עקדה

כשאבא לקח אותו אל ההר הוא עוד היה קטן. אז הוא עוד היה הבן היחיד. אשתו של אבא לא אהבה אותו. הבן הבכור והיחיד, ולא שלה. לא היה לה כבוד. בעיקר שנאה את אמו שגוננה עליו ללא הרף, ואת אבא שצידד בה, מחוייב לשמור על כבודו.

כשהייתה ארסית אבא שמר עליו, ואז ידע שהוא בטוח.

ביום בו לקח אותו אל ההר לא היה קץ לשנאתה אליו ואל אמו: היא הביטה בהם במבט הבוחן שלה בשעה שאכלו ושתו, בשעה שהביאו את המים או הדליקו את האש. ישמעאל היה בטוח שאיש לא יפגע בו.

וכשאבא הגיע ואחז בידו והורה לנעריו לחבוש את החמורים, אז ידע ישמעאל שהוא בנו באמת. לכל אורך הדרך הביט סביבו בפליאה כשהוא אוחז ברפיון את כותנתו של אבא. הוא ילמד אותו לבקע את העצים ולהעלות את הקורבן. ישמעאל ראה אותו עושה זאת פעמים רבות, אך תמיד בדממה מרוכזת, כאילו מנסה לשמוע קול לוחש מאחורי גבו. ואז, על ההר, פתאום דיבר אליו. סיפר לו סיפורים, הראה לו כל בול עץ בטרם ביקע אותו. כאילו ניסה לאחר עוד ועוד את הטקס, כדי למתוח את ציפיתו של ישמעאל.

"אבי?"

"הנני, בני."

"הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה?"

שניהם שתקו ברכבם על החמור בדרך חזרה. עיניו של ישמעאל היו מטושטשות מבכי, ורק ידיו החזיקו בכוח באוכף שעל גב החמור.

הוא מעולם לא סיפר לאיש את מה שאירע אז, על הר המוריה מחמת הפחד שמילא את לבו בכל אימת שנזכר בכך. וכאשר ראה איך אבא לוקח לשם את בנו הקטן, את יצחק, אז פרח מראשו הצבי. ידיו הרפו את אחיזתן בקשת ורגליו כמו הכו שורשים באדמה. אבא נכשל אז, איתו. הוא הבין. פחד אימים נפל עליו.

הירח כבר עלה כשחזר אבא עם יצחק. מתיחות גופו של ישמעאל נרפתה כאשר שמע את הבכי הרם של הילד. כולם מיהרו לצאת מאוהליהם, וכך גם הוא. וכאשר ראה זאת יצחק, התגלגל ונפל מגבו של החמור, ותוך דקות מעטות כבר היה בזרועותיו של ישמעאל. זעקות הבכי והדמעות נספגו בבגדיו והוא חיבק את יצחק בכל הכוח, למרות שמעולם לא עשה זאת בעבר.

אמו לא אמרה דבר כשנכנסה לאוהל. איש לא אמר דבר. גם לא אבא, גם לא אשתו. יצחק היה בן זקונים שלקח את בכורתו של ישמעאל. הוא ירש את הרכוש והצאן והמקנה, והוא יקח איתו את שם אביו. ישמעאל ואמו יכלו לנטור לו טינה בקלות. אבל עכשיו הוא היה רק ילד. פעוט בוכה. ישמעאל היה גבר עכשיו. הוא יכול לשאת אישה ולהוליד ילדים ולדאוג לאמו, שכבר לא יכולה לדאוג לו. אבל באותו לילה בו נרדם כשיצחק חבוק בזרועותיו, היה גם הוא רק ילד מפוחד שהתהפך כל עולמו. באותו לילה, באוהלה הצר של הגר, היו שניהם אותו הדבר.