נתינה
גם אני החלטתי להקים ארגון.
לא היה לי כוח להרבה מחשבה יצירתית עמוקה וקראתי לו פשוט "נתינה".
זה הדבר הכי פשוט בעולם בערך.
ציירתי ציור שנראה כמו של ילד מפגר (האותנטיות באה מהכישרון שלי) של כמה ילדים שנראים כמו מקלות מחזיקים יד ביד ומעליהם יש קשת צבעונית מפגרת בענן.
כן,הם מחייכים כאילו רק עכשיו לקחו את הריטלין שלהם.
זה היה הלוגו שלי.הוא היה מרגש ונוגע ללב.
פרסמתי את המודעה עם כתובת למשלוח תרומות ("כנדיבות לבכם") ואפילו את מספר הטלפון שלי.
כשדיברתי עם העורכת בטלפון היא הייתה מאוד נרגשת מזה שיש אנשים שמאוד אכפת להם מאחרים בחברה הקרה והקשוחה של ימינו ולא חייבה אותי בכלל על המודעה ואף שלחה תרומה צנועה בסך 150 ש"ח ("כי הזמנים קשים,אתה מבין?").
אמרתי תודה וניתקתי.
בינתיים השקעתי בכל הפרויקט 25 דקות מזמני לציור הציור (טוב,נו,דה-וינצ'י אני לא) ו-5 דקות לפיקסוס הלוגו והפרטים למערכת העיתון,כולל שיחה עם העורכת הפוסטמה.
הנייר שציירתי עליו היה יפה ומושקע-הוא עלה לי 20 אג' בקיוסק.את הטושים לציור (בשביל הקשת בענן,אלא מה?)
השגתי בחנות של הכל ב-2 ש"ח.הם החזיקו לי יפה במשך כל 25 הדקות.בסך הכל חצי שעה מזמני ו-2.20 ש"ח מכיסי.
אחרי ארבעה ימים שבמהלכם גם פתחתי קו לתרומות בכרטיס אשראי הושגו תרומות בסך 7300 ש"ח לערך.
היה לי משעמם בבית אז הלכתי לחנות הצילום וצילמתי 500 עותקים של הציור היפה שלי עם הכתובת,הפרטים והכותרת "נתינה-בשבילנו"מתנוססת מעליו.
המוכר בחנות הצילום אמר שיש לו מבצע לארגוני צדקה שמצלמים עלונים וכל העסק עלה לי קצת פחות ממאה ש"ח.
התחלתי להסתובב בעיר ולחלק את העלונים הפשוטים אך ססגוניים שלי.
הסתובבתי בעיקר ליד האוניברסיטה ובסביבות השעה 6 בערב כשכבר התחיל להחשיך והייתי עייף בדקתי וראיתי כי הכנסות היום נעו סביב האלף שקלים.
רגע לפני שהתכוננתי לחזור לביתי חילקתי עלון לסטודנטית לובשת חצאית שאנטי מנוקבת גבה ואף בעדיים ונזם ססגוניים ומרגיעים במקצת.
היא הייתה די יפה וגמישה ולבשה חולצת בטן שחשפה את העגיל שהיה גם בטבורה.
היא לקחה את העלון והתחילה לדבר איתי ולומר לי עד כמה בן אדם מדהים אני שאני עושה את זה,הנהנתי והמשכתי להקשיב כשהיא דיברה הרבה דברים וחזרה הרבה פעמים על המילה "נתינה" בתנועות ידיים נרגשות.
המשכתי להנהן ולהתבונן בה כשסיפרה לי על כך שגם היא נותנת ושהיא רוצה להראות לי את התמונות שלה מהתקופה המדהימה שהייתה לה בהודו ששם היא רק נתנה ונתנה.
המשכתי ללוותה בשתיקה אל דירתה כשסיפרה לי שהתלבטה אם ללמוד פסיכולוגיה כי אנשים נורא מעניינים אותה או ספרות בגלל ש"האלכימאי "של פאולו קואלו נורא ריגש אותה ונגע בה במקומות מאוד עמוקים בפנים.
כששאלה אותי אם קראתי אותו הנדתי בראשי לשלילה ואז היא הזמינה אותי לעלות לראות את התמונות של הודו ולקחת את העותק שלה של "האלכימאי" כי אני פשוט חייב,אבל חייב לקרוא אותו.
הזדיינו בשקיקה רוב הלילה וכשהיא חרחרה בגמירתה השלישית היא התחילה למלמל מילים בהודית שלמדה לאחרונה וגם נורא ריגשו אותה.
בבוקר כשקמתי והתלבשתי היא אמרה שהיא אוהבת את השתיקה שלי כי היא רבת משמעות.
היא הושיטה לי שטר של 50 ש"ח וכשהרמתי גבה למוזרותה החלקית של הסיטואציה היא אמרה "בשביל הנתינה".
לקחתי את השטר ושמתי את התיק עם העלונים שנותרו על גבי ובדרכי לדלת היא עצרה אותי ואמרה: " שכחת את 'האלכימאי' ,טיפשון! ".
לקחתי את הספרון ויצאתי מן הדירה.
אחרי שהיא נופפה לי לשלום מחלון הקומה השלישית ונכנסה בחזרה הנחתי את הספרון במכולת האשפה שהייתה במרחק כמה מטרים ממקום עומדי והלכתי הביתה לישון קצת.
קמתי באמצע השינה בגלל כאב בטן שנפתר בשלשול אינטנסיבי,כנראה בגלל הצ'אי המוזר עם הצמחים המשונים שהיא נתנה לי לשתות.
אחרי שבועיים וחצי שמתוכם חילקתי עלונים בערך שלושה או ארבעה ימים התרומות הגיעו ל-34 אלף ש"ח לערך.
התקשרתי לעורכת העיתון ששמחה לשמוע אותי שוב ואמרתי לה תודה רבה ופיקססתי לה מודעה שמבשרת על סיום מבצע ההתרמה ותוכנה היה:"תודה לכולם-על הנתינה מכל הלב".מתחת היה ציור של אותם ילדים ממקלות שמחזיקים ידיים ומביטים לקשת בענן,רק שעכשיו הם היו לבושים יפה והיו הרבה שטרות של דולרים מתנופפים ומפוזרים סביבם.
עכשיו הם נראו כמו ילדים עשירים שלקחו עכשיו את הריטלין שלהם.
השקעתי בערך 45 דקות בציור הזה ועכשיו אפילו היו לי טושים יקרים,איכותיים כאלה,שעלו 17 שקלים בקרביץ.
יכולתי להרשות לעצמי.במהלך השבועיים וחצי הללו קיבלתי הרבה חיזוקים מכל מיני גורמים שאמרו לי שזה נורא יפה שאני עושה את זה ושכבר אין אנשים כמוני בעולם ושזה נורא מיוחד,אבל אף אחד לא שאל אותי למי,בעצם,התרומות האלו.
אחרי שלושה ימים טסתי להודו לחצי שנה לעשות סמים.אפילו טסתי במחלקה הראשונה.
במהלך הטיסה קראתי את עמודי החדשות של העיתון וראיתי תמונה גדולה של אדם שהיה זכור לי כאחד האלופים בצה"ל לפני כמה שנים טובות.הסתכלתי על הכתבה וראיתי שמדובר במדורגי השכר הגבוהים בארץ.
לפי הדיווח הוא הרוויח בערך כ-50 אלף ש"ח בחודש.הסתכלתי על תפקידו-יו"ר האגודה למלחמה בסרטן.
"כן,זה אני.אני רואה ששמת לב." שמעתי קול מהמושב שלידי.
הסבתי ראשי ימינה וראיתי את אותו הבחור,האלוף לשעבר,יו"ר האגודה למלחמה בסרטן או מה שזה לא יהיה.
"חופשה או עסקים?" שאלתי אותו.
"חופשה,חופשה." ענה וחייך."ומה אתך,אדוני הצעיר,חופשה או עסקים?" הוסיף ושאל.
"אני?אני הולך לעשות סמים,לזיין נערות טבע ולשתות צ'אי מחורבן שיגרום לי לשלשל".
הוא צחק ואמר שהוא אוהב את הכנות הוולגרית שלי.
מכיוון שכבר נפתחנו קצת וזה התחלתי לספר לו על צעדיי הראשונים בעסקי ההתרמות.
ישבנו ופטפטנו וקשקשנו כל הטיסה.התחברנו מהר מאוד.
מסתבר שהיה לנו ממש הרבה במשותף.
