלתי אבל סטירה מצלצלת כן,לאחר פליטתי הפזיזה שהפכה כבר לטרגדיה מיתולוגית:
"זאת סבתא שלך?"
כנראה שלא.
***
